ערים שפלות ואנשים - שיר א' / תרגם יותם בן משה

ערים, שפלות ואנשים (cities, planes and people) הוא מחזור בן שישה עשר שירים מאת לורנס דרל (1912-1990), שגרסאות ראשונות לתרגומו יופיעו כאן בחלקים.

לורנס דרל היה משורר, סופר ומחזאי. קשה לומר לאיזו ארץ הוא שייך - אירופאי שחי סביב הים התיכון. זכה למירב פרסומו על רביעיית אלכסנדריה, חמישיית אביניון וספרי המסע המצוינים שכתב, אך מגיל חמש עשרה ועד מותו כתב גם שירה, עד מהרה בסגנון אישי בוטח, עם רגל אחת במשקל וחרוז. אחיו הוא ג'רלד דרל, מחבר משפחתי וחיות אחרות ושלל המשכים. הרומן שלי עם לורנס החל במהלך הטיול הגדול שעשיתי ביוון לאחר הצבא, בניסיון להתחקות אחר אודיסאוס בלי ספינה. שירי־המקום של דרל לאתרים כאפידברוס, נמאה ואיתקה שימשו לי לעתים מפתח לנוף היווני, ותרגומים ראשונים שלו דרשו להיכתב לקראת סופו של המסע, במסעדות וברכבות.

המחזור ערים, שפלות ואנשים אוטוביוגרפי במידת מה. דרל גדל בהודו שתחת השלטון הבריטי עד גיל 11, אז נשלח להתחנך במולדת. נאבק עם מערכת החינוך הבריטית ונכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. מן המחנק של אנגליה נמלט ב- 1935 אל האי קורפו במערב יוון יחד עם אמו, אחִיו, אחיותיו וננסי, אשתו הראשונה (מתוך ארבע). שנתיים לאחר מכן עברו לזמן מה לפריז, להתרועע עם סופרים כגון הנרי מילר ואנאיס נין. לאחר שובם לקורפו החלה מלחמת העולם השנייה, וכשנפלה יוון נמלטו הוא וננסי עם בתם פנלופה אל אלכסנדריה שבמצרים, שם נפרדו ב- 1942. את התקופה הבאה בילה דרל בשירות הדיפלומטי הבריטי, בקהיר ובאלכסנדריה, ובעת זו חיבר את ערים, שפלות ואנשים, שתוארך על ידי דרל לשנת 1943 בביירות, ופורסם שלוש שנים לאחר מכן בספר באותו שם.

—ימב"ם

ערים, שְׁפלות ואנשים
(ביירות 1943)

א

אי אז בבטלה היתה תחילתי,

לרגלי בן־התמותה הרך נמתח
מישור הלילה, תמים כְּלֵב בן־יומו
ועל קצותיו אי אז פסע
בבטלה, בבטלה שלמה.

אה, עולם של מראות קטנות באור.
הפתיל הגס במנורת השמש למאור:
שם ראה את הרי ההימליה כמו כבשים
בניע פרקי ענק מניחים לו
כנגד ירך תמה ירך סלעית.

בעשב הזה משכה הרוח מסרקים
אל אגמים זכים ואל שיחים,
על הרוח הזאת, חסרת הטעם
נישאו נמרים, נוצות נפלו או נפרשו:
אבל הכל נסע צפונה עם גלגל־התפילה,
ציטוטי הזמירים, לצד הדרך.

נשים שהזדרזו להזדהות עם הנְּקָבות
היכן שנחלים פרצו מאבן
הטילו מימיהן כגנבות.

שיירות חנו כאן ללגום את טיבט.
במסדרונות הרוח אל לְהָסָה
היה לי בית־ספר ראשון
בְּפנים שנישאו מן האוכף אל השלגים:
מילים שנסחפו בזעקת צופרים רכה
מטה לשפלה ולערים המיושבות.

כך אי אז בבטלה היתה תחילתי.
בטרם נודע דבר על טוב מזה או רע
אך לאור אותה סבלנות אדירה
התגמד הבשר,
התגמד המוות:
איכויות אחוזות במהות אלמותית,
אך כבולים לַגלגל, באש בהירה
ונצחית בערו לשנתי השביעית.

לכל הפונים לצאת במורד
נהר צמיחתם הארוך, העגום:
אותו רצף זוועות סכוּר,
פושר וחסר־סיבה שבנפש,
לפניכם אני מניח כאן תחילה
תחילה נצחית, בתום, בבטלה

עד יהי כאבכם למילה.

יותם בן-משה הוא תלמיד שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לבלשנות, מתרגם ועורך.