יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

שלום שלום לרחוק ולקרוב: בעיית היחס בין טרנסצנדנטי לאימננטי אצל אוגוסטינוס ובדתות בכלל, ושאלת הסובלנות הדתית / אלון משגב

"מי יפייס ביני לבינך? האבקש את עזרת המלאכים? [...] במתווך בין אלוהים לבני האדם צריך שיהיה משהו מן האל ומשהו מבני האדם [...]. המתווך הזה בין אלוהים ובין בני האדם הוא בן האדם ישוע המשיח" (אוגוסטינוס 2011: 284-5).

שאלתו-בקשתו של אוגוסטינוס, השואף להתפייס עם האל ולהתקרב אליו, היא אחת משאלות היסוד של הדתות (או התפיסות הדתיות) המונותאיסטיות-פילוסופיות באשר הן. תשובתו – כי המקרב והמאחד בין האדם לאל הוא ישוע המשיח –  היא אחד הגורמים המייחדים את הנצרות הקתולית משאר הדתות. בעמודים הבאים אנסה לנתח את האופן בו מגיע אוגוסטינוס אל התשובה שהציג, אראה מדוע הדרך בה הוא מגיע לתשובה זו אינה עומדת במבחן הביקורת הפילוסופית, ואנסה לטעון כי אף דת אינה מסוגלת באמת ובתמים לעמוד במבחן הזה. לאחר מכן אסקור תשובות שונות שניתנו לאורך ההיסטוריה לשאלה האמורה, ואסיים בתהייה אודות יחסנו לדתות, מקורו, והטעות האפשרית המגולמת בו.

Youssef Nabil , Self portrait - Vincennes, 2003.

מרבית הדתות שמפרידות באופן מוחלט בין מושג האל למושג האדם, מגיעות בסופו של דבר לדיון בדבר הפער שבין האל הטרנסצנדנטי, המרוחק והבלתי ניתן להשגה, לאל האימננטי, הקרוב, הנוכח והמורגש ממש בחיי האדם. ההפרדה בין מושג האל לאדם היא סבירה, הגיונית וכמעט מתחייבת ממונותאיזם: אם יש רק גורם אחד בעולם, שנמצא מעל לעולם ואחראי לבריאתו והנהגתו, אזי הגורם המדובר צריך להיות הטוב המוחלט, או האינסוף. ברם, הפרדה זו עצמה משמעה הוצאת האל מתחום יכולת ההשגה האנושית. זהו מהלך הגיוני מבחינת הדיון בטיבו של האל, אך הוא עלול לשמוט את הקרקע מתחת לעצם קיומה של דת, המעוניינת להשפיע על מעשי האדם בעולם מתוך אמונתו באל. ואולם, אל שהוא לחלוטין בלתי מושג, כלומר אינו נוגע במציאות או משתייך אליה באופן הניתן להיתפש במחשבה או ברגש, הוא אל שאינו יכול להיות משמעותי בדת, במובנה ההתנהגותי והחברתי. הניתוק בינו לבין העולם האנושי, הנובע מעצם טיבו, מונע ממנו להיות גורם בעל השפעה בו. במילים אחרות, קיומה של פילוסופיה מונותאיסטית גורר, או סביר שיגרור, אמונה באל טרנסצנדנטי. מנגד, קיומה של דת מונותאיסטית מחייב אל אימננטי. שני האלים האלה מתקשים לדור בכפיפה אחת. סגירת הפער הזה, בדרך כלשהי, הוא מהסוגיות המרכזיות המעסיקות תפיסות דתיות רבות.

בספר השביעי של ה"וידויים" מתאר אוגוסטינוס כיצד, באמצעות הפילוסופיה האפלטוניסטית, הגיע למונותאיזם אמיתי והשתחרר מהתפיסה המניכאית הדואליסטית, שתיארה את הרע ואת האל הטוב כשתי ישויות עצמאיות הנאבקות זו בזו. אוגוסטינוס מסביר, בכלים פילוסופיים ובטיעונים האופייניים לדיאלוגים אפלטוניים, מדוע אין הדואליזם הזה אפשרי, ומדוע מחייבת תפיסה פילוסופית עקבית אמונה באל אחד דווקא, אין סופי, בלתי מתחלק, שכל העולם נובע ממנו. אולם, בנקודה הזו נעצר אוגוסטינוס. לאחר שהבין כי האל אין סופי ומוחלט, אין הוא מצליח להתקרב אליו או להשיג אותו. אוגוסטינוס צעד בנתיב הפילוסופי עד תומו, אולם הוא משתוקק לצעוד כך גם בנתיב הדתי, למצוא אל שניתן לתקשר איתו, להשיג אותו – אך דווקא הבנתו הפילוסופית החדשה היא החוסמת בפניו את הנתיב הזה. המספר אוגוסטינוס מודע לפתרון הנכון – המתווך, ישוע המשיח – אך אוגוסטינוס המסופר, זה שלפני ההמרה, אינו תופש את ישוע ככזה, כמתווך בין אלוהים לבני אדם. תפיסתו את ישוע כאדם מונעת ממנו לראות את ישוע גם כאל.

רק בשלב הבא, הגיע אוגוסטינוס לתפיסת ישוע כמתווך בין האל לאדם. זה קרה תחילה ברמה הכרתית-שכלית, מתוך קריאת כתביו של פאולוס, ולאחר מכן כנראה גם באמצעות חווית התגלות (אוגוסטינוס: ספר 8, פסקה 29), אשר אפשרה לאוגוסטינוס להתגבר על אחרוני ספקותיו והמכשולים הרגשיים והנפשיים שעמדו בדרכו ולבחור בקתוליות. לאחר התגלות זו מתאר אוגוסטינוס, בפסקה שהבאתי בתחילת המאמר, את ישוע, בן האלוהים שנעשה אדם, כתשובה הפשוטה לבעיית הטרנסצנדנטיות-אימננטיות – בעיית התיווך בין אל לאדם.

התשובה עצמה, פילוסופית, היא תשובה טובה: הטענה כי האל עצמו מגשר על הפער שבינו לבין בני האדם, ובוחר לאפשר לבנו (או לחלק ממנו) להתגלם בבשר למטרה זו, היא טענה פילוסופית הגיונית. סיפורו הספציפי של ישוע מנצרת אינו המוקד כאן – המוקד הוא האל המגשר על הפער. ברם, זו איננה התשובה היחידה האפשרית (כפי שנראה להלן). חמור מכך, אוגוסטינוס אינו מנמק פילוסופית את בחירתו בתשובה זו, או מוטב לומר, אוגוסטינוס בוחר שלא לנמק את הבחירה הזו פילוסופית!

ברצוני לטעון, כי בחירתו זו של אוגוסטינוס אכן אינה פילוסופית-שכלית, אלא חברתית ורגשית. לשם כך, אתאר תחילה את הרקע החברתי והרגשי שגרם לאוגוסטינוס לבחור דווקא בישוע כפתרון לבעיית הטרנסצנדנטיות-אימננטיות (ובכך אחתום את חלק הדיון באוגוסטינוס), ולאחר מכן אדון בתשובות אפשריות אחרות, ובמשמעותו של ריבוי התשובות הזה.

אוגוסטינוס נולד כקתולי וחונך כקתולי. כבר מילדותו לומד והורגל להאמין בישוע. התהפוכות שעבר במהלך חייו לעולם לא סילקו מקרבו את האמונה הזו, לא רק בגלל יסודותיה המוקדמים, אלא גם מכיוון שהזרמים איתם בא במגע, בעיקר המניכאים, הכירו כולם בנצרות ובישוע בדרך זו או אחרת. ישוע הנוצרי היה, אפוא, חלק מעולמו הרגשי, התרבותי והחינוכי של אוגוסטינוס מיום היוולדו. המורים הרוחניים שבחר לאחר מכן – פאוסטוס מחד גיסא ואמברוזיוס מאידך גיסא – השתייכו שניהם לזרמים שישוע היווה חלק מרכזי בפילוסופיה שלהם. בין אם בחירתו במורים אלה נבעה מהזיקה הרגשית שזה עתה תיארנו, בין אם אלו היו הדמויות שהקיפו אותו, מכל מקום נותר אוגוסטינוס, גם במהלך התפתחותו הפילוסופית, בתוך תחום שלטונו של ישוע – כדמות וכמושג. אין להתפלא אם כך, שבבואו לחפש תשובה לפער המטריד שבין האל לאדם מצא אותה אוגוסטינוס מוכנה וממתינה לו, בדמותו של ישוע.

אולם, עבור מי שלא נולד וגדל כאוגוסטינוס, קיימות תשובות נוספות רבות לשאלה זו. ניתן לטעון כי זרמים מסוימים ביהדות (ובדתות אחרות) השיבו עליה באמצעות מושג ההתגלות המתגלם בנבואה. הנוצרים מאמינים באל המנכיח עצמו בעולם באמצעות היבט שלו המתלבש בבשר, התרחשות שבדורות הבאים יש להאמין בקיומה, ובכך היא מאפשרת לטעון לסגירת הפער בין האל לאדם. בדומה לכך טוענים הזרמים האמורים כי האל מנכיח עצמו בעולם באמצעות התגלות לבני אדם מסוימים. התגלות זו אינה חוויה מיסטית סתם, אלא נושאת עמה מסר לאנושות, או לכל הפחות לקבוצה אנושית. גם כאן, האל סוגר את הפער בינו לבין האדם בפעולה יזומה מצדו, וגם כאן, הדבר אינו מתרחש בכל יום ויום, ויש להאמין בהתרחשותו בעבר כדי שהתשובה תיוותר רלוונטית גם לדורות הבאים.

אפשרות אחרת קשורה בחוויה המיסטית הפרטית, החוויה של האדם המתאחד עם האין סופי. ברוב הדתות והתרבויות ישנם זרמים מיסטיים, ורבים מן הזרמים הללו מכוונים עצמם לחוויה של ביטול האדם והיבלעותו  בנצחי, ואין זה משנה אם נכנה אותה "נירוונה", "דבקות", או בכל שם אחר. כאן, האדם הוא הסוגר את הפער בינו לבין האל. הגישור בין האנושי לבין האלוהי מושג על ידי יכולתו של האנושי לבטל עצמו ולגעת על ידי כך באלוהי (יכולת זו היא הנחת יסוד).

עוד אפשרויות כוללות מערכות קוסמולוגיות מורכבות יותר. התשובה הניאו-פלטונית של "האצלה", שמאוחר יותר אומצה בזרמים קבליים שונים, מתארת כיצד  מגשר האל על הפער באמצעות שורה ארוכה של מתווכים, שכל אחד מהם קרוב מעט יותר לעולם ורחוק מעט יותר מהאל. במקרה זה, הניסיון הוא לסגור את הפער באמצעות תפיסה של הדרגה.

העת החדשה הביאה עמה גם כן תשובות מעניינות. הפנתאיזם השפינוזיסטי, לדוגמה, טוען לזהות בין אלוהים לעולם, ומייתר את השאלה מלכתחילה, בטענה שהטרנסצנדנטי והאימננטי חד הם. גישות פנאנתאיסטיות יטענו למחצית הביטול הזה – לאמור, הטרנסצנדנטי הוא אימננטי אך לא להפך.  כיוון אחר לגמרי מציע עמנואל לוינס, המושפע מהאקזיסטנציאליזם, והמתאר את הטרנסצנדנטי כ"אחר המוחלט" (לדוגמה, ב"כוליות ואינסוף"). בתפיסתו של לוינס, דווקא האימננטי הוא שאינו מובן כראוי, שכן התפיסה האנושית המאמינה ביכולתו של אדם להשיג את האחר היא שקרית בכל מקרה. עצם המחשבה כי קיים בכלל משהו אימננטי באמת שגויה מיסודה.

ניתן להציג תשובות רבות נוספות, אך דומה כי ריבוי התשובות בזמנים שונים, ממקומות שונים, ועל ידי אנשים שונים המודעים זה לתשובתו של זה, ועוד יותר מכך – ריבוי התשובות החוזרות ומופיעות פעם אחר פעם בדתות ובזרמים שונים, לאורך אלפי שנים, מצביע על כך שאין תשובה אחת שהיא "אמיתית" וניתנת להוכחה מבחינה פילוסופית כנכונה, בעוד שהיתר שגויות. בין אם לא ניתן לענות תשובה נכונה על השאלה הזו, ובין אם ישנן תשובות נכונות רבות, נראה כי ככלל, בדומה לתשובתו של אוגוסטינוס, התשובות הדתיות לשאלת הטרנסצנדנטיות-אימננטיות מבטאות את או נובעות מעמדתו הרגשית, החברתית או הנפשית של המשיב. הפילוסופיה, שמובילה את העוסקים בה לשאלה האחת הזו, החוזרת בדתות ובתפיסות רבות, מעמידה בפניהם תשובות שונות. הבחירה בין התשובות הללו כבר אינה מבוססת רק על פילוסופיה, אלא על עמדה רגשית או חברתית. למעשה,  משמעות השאלה אודות הפער בין האלוהי לאנושי היא שהפילוסופיה אינה לוקחת את האדם לנקודה בה נעלם השביל, אלא לנקודה בה הוא מתפצל. אין זאת שאין היא מציעה תשובה: היא מציעה תשובות רבות, אך לא כלי לבחור ביניהן.

לאור זאת, האם הנחתן של דתות רבות, כי חיובן הוא בהכרח שלילתן של דתות אחרות, היא הנחה הגיונית? דתות משיבות תשובות שונות לשאלות זהות. האם יש היגיון בהנחה העומדת בבסיס מרבית הדתות כי תשובתן שלהן נכונה וכל השאר שגויות? השאלות נובעת מן ההתבוננות בעולם וניתוחו, מן הפילוסופיה. אותן השאלות נשאלות בכל מקום. התשובה לעומת זאת מוצגת על ידי הפילוסופיה, אך נבחרת על ידי הרגש. האם יכול אוגוסטינוס לטעון באמת, פילוסופית, כי ההתגלות למשה היא פתרון נחות לבעיית התיווך מאשר התגלמות האל בישוע? אמנם זהו פתרון "חזק" פחות, כיוון שהגישור כאן בין טרנסצנדנטי לאימננטי נראה פחות בעצמתו, אך מבחינה פילוסופית אין כאן כל הבדל מהותי – האל עדיין מנכיח עצמו בעולם האנושי, ומביא עצמו לידי ביטוי בו. במובנים מסוימים אפילו קל יותר להגן על תפיסת ההתגלות מאשר על תפיסת "הבן" הקתולית. באופן כללי, דומה שהטענה לבלעדיות של תשובה אחת על פני האחרות נובעת מפער בזיהוי המקום בו מפסיקה הפילוסופיה להוביל את המחשבה, והעמדות הנפשיות-רגשיות-חברתיות תופסות את מקומה.

Youssef Nabil, Self portrait with Botticelli - Florence, 2009.

המשך סביר למחשבה זו יהיה בתהייה האם אין מקום לסובלנות דתית "לכתחילה", ולא בדיעבד: לא כתובנה התועלתנית כי עדיף לו למאבק בין הדתות שלא יתנהל במישור הפיזי האלים, גם לא כטענת סדר העדיפויות, לפיה לחסדו של האל ורחמיו עדיפות על פני רצונו להיות מוכר ונעבד על ידי כל בני האדם, ואפילו לא במסגרת הניסיון למצוא מכנים משותפים ולהתעלם מהבדלים. סובלנות דתית לכתחילה, מתוך הבנה שדתות שונות משיבות תשובות שונות לאותה השאלה, ובחירה בתשובה מסוימת ולא אחרת היא תוצאה של רגש וחברה. הבנה כזו מוליכה להכרה בכך שקיומן של דתות שונות מבטא את המורכבות האנושית הבסיסית, לא כאמירה אנתרופולוגית אודות שורשי ההבדלים בין הדתות, אלא כאמירה פסיכולוגית: יש מי שהתשובה המתאימה לו מצויה בנצרות הקתולית, ואילו אחר ימצא תשובה העונה על מבנהו הנפשי והרגשי דווקא בגרסה כלשהי של הבודהיזם.

זו איננה טענה. זוהי תהייה: האם האבסולוטיות והבלעדיות שהתרגלנו לייחס לדתות (והדתות הורגלו לייחס לעצמן) היא הכרחית? האם אכן ישנו פער פילוסופי בין הדתות, פער של נכון-לא נכון? או שמא מדובר בביטויים שונים לאותו העיקרון? מובן, מי שמאמין שהאל עצמו הוא זה שהשיב תשובה אחת ולא אחרות, משיב תשובה מסוימת לשאלה שהצגתי כאן. אך יש לתהות האם זו האפשרות היחידה, או שמא יש נוספות.

אלון משגב הוא סטודנט שנה ב' בתכנית אמירים ובתכנית פכ"ם. עבודתו של אלון נכתבה במסגרת הקורס "מורשות תרבותיות: נצרות" שהועבר על ידי ד"ר דוד סתרן.

ביבליוגרפיה

  • אוגוסטינוס, 2011. וידויים, מתרגם: קליינברג, אביעד, תל-אביב: ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד.

1 תגובות:

טקסטולוג

דיון מעניין, שווה לפתח אותו הלאה.

Give us a piece of your mind