נרטיב פמיניסטי בעולם פטריארכאלי / אורלי נוה

"הסיפורים מגדירים (..) למה יש זכות להיאמר ולהיעשות בתוך התרבות. ומשום שגם הם עצמם חלק ממנה, נמצא שהם כבר מוצדקים"

ליוטר [1979] 2010

"מנשים רבות נשללו הנרטיבים שלהן, או הטקסטים, עלילות או דוגמאות, שעשויות היו לגרום להן לקחת כוח ושליטה על חייהן"

קרולין גולד הליבורן 1988

לפי תיאוריות אישיות פסיכולוגיות, כבני ובנות אדם אנו חווים וחוות את חיינו באופן "נרטיבי". מינקות אנו לומדות כיצד להתנהג וכיצד להרגיש בתגובה לסיטואציות ואירועים שאנו חוות, באמצעות השפה, הנורמות, התרבות והחברה המנחות אותנו בפירושן וניסוחן המילולי לכדי סיפור אותו אנו מספרות לעצמנו ולאחרים אודותינו. כפועל יוצא של התרבות והחברה שבה אנו חיות, אנו מעניקות משקל שונה ומשמעות שונה לאירועים בחיינו. לפיכך, הנרטיבים הקיימים בתרבות מהווים אלמנט המבנה את זהותנו, אופיינו והתפיסה העצמית שלנו.

בספרו Oneself as Another טוען פאול ריקור (Ricoeur, 1992) כי לחווייתנו את עצמנו כזהות נבדלת מאחרים יש מבנה נרטיבי מובהק. ידיעתנו את עצמנו כרציפים והמשכיים לאורך זמן נעשית על ידי תהליך של "העללה"emplotment) ) - אריגה של אירועי חיינו והקורות אותנו ליצירה של דמויות, מוטיבים, וכדומה, בסיפור שאנו מספרים לעצמנו שוב ושוב. הפסיכולוג דן מקאדמס (McAdams 2008) הציע מספר עקרונות לפסיכולוגיה נרטיבית של האישיות שבאמצעותם ביקש לעמוד על החשיבות של הנרטיב בארגון סיפור חיינו. לפי גישה זו, אירועי החיים כחוויות בדידות מאורגנים לכדי שלם מורכב בתודעתם של כל גבר ואישה. אינטגרציה של פעילות אנושית בזמן יוצרת בתודעתנו רצף של אירועים המזהים התחלה, אמצע וסוף. באופן זה מארגנים הסיפורים  את הכאוס של החוויה העירומה לכדי צורה נרטיבית שניתן לעקוב אחריה. לטענת מקאדמס, החיים הרגשיים שלנו בנויים כעלילות מאורגנות, מובנות חברתית ומוצגות באופן רטורי.

האדם כיצור חברתי מספר סיפורים רבים המשתנים לאורך זמן כפונקציה של התפתחות ושינוי של נסיבות החיים. לפי מקאדמס (McAdams 2008) כל סיפור חיים מציע נקודת מבט מוסרית, בכך שהדמויות האנושיות המתוארות בו הן בעלות כוונה ומוסר, ופעולותיהם מובנות מנקודת מבט של מהו טוב ומהו רע. מקאדמס כותב כי כל תרבות מציעה מבחר נרטיבים משלה ובאותה העת גם מטילה מגבלות שונות על הנרטיב שיכול אדם לספר. בראייתו, לא כל נרטיב יכול להתקבל בכל הקשר. בהתאם, הנרטיב שמספר כל אדם משקף את התרבות בה הוא חי ואת הנורמות והמגבלות במסגרתן הנרטיב נוצר, שכן האדם מחבר ומספר את סיפורו מתוך דיאלוג עם התרבות אליה הוא משתייך. סיפורי חיים מהדהדים מגדר והבניות מעמדיות בחברה ומשקפים את ההגמוניה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית שבה נוצרו. בחברה המודרנית, תרבות ההמונים המיוצגת בתקשורת ובמדיה מאפשרת מגוון מוגבל של סיפורי חיים נורמטיביים, או יוצרת היררכיה בה מועדפים סיפורי חיים מסוימים על פני אחרים, כך שזליגה מהם מוצגת כסטייה מן הנורמה.

ההוגות קתרין מקינון ואדריאן ריץ' המזוהות עם הפמיניזם הרדיקלי, מתארות בכתביהן את חיי היומיום של נשים ויוצקות בהם משמעויות חדשות: החוויות האינטימיות ביותר שאנו חוות כנשים, כחברות ועמיתות לנשים אחרות, כבנות זוג לבני או בנות זוגנו, כאימהות, בנות לאימנו ואבינו או אחיות לאחיותינו ואחינו. מקינון וריץ' מתארות את המציאות הנשית כמוכתבת ומושפעת מן החברה הפטריארכאלית והדכאנית. במציאות זו החברה אינה נותנת ביטוי וכלים לביטוי של התחושות האמיתיות של נשים בנוגע לאירועים ולחוויות אותן הן חוות. מסיבה זו, הזהות הנשית מתגבשת באופן המשרת את יחסי הכוח האי שוויוניים בחברה ועל ידי כך מסייעת להנצחה של חוסר השוויון בין גברים לנשים. 

כך, לדוגמא, במאמר "הנאה תחת הפטריארכיה" מקינון (2006) טוענת כי הגברים בחברה ניכסו לעצמם את תחום המיניות באופן בלעדי, כך שהוא מוגדר לפי צרכיהם ודחפיהם בלבד, ללא שיתוף של הנשים בכך וללא התחשבות ברצונן. הנשים נאלצו להתיישר לפי סטנדרטים אלה, כך שבידיהן נותרה הבחירה בין המיניות הגברית (שהיא למעשה האפשרות היחידה למיניות) ובין להיחשב א-מינית, פריג'ידית.  מנגנוני דיכוי דוגמת הפורנוגרפיה והסחר בנשים משרתים אף הם את הגישות הללו, ובכך מסייעים ליצור את המלכוד שבו נתונות הנשים בחברה. 

במאמר "ההטרוסקסואליות הכפויה והקיום הלסבי" ריץ' (2006) מתארת את המציאות החברתית הפטריארכלית שאינה מאפשרת קיום של קשר אינטימי בין נשים, ואינה מאפשרת לייחס לו חשיבות, גם כאשר קשר כזה נוצר ומתקיים. ריץ' טוענת כי מציאות זו גוזרת על נשים הטרוסקסואליות כפויה, זאת באמצעות הפעלה של מנגנונים דוגמת האידיאולוגיה של הרומנטיקה והאינדוקטרינציה של נשים מגיל צעיר לאהבה כרגש, המכריחה נשים לבחור בחיי זוגיות ומיניות הטרוסקסואלית כברירת מחדל. ריץ' רואה במנגנונים חברתיים-תרבותיים אלה את שורש הדיכוי הנשי וטוענת כי הם מקלים על מלאכתו של סוחר הנשים, האב או בן הזוג המתעלל.

הביקורת החריפה שמעבירות מקינון וריץ' על המציאות המגדרית הקיימת יוצרת נרטיב אלטרנטיבי ומנוגד לנרטיב החברתי הקיים. שתי ההוגות מציעות פרשנות חדשה לחוויות של נשים שהחברה קוראת להדחיקן או לא לייחס להן חשיבות: במקרה של מקינון, ההתייחסות היא בעיקר ליחסי מין ולתחושות שחווה האישה במסגרתם, כולל ההגדרה החברתית למעשים הנכללים בתוך הקטגוריה של יחסי המין; במקרה של ריץ' ההתייחסות היא ליחסים ולקשרים בין נשים, למידת האפשרות של קשרים כאלה להתקיים, המקום והחשיבות שניתן להם בחייה של אישה וההיררכיה ביניהם לבין יחסים אחרים, כמו יחסי זוגיות הטרוסקסואלית או יחסים בתוך המשפחה. פרשנות חדשה זו מאפשרת לנשים להתייחס באופן שונה לחוויות בחייהן, ולבטא תחושות שהדחיקו או פירשו כלא נורמטיביות במסגרת מה שאפשר להן הנרטיב הפטריארכלי. יותר משהביקורת של מקינון וריץ' מציעה לנשים תשובות לגבי העתיד, היא מציעה להן דרך שונה להתבונן על העבר וההווה בו הן חיות, ובכך ממלאת חלל כלשהו הקיים בנפשן. עוצמתו של הנרטיב האלטרנטיבי הנוצר מתוך כך טמונה ביכולתו לזעזע את תמונת העולם של נשים רבות ולשנות את תפיסת הזהות שלהן ואת האופן בו הן תופסות את היחסים שלהן עם סביבתן. 

הנרטיב הפמיניסטי העולה מעבודותיהן של מקינון וריץ' נוצר מתוך ביקורת והתנגדות לנרטיב הפטריארכאלי השולט. ככזה, הוא מציג תמונת עולם קיצונית בתפיסותיו ובפרשנותו, וניתן לומר שהוא אינו עומד בזכות עצמו, שכן ההצדקה לקיומו נובעת מהיותו אלטרנטיבה ביקורתית המסייעת לנשים להתמודד עם מציאות פטריארכאלית. לצד זאת, הקיצוניות של הנרטיב הפמיניסטי משרתת מטרה נוספת: היא פותחת מרחב של נרטיבים אפשריים רבים המצויים בין הקוטב הפטריארכאלי והדכאני לבין הקוטב הפמיניסטי והנשי. הרדיקליות והאופן הבוטה בו מנסחות מקינון וריץ' את דבריהן מאלצת נשים לייצר את הנרטיב שלהן בעצמן, מכיוון שהן מפנות את הקוראת להביט נכוחה אל מציאות חייה האינטימית ביותר. יחד עם זאת, השתיים אינן מספקות אלטרנטיבה שלמה וריאלית אלא מעוררות פולמוס ורצון להתנגדות. בקריאה ראשונה של המאמרים מתקבלת התחושה כאילו הקוראת אותם מחויבת לנקוט עמדה ולבחור בין הנרטיב הדכאני הקיים, ובכך לתרום להמשך הדיכוי הפטריארכאלי, ובין הנרטיב הפמיניסטי לפיו על האישה להכיר בעוול שנעשה לה אפילו על ידי האנשים הקרובים לה ביותר, ולראות את עצמה כקרבן לאלימות מינית. סביר להניח, כי שתי האפשרויות הללו אינן מתאימות למרבית הנשים. מסיבה זו הטקסטים הפמיניסטיים מהווים נקודת פתיחה להיווצרות של דיאלוג פנימי וחברתי שרק באמצעותו תוכלנה נשים להגיע לכדי גיבוש זהות באופן שאינו מצוי בהקשר הפטריארכאלי, קרי, זהות שאינה רק מנוגדת לנרטיב הפטריארכאלי או מזדהה עמו.

עמדותיהן של מקינון וריץ' יוצרות נרטיב רדיקלי ואלטרנטיבי לנרטיב הפטריארכאלי שבו מתגבשת זהותן של הנשים כיום; הרדיקליות של הנרטיב האלטרנטיבי שהן מציעות פותחת מרחב לגיבוש נרטיב עצמאי על ידי נשים. מרכזיותו של הנרטיב בתהליך הבניית האישיות וגיבושה, וחשיבותו לגבי תפיסת העולם ותפיסת העצמי של היחידה בחברה משקף את החשיבות הקריטית של הצגת עמדותיהן של מקינון וריץ' וההתמודדות עמן. זאת, כתהליך שאינו חברתי בלבד כי אם גם אישי, פסיכולוגי, ובעל השפעה על עיצוב מציאותן של נשים. 

מן הפן האישי, עלי לומר כי קריאת המאמרים של מקינון וריץ' הותירה עלי רושם רב. היא גרמה לי לבחון מחדש חוויות ואירועים מעצבים בחיי, והעלתה בי סימני שאלה כבדי משקל לגבי האופן שבו אני רואה את חיי ואת הקשרים המשמעותיים עבורי. יותר מכל, המפגש עם מקינון וריץ' הראה לי כי כל תחושה שאני חווה היא תחושה לגיטימית, וכי אני בוחרת כיצד לספר את הנרטיב של חיי. אני מקווה כי הדבר נכון גם לגבי נשים אחרות, ומאמינה כי הנרטיב הינו זירת מאבק חשובה ואפקטיבית מאין כמותה שיש להשתמש בה על מנת לשפר את מעמדה של כל אישה,לשנות את תודעתה ואת תחושת הזהות שלה. 

על קתרין מקינון ואדריאן ריץ'

פרופסור קתרין מקינון מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מישיגן באן-ארבור והיא המשפטנית הפמיניסטית המשפיעה ביותר בארה"ב. מקינון מציעה כי המוסדות החברתיים, השפה וההגדרות החברתיות כוננו במסגרת פטריארכאלית המכפיפה נשים לשלטון הגברים. הפמיניזם של מקינון דורש ומציג אלטרנטיבה לאידיאולוגיה הפטריארכאלית, כמו גם למדינה, המשפט, השפה, המיניות, הנשיות והגבריות שכוננה. 

אדריאן ריץ' היא משוררת, תיאורטיקנית ומנהיגה לסבית פמיניסטית.לאחר פעילות בשנות השישים בתנועה לזכויות האזרח ובתנועה נגד המלחמה בוייטנאם הצטרפה לתנועה הפמיניסטית הרדיקלית והייתה לקול מרכזי בתנועה כמורה, מרצה ונואמת, ובעיקר ככותבת. לאורך השנים, שירתה שיקפה את האקטיביזם הפוליטי שלה והתפתחה עמו. ריץ' ראתה בה חיבור בין האישי והפוליטי, כלי לעדות ולמחאה על חוויותיהן המושתקות של נשים, שחורים, עניים, לסביות ובני העולם השלישי.

אורלי נוה לומדת מזה שלוש שנים בתכנית אמירים. בנוסף, היא סטודנטית ללימודי הודו במסגרת החוג למדע הדתות ובוגרת החוג לביולוגיה.

ביבליוגרפיה

• ליוטר, ז'אן-פרנסוא, [1979] 2010. המצב הפוסטמודרני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 33.
• מקינון, קתרין, [1990] 2006. "מיניות, פורנוגרפיה ושיטה" בתוך (שם עורך?), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 376-414.
• ריץ', אדריאן, [1980] 2006. "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" בתוך (שם עורך?), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165-189.
• Helibrun Carolyn G. Writing a Woman's Life, New York: Norton 1988, p. 17
• McAdams, Dan P., 2008. "Personal narratives and the life story" in J. P. Oliver, R. W. Robins, L. A. Pervin (eds.), Handbook of Personality: Theory and Research, New YorkL Guilford Press, pp. 242-262.
• Ricoeur Paul, 1992 Oneself as another, Chicago : The University of Chicago press., p.140-141