"זה המוות שהיה בוחר": ניתוח של הסיפורים "המת" ו"הדרום" מאת חורחה לואיס בורחס / שי סתרן

We are mortal because we live in the past and in the future – because we remember a time when we did not exist, and foresee a time when we shall be dead.

(Borges & Mihalescu 2000, 99)

איור: עדן וייץ

I.

המוות, אותה נקודה המפרידה בין החוויה האנושית המוכרת והידועה לבין עולם שנסתר מעינינו, מופיע כנושא חוזר בכתיבתו של חורחה לואיס בורחס. סיפוריו של בורחס מתרחשים לא פעם על התפר שבין המציאות לדמיון, והכתיבה על המוות מאפשרת לשהות באותו אזור ביניים. בשני הסיפורים שאליהם אתייחס במאמר זה, "המת" (בורחס [1946] 2000) ו"הדרום" (בורחס [1953] 1998), המוות ממלא תפקיד משמעותי המתבטא ביתר שאת בסופם, עם מותו של הגיבור בכל אחד מהסיפורים. מאפיין נוסף המשותף לשני הסיפורים הוא ההתייחסות המודעת בכתיבה של הסיפור אל עצמו כאל טקסט ספרותי. אכן, מאפיין ספרותי זה, הניתן לסיווג תחת הכותרת הרחבה של מטא-ספרות (metafiction), מתבטא בין היתר בהתייחסויות של הסיפור לקריאה, לכתיבה ולספרות.

אבקש להציע ששני מרכיבים אלו, מות הגיבור בסוף כל אחד מהסיפורים וההתייחסות המודעות של הטקסט אל עצמו, קשורים זה בזה. בתוך כך, רגע המוות של הדמות המרכזית בסיום הסיפור מאחד בין גורלם של הגיבור שמת, הקורא שמסיים לקרוא והטקסט שמגיע אל סופו. איחוד זה, המתממש בסיום הסיפור, מאתגר את היחסים שבין הטקסט לקורא ומזמין בחינה מחודשת של היסודות המוסכמים שעליהם מושתתת מערכת יחסים זו.

"המת", אשר נכתב ב-1946 ונכלל בקובץ הסיפורים האלף, מתאר את עלייתו לגדולה של בנחמין אוטאלורה, נער מבואנוס איירס, אשר מתבסס כמנהיגה של כנופית גאוצ'וס בעלת שם בערבות אורוגוואי. דרכו של אוטאלורה לפסגת הכנופיה כוללת גילויי תושייה ואומץ לצד עזות מצח ובגידה בכמה מחברי הכנופיה, ובפרט במנהיגה האגדי, אסודו בנדירה. בסופו של הסיפור הכנופיה חוגגת את בוא השנה החדשה ואוטאלורה, נינוח ומדושן, נהנה ממעמדו החדש. בחצות הליל בנדירה חדל מלהתנהג כמנהיג המודח והמושפל של החבורה ומבהיר לאוטאלורה כי למעשה מעולם לא איבד את השליטה באנשיו. ברגעיו האחרונים, כאשר אקדח מכוון כלפיו, מבין אוטאלורה כי הוא זה שנבגד. הוא מכיר בכך שהישגיו התאפשרו רק משום שהוא נידון למוות כבר מהרגע הראשון, כך שבפועל הוא כבר היה אדם מת. הסיפור מסתיים בירייה.

בחינת אופיו של המספר תאפשר לנו להבין כיצד המוות של אוטאלורה מקבל משמעות מטא-ספרותית מעבר למשמעות הנרטיבית הפשוטה שלו. הסיפור נפתח, באופן שאינו יוצא דופן בסיפוריו של בורחס, בפנייה אל הקורא. התנצלותו של המספר בפני הקורא על כך שהוא אינו בקיא בכל פרטי העלילה ממקמת אותו כחיצוני ואולי אף כזר להתרחשויות הפנימיות. חשוב מכך, הפנייה דורשת מהקורא להכיר בעובדה שהוא ניצב מול יצירה ספרותית.  דרישה זו חוזרת לאורך הסיפור בנקודות שבהן המספר מסתייג מיכולתו לערוב לעובדה מסוימת, למשל כאשר הוא טוען כי "בגרסאות אחרות משתנה סדר האירועים" (בורחס [1946] 2000, 28), כמו גם בעצם ההתייחסות לעלילה המתפתחת באמירה "כאן מסתבך הסיפור ומעמיק" (שם, 28). בעוד שניתן לאפיין את המיקוד של המספר כחיצוני למתרחש, יש לתת את הדעת לכך שאין מדובר במספר כול יודע המתבונן על העלילה ממעל. אפשר כי המספר דומה יותר להיסטוריון הנזהר מלהעיד על פרטים שאינם מהימנים, ומבקש להזכיר לנו כי יש לקחת את גרסתו בעירבון מוגבל. תזכורות אלו, הנוגעות לאופיו של הטקסט, הם אחד ממאפייניה המובהקים של המטא-ספרות; על פי הגדרתה של פטרישיה וואה (Waugh 1984) עצם המודעות, החוזרת בשיטתיות, לסטאטוס של היצירה כיצירה מעלה שאלות לגבי מערכת היחסים בינה לבין המציאות (שם, 2). לפי וואה, ההתייחסות של הטקסט אל עצמו והמיקום של המספר נוכח מודעות עצמית זו מייצרת מרחק בין המספר לבין המתרחש בסיפור.

לצד מרחק זה, המתאפיין בחוסר ההיכרות של המספר עם פרטי העלילה, אנו מוצאים, עם זאת, הכרות אינטימית עם מחשבותיו של אוטאלורה. למשל, כאשר המספר מציג את מחשבותיו של אוטאלורה, אנו זוכים להצצה ישירה לתודעתו של הגיבור: "'שהאיש יבין', הוא חושב, 'שאני שווה יותר מכל האורוגוואים שלו ביחד'" (בורחס [1946] 2000, 26). מבע משולב זה, המאחד בין המיקוד החיצוני והמנותק לבין המיקוד הפנימי של אוטאלורה, חוזר ומופיע מספר פעמים לאורך הסיפור. תופעה זו של הכלת שתי נקודות מבט כמעט סותרות בכפיפה אחת פוגמת באמינותו של המספר. מעבר לכך, למרות שאנו למדים מההקדמה שהמספר משחזר התרחשויות מן העבר, הסיפור עצמו מסופר כולו בזמן הווה, ומייצר חוויה מיידית ואינטימית עבור הקורא. מעברים אלו חוצים את הקו הדק המפריד בין הסיפור למציאות ומפרים את החוזה הבלתי כתוב שנרקם בין המספר לקורא בפסקת הפתיחה, אותו חוזה שמבטיח זהירות ודיוק כמו אקדמיים בתיאור המעשה.

המשחק בין מרחק לאינטימיות מגיע לשיאו עם סיום הסיפור. בפסקה האחרונה, בה ההתרחשות מקבלת את התפנית הגורלית, המספר והקורא מאמצים שניהם את נקודת מבטו של אוטאלורה: "אוטאלורה מבין, לפני שמת, שמלכתחילה בגדו בו, שהוא נידון למוות, שהתירו לו את האהבה, את הפיקוד ואת הניצחון כיוון שנחשב למת, כיוון שלדידו של בנדירה כבר היה מת" (בורחס [1946] 2000, 29). כך, בשורה האחרונה של הטקסט המספר, הקורא ואוטאלורה מתבוננים בקנה של האקדח, ואותה הירייה המכוונת כלפיהם מסיימת את חייו של אוטאלורה וגם את הסיפור יחד. שותפות הגורל של הקורא והגיבור אינה מסתכמת רק בנקודת המבט שבסיום הסיפור, אלא מקבלת ביטוי גם בתהליך משותף של התפכחות. הקורא והגיבור שניהם מבינים רק ברגעיהם האחרונים את שבאמת התרחש: שניהם מבינים שהולכו שולל, ושניהם מבינים זאת מאוחר מדי. סוף זה שולח את הקורא לבחון מחדש את קריאתו ולראות כיצד פספס את הסימנים שהורו, לכל אורך הדרך, לכיוון הנכון.

ואכן, לאורך הסיפור ישנם רמזים וסימנים רבים לכך שאוטאלורה סומן כבר מראשית דרכו. במפגש הראשון בין בנדירה לאוטאלורה, בו אוטאלורה מתערב בתגרה ומציל את חייו של מנהיג הכנופיה מידי סכינאי, הוא אינו מייחס משמעות לכך שאותו סכינאי שמנסה להרוג את בנדירה חוזר לשבת לידו וממשיך לשתות איתו לאורך הערב. מאוחר יותר, אוטאלורה מתעלם מהערות עוקצניות הנוגעות לעלייתו בהיררכיה ומפרש אותן כבדיחות מחמיאות אך חסרות משמעות. לצד הסימנים הללו, שאוטאלורה אינו מצליח לזהות, ישנם גם סימנים נוספים שאינם מיועדים לגיבור אלא דווקא לקורא. הכותרת של הסיפור, "המת", אמנם מבשרת רעות אך נעשית מובנת לקורא רק עם סיום הקריאה. כך גם הקביעה בהקדמה כי עצם הרעיון שפרחח מבואנוס איירס יעבור לספר ושם יהפוך למנהיג של כנופית גאוצ'וס הוא "לכאורה דבר בלתי אפשרי מלכתחילה" (בורחס [1946] 2000, 24). בעקבות הימצאותם של רמזים אלו סיום הסיפור מספק חוויה דומה עבור הקורא ואוטאלורה: אותה ההבנה כי הולכת שולל עוד מהרגע הראשון.

 לפיכך, ניתן לראות ב"המת" מעין אזהרה מפני קריאה לא נכונה או פשטנית; קריאה לא זהירה, המשותפת לגיבור ולקורא, מובילה למוות (Molloy 1994). משמעות פרשנית זו מכוונת לתפיסה "פוזיטיביסטית" במובן זה שהיא מזהה אל מול הקריאה השגויה והמסוכנת, קריאה שהיא נכונה ורצויה החושפת את הסיפור ה'אמיתי'.  עם זאת, לא בכל מקרה בו הגיבור מוצא את מותו עם סיום הסיפור נגיע לאותה מסקנה "פוזיטיביסטית". ב"הדרום" ניתנת לנו הזדמנות לבחון סיפור נוסף המסתיים במות הגיבור; טקסט זה יציע לנו לאמץ קריאה מורכבת המכילה משמעויות שונות לגבי היחס שבין ספרות למציאות.

II.

ב"הדרום", סיפור קצר משנת 1953 אשר התפרסם בקובץ בדיונות (בורחס [1953] 1998), אנו מתוודעים לקורותיו של חואן דאהלמן, ספרן בספרייה העירונית של בואנוס אייריס. דאהלמן, הממהר לעלות במדרגות בכדי לבחון עותק של סיפורי אלף לילה ולילה, שורט את ראשו על פינה של תריס. שריטה זו, המתפתחת לכדי זיהום מסוכן, מובילה לאשפוזו. כאשר דאהלמן משתחרר לבסוף מבית החולים הוא שם פעמיו דרומה לחווה של משפחתו. המסע דרומה אפוף באווירה חלומית ומגיע לשיאו במזנון הסמוך לתחנת רכבת שכוחת אל, בו נקלע דאהלמן לעימות עם שני מקומיים. אחד מהם מזמין אותו החוצה לדו-קרב. הסיפור מסתיים בהבנה של דאהלמן כי הוא ימצא את מותו בקרב הסכינים, אך למרות זאת הוא מקבל את ההזמנה ויוצא החוצה.

בהקדמה למקבץ הסיפורים בו התפרסם במקור "הדרום", בורחס מתייחס לסיפור ומציין כי: "I shall tell the reader only that it is possible to read it both as a forthright narration of novelistic events and in quite another way, as well." (Borges in Burgin 1998, 8). הקריאה הנוספת אליה בורחס מכוון, רואה בשחרורו של דאהלמן מבית החולים ובמסעו דרומה לא יותר מחלום של אדם השוכב גוסס במיטתו בבית החולים.

לאפשרות קריאה זו יש רמזים שונים לאורך הסיפור. כבר בתחילת הסיפור, כאשר המספר מציג בפנינו את העבר המשפחתי המעורב של הגיבור, הוא מציין כי דאהלמן בחר בשושלת הרומנטית (זו של אמו, הארגנטינאית) ובמוות הרומנטי המתלווה אליה. הבחירה במוות מסוים עולה שוב בסיום הסיפור, כאשר דאהלמן צועד החוצה אל קרב הסכינים. מחשבותיו האחרונות מחזירות אותו לבית החולים, "הוא חש שאילו ניתן לו אז לבחור או לחלום את מותו, זה המוות שהיה בוחר או חולם" (בורחס [1953] 1998, 153). מעבר לכך, מסעו של דאהלמן דרומה רווי התרחשויות פנטסטיות, או לכל הפחות משונות. לבסוף, הסיפור כולו מלא בתקבולות סימטריות כשמרכיבים שהופיעו בסיפור בחלקו הראשון חוזרים בתצורה מעט שונה בחלקו השני, תופעה התורמת לאווירת ההזיה או החלום (Alazraki 1988).

בהינתן קריאה זו יהיה מעניין לשים לב לנקודה בה העלילה 'מתקפלת' לשניים ומתחיל החלום. בהנחה שהחלום מתחיל בשיפור שחל במצבו הרפואי של דאהלמן, ממש לפני שחרורו מבית החולים, נראה כי קו התפר בין המציאות לחלום הוא בשיחה שבין דאהלמן לבין המנתח: "כשאמר לו הכירורג שרק פסע היה בינו לבין מוות מזיהום דם, פרץ דאהלמן בבכי, מקונן על מר גורלו. יסורי הגוף והציפיה המתמדת ללילות רעים לא אפשרו לו להגות בדבר מה מופשט כמו המוות" (בורחס [1953] 1998, 148). ההכרה של דאהלמן במוות משמשת כקו פרשת המים בסיפור, כשבעברו האחד שוכנת המציאות ומן העבר השני החלום. כך דאהלמן, הטווה את סיפור מותו הרומנטי בחלום, מצליח לגעת  לראשונה בעבר הלאומי שלו, במישורים של הדרום, בקרבות הסכינים ובגילויי הגבורה של אבותיו.

בשני הסיפורים הקצרים של בורחס מותו של הגיבור מתאחד עם סיום הטקסט ובכך הקורא מתבקש לעצור, לחזור לסיפור שזה עתה סיים ולנסוך בו משמעות מחודשת. "המת", בתפנית המפתיעה שבסופו, מכוון את הקורא לקריאה נוספת, בעקבות המשמעות ה'נכונה' של הטקסט. ב"הדרום", לעומת זאת, אין ברגעים האחרונים של הסיפור תפנית עלילתית מפתיעה, אין גילוי מרעיש ואין התפכחות הנוגעת לאופיו ה'אמיתי' של הסיפור. המוות בסיפור אינו מאפשר הארה ומותיר את ההכרעה בין שני הנרטיבים האפשריים בידיו של הקורא. אם כן, בעוד שהמוות ב"המת" מכוון לקריאה נכונה, המוות ב"הדרום" משמש כפתח לקריאות שונות ומציג עמדה נרטיבית פתוחה.

III.

בשלב זה, ובהתבסס על התפיסה של המוות העולה מ"הדרום", אבקש להציע קריאה שונה במקצת לסופו של "המת". ברגעיו האחרונים אוטאלורה מבין כי כל הישגיו התאפשרו רק כי למעשה "כבר היה מת", כלומר מלכתחילה נידון למוות. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית ניתן לראות במצב שאוטאלורה מתאר את המצב האנושי הבסיסי, שהרי כולנו נידונים למוות וחיים על זמן שאול, כך שההישגים האנושיים כולם הם זמניים. הקיום האנושי מוגדר על ידי המוות והמוות הוא הנותן משמעות לחיים. על פי תפיסה זו, הסיפור "המת" משמש כמשל למצב האנושי, בו אנו מנהלים את חיינו כמרוץ הישגי בלתי פוסק תוך התעלמות מהעובדה  כי אנו נידונים מראש למוות. זאת  על אף שדווקא המוות שלנו, בהיותנו בני תמותה, הוא הכוח המניע של חיינו.

אם נקבל תפיסה זו, הרואה בסיפור "המת" משל למצב האנושי, אז העמדה הפוזיטיביסטית העולה מסופו של הסיפור מהווה רק אפשרות קריאה אחת מני רבות. אל מול הקריאה של אוטאלורה כי נבגד, הוליכו אותו שולל והיה מת מלכתחילה ניתן להציע קריאה בה הוא חי חיים מלאים, הגיע להישגים ומת בירייה: גורל שאחרים, ודאהלמן ביניהם, יכולים רק לחלום עליו. ברור מאליו כי הקביעה של אוטאלורה כי "כבר היה מת" (בורחס [1946] 2000, 29) אינה מדויקת. על אף הכותרת של הסיפור, ועל אף תחושותיו האישיות, אוטאלורה חי במהלך כל הסיפור, ומותו מגיע רק לאחר השורה האחרונה, המתארת את הירייה.

היכולת הספרותית, ובליבה הקריאה הפרשנית, מהווה הבדל משמעותי בין אוטאלורה, הנער פורע החוק, לבין דאהלמן הספרן. אוטאלורה מכיר במותו רק ברגע האחרון ולא יכול שלא להרגיש נבגד וחסר ערך, חרף הישגיו ואומץ ליבו; זוהי הקריאה שלו את סיפור חייו. אוטאלורה קורא את סיפורו כסיפור הצלחה פשוט, ואולי פשוט מדי, שכן התפנית בסיומו ריסקה את קריאתו של אוטאלורה והותירה אותו שבור. דאהלמן לעומת זאת מכיר במותו הקרב מבעוד מועד וכך מצליח לנסוך בחייו משמעות חדשה דרך רגעיו האחרונים. זאת על אף שנראה כי חייו היו דלים בקנה מידה ספרותי, ודאי בהשוואה לסיפורי אלף לילה ולילה הנערצים עליו. המוות בסיפורים של בורחס יכול לשמש כהזדמנות ייחודית עבור האדם, אך רק אם זה ישכיל לכתוב לחייו סוף הולם, כזה שישפוך עליהם אור חדש. אפשר כי כוחם של החיים הספרותיים הוא בכך שהם מאפשרים לאדם לשכתב את סיפור חייו כראות עיניו.

בהמשך ההגדרה של וואה למטא-ספרות היא מתייחסת להשלכות של הכתיבה המטא ספרותית:"In providing a critique of their own methods of construction, such writings not only examine the fundamental structures of narrative fiction, they also explore the  possible fictionality of the world outside the literary fictional text." (Waugh 1984, 2). הזליגה בין המציאות לספרות ולדמיון היא דו כיוונית; והכלים הספרותיים מאפשרים לאדם לעצב את העולם שלו, גם מחוץ ליצירה הספרותית. המוות הממשי, ואפילו ההכרה במוות, מהווים נקודה שבה המבט הספרותי מייצר פתח לקריאות שונות של האדם בסיפור חייו. במתח התמידי הקיים אצל בורחס, בבחירתו בין חיים ספרותיים שקטים לבין חיים הרפתקניים של גילויי גבורה רומנטיים המאפיינים את אבותיו, נראה שקיימת התקווה כי רגע המוות יותיר פתח לפשרה בין השניים.

שי סתרן הוא סטודנט בשנתו השלישית בתכנית אמירים ובחוג לפסיכולוגיה. 

ביבליוגרפיה

• בורחס, חורחה לואיס, [1953] 1998. "הדרום" בתוך בדיונות, הקיבוץ המאוחד, עמ' 147-153.
• בורחס, חורחה לואיס, [1946] 2000. "המת" בתוך האלף, הקיבוץ המאוחד, עמ' 24-29.
• Alazraki, Jaime, 1988. "Structure as meaning in 'The South'" in Borges and the Kabbalah and Other Essays on His Fication and Poetry. Cambridge, MA: Cambridge Univresity Press, pp. 65-75.
• Burgin, Richard, 1998. Jorge Luis Borges: Conversations. Jackson, MS: Univesity Press of Mississippi. 
• Borges, Jorge Luis, and Mihalescu, Calin-Andrei, 2000. The Craft of Verse. Cambridge, MA: Harvard University Press.
• Molloy, Sylvia, 1994. Signs of Borges. Durham, England: Duke University Press.
• Waugh, Patricia, 1984. Metafiction: The Theory and Practice of Self-Conscious Fiction. London: Methuen.