בסוף
המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19, עם המודרניזציה ותופעת העיור, החלה סוגיית הסובייקטיביות
לעלות מעל דפי הספרים. רומנים וסיפורים רבים החלו להתמקד באינדיבידואל המבקש לכונן
את עצמו כישות עצמאית בעולם ולעמוד המסוגלת לתפקד כחלק מהחברה ומולה. רומן החניכה Bildungsroman)) שנולד כתוצאה מתנועה זו התפתח תחילה בגרמניה ולאחר מכן התרחב לארצות
ושפות אחרות. במרכז סוגה זו עומד תהליך החיברות שעובר הפרט, המתאפיין בתחנות
הבאות: הגעת הפרט מעמדה נחותה (עני, כפרי, צעיר), התנתקותו מהחברה הישנה בה חי ומתודעתו
הטבעית ומעבָר אל חברה חדשה (עיר). השלמת תהליך זה נעוצה בטרנספורמציה ובחינוך
מחדש שעובר הפרט ועל כן היא דורשת חירות לפיתוח מגוון רחב של כשרונות ויכולות אינטלקטואליות,
אך גם כרוכה בייסורים וקשיים. בסופו של רומן החניכה מוצג הפרט כמי שעבר התבגרות נפשית
ופיזית וכונן את עצמו כבעל זהות וייחודיות בתוך החברה הרחבה, עד כדי התאחדות מחודשת
עם עצמו ועם החברה (בראקט 1999: 29-30).
 |
| .Farhad Moshiri, Secret garden, 2009 |
אך
מה מתרחש כאשר תהליך כינון האינדיבידואל כישות עצמאית נכשל, ומדוע כשל כזה מתרחש?
במאמר זה אנתח שני סיפורים קצרים, האדרת מאת ניקולאי גוגול (1809-1852) והמלבוש מאת
ש"י עגנון (1887-1970), שעל פניו אינם דומים ואינם נכנסים תחת ההגדרה של רומן
החניכה. אולם, דרך ניתוח הסיפורים אראה כיצד שניהם נעזרים במאפיינים ממסורת רומן
החניכה – החל מהניסיון של גיבוריהם לכונן את עצמם כאינדיבידואלים עצמאיים מול
החברה ("האדרת") ואלוהים ("המלבוש"), וכלה בשימוש ממאפייני התחנות
של תהליך החניכה. יחד עם זאת, על ידי הארת הסטייה של הסיפורים מהמסגרת הקבועה של התהליך
והצגת הכישלון בסופו אראה כיצד סיפורים
אלו חותרים תחת האפשרות לעצמאות העצמי.
הבגד
עושה את האדם? בין המלבוש לאדרת
ההשוואה
בין שתי היצירות נעוצה בבגד שעל שמו הן נקראות ושמהווה הזרז המוליד את העלילה ומקדמה.
יותר מכך, הבגד אינו רק מוטיב בולט בסיפורים אלא אף נושא עמו הזדמנות והזמנה עבור כל
אחד מהגיבורים לפתוח בתהליך כינון עצמם כאינדיבידואלים בחברה. יחד עם זאת, כבר מלכתחילה
טומן בחובו הבגד את זרעי הפורענות שעתידים להכשיל את תהליך זה.
בהתאם
לתחנה הראשונה הנהוגה ברומן החניכה, הגיבור ב"האדרת" מתחיל מנקודת פתיחה
נחותה. אקאקי אקאקייביץ' בשמאצ'קין הינו פקיד זוטר, המשתכר כמעט מספיק למחייתו ומשמש
מושא ללעג בפי כל, כולל המספר עצמו (קרלינסקי 1976: 136-137). עצם שמו מזמין בוז
וצחוק, כיוון שצלילי שמו הפרטי ושם אביו נשמעים "קקי" (עובד הן ברוסית
והן בעברית). בתחילה נראה כי עוד מינקותו נחרץ גורלו להיות פקיד לבלר מאז ולעולם שכן
כבר בטבילתו עיווה את פניו "כאילו כבר ידע בחוש שסופו להיות יועץ-טיטולארי"
(גוגול 1992: 8).
אולם,
תפנית בכל זאת מתרחשת בחייו כאשר מגיע לפטרבורג "אויב מר [...] לכל מי ששכרו
ארבע-מאות לשנה או כיוצא בזה [....] הכפור הצפוני שלנו" (גוגול :11). כיוון שמעילו
הישן והמרופט של אקאקי מחורר ככברה, עליו לגשת לפטרוביץ' החייט לתקנו. אולם למגינת
ליבו של אקאקי מכריז פטרוביץ' נחרצות כי "אי אפשר לתקן. טואלט מזופת!" (גוגול
:14) ומוסיף כי יש לתפור אדרת חדשה. אקאקי נבהל לשמע הצורך החדש להוציא כסף רב, אולם
פטרוביץ' כבר נישא על כנפי הדמיון ומתאר באוזניו את האדרת המופלאה שיתפרו לפי
האופנה האחרונה והצווארון שיתרכס בקרסים של כסף מתחת לפרווה. על אף שרוחו נופלת, מתרגל
לבסוף אקאקי לרעיון האדרת החדשה ומתחיל להרהר בדרכי החיסכון לקראת השגתה.
בעקבות
כניסת האדרת לעולמו הדל של אקאקי הוא עובר טרנספורמציה פנימית וחברתית. ראשית, עוד
בטרם קבלת האדרת הוא הופך ממי שמצויר כאדם פשוט ואף סכל לאדם המתואר כהוגה דעות ה"מכוון
לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו" (גוגול :17). שנית, הוא מתמלא במרץ
ובבטחון, ימיו מתמלאים בציפייה ובמטרה, עולמו הסטטי קם לתחייה ודיבורו הופך ממגומגם
לקוהרנטי ומלא יותר.
הטרנספורמציה
שעובר אקאקי אינה פועלת פנימה בלבד, אלא גם כלפי חוץ. לפני בוא האדרת לוקה אקאקי בתסמונת
"הזרות האורבנית" (Urban Alienation), כפי שמכנה אותה סימון קרלינסקי, מומחה
וחוקר שפות וספרויות סלאביות (קרלינסקי: 136); משמע, תחושת ניכור ובדידות של הפרט הנבלע
בהמון העיר הגדולה. אכן, תחושה זו בולטת בסיפור נוכח ההתעלמות, ההתנשאות והלעג
שמפנים כלפי אקאקי עמיתיו לעבודה והשונות שלו לעומתם. היות אקאקי נטע זר בסן
פטרבורג הולמת את השלב השני של תהליך החיברות לפי מסורת רומן החניכה – ניתוק
מהחברה – אם כי בסטייה מסוימת, שכן הוא אינו צעיר ולא מצוין כי הוא מגיע ממקום
כפרי. אולם כל זאת משתנה עם קבלת האדרת, אז נדמה כי אקאקי איננו בודד עוד. האדרת אינה
משמשת אותו כאמצעי לחימום בלבד, אלא ממלאת את חייו "כאילו נשא לו אשה, כאילו
ישב עוד אדם עמו, כאילו לא היה עוד לבדו" (גוגול: 17). לא רק בכך מהווה האדרת
מוצא מהזרות האורבנית בה הוא מצוי, אלא גם בשיפור יחס הפקידים והשוערים בהגעתו לעבודה
עם האדרת החדשה– ראש האגף עורך לכבודו מסיבה, תולים עבורו את האדרת במקום של כבוד,
מקיפים ומברכים אותו. כך לפתע, אקאקי איננו עוד אף-אדם המבודד מהחברה ונמצא מחוצה לה,
אלא סובייקט המשתלב בה ומקבל ממנה תשומת לב וייחוד בזכות אובייקט הנמצא בבעלותו – האדרת.
לאור זאת, ניתן לראות באדרת הסמל והזרז לכינונו של אקאקי כאינדיבידואל ראוי בעל מקום
בחברה בה הוא חי.
ישראל
החייט, גיבור סיפורו של עגנון, מתחיל אף הוא בנקודת נחיתות, אולם באופן החורג מהנהוג
במסורת רומן החניכה. תחת ביטוי נחיתותו בעלומיו, דווקא זקנותו עומדת לו לרועץ שכן
עיניו "לא שימשו כל צרכן ואף ידיו רפויות היו" (עגנון1994: ש"ה). בגין
עוניו הוא כפוף לשר שנותן בידיו את המשימה לתפור עבורו מלבוש משובח מאריגים
מובחרים. שיעבודו לשר מבטא אף הוא את נמיכות מעמדו, ומודגש בכך שעבדי השר נוגשים
בו, לועגים לו וגוררים אותו לבית השר נוכח אי עמידתו במועד ההגשה.
למרות
הדגשת ההיררכיה החברתית הטמונה במלבוש, מתהווה בו גם הזדמנות לחייט לכונן את עצמו כאינדיבידואל.
ברובד הראשוני, מפני שעצם הזמנת המלבוש היא הזדמנות עבור החייט העני ליצירת שינוי גדול
בחייו מתוך תחום ההתמחות שלו. שכן, המשימה נותנת לחייט אפשרות לכונן את עצמו מתוך יצירה
של משהו חשוב וייחודי בעולם; לפעול ולהותיר חותם.
אולם
חשוב מכך, בקריאה דרשנית נחשף כי אריגת המלבוש מסמלת את בניית נפש האדם בזמן חייו.
גרשון שקד, מחשובי חוקרי הספרות העברית, מורה על הסיפורים העגנוניים כטקסטים שיש
לקרוא אותם סימולטנית הן כפשוטם והן באופן אלגורי. הקריאה הכפולה נובעת מתוך השפעת
הטקסטים המסורתיים וההקשר התרבותי על הגלוי והסמוי בסיפורים (שקד 1976: 115). כך ביצירה
הנידונה, ברובד הגלוי משמעות המלבוש היא מלאכת כפיו של החייט, אך ברובד הנסתר –
לפי המוסכם במסורת חז"ל – הלבוש מסמל
את נשמת האדם (שקד: 117-118). כמו כן,
מלבד תפקידו הישיר בסיפור, השׂר משמש גם כאלגוריה לאלוהים: "אמת שהקדוש ברוך הוא
רחמני, אבל עבדיו אלו מלאכי חבלה רעים וקשים ומרים ואכזרים. למעלה כמו למטה"
(עגנון : ש"כ. ההדגשה שלי). שקד מוסיף ואומר כי כמו שניתנות המצוות ליהודי על
ידי הקב"ה כמשימה שעליו להשלים בעולם הזה, כך ניתן האריג לחייט על ידי השר
כדי שיתפור ממנו מלבוש (שקד: 118). לאור כל זאת, עצם המאבק של החייט עם עצמו להשלמת
המלבוש מחד אך לשומרו ברשותו מאידך, הוא אלגורי. לפי קריאה כזו, החייט מסמל את
האדם הנאבק לשמירת נשמתו ומהותו הפנימית מפני בוראו; ואריגת המלבוש כמוה כהשלמת
הנפש ובנייתה.
בשונה
מסיפורו של גוגול, כאן כינון העצמי איננו מתרחש אל מול החברה, אלא מול האל. חרף
העובדה שבעקבות החובה להשלמת המשימה (מצוות או מלבוש) נדמה האדם (היהודי או החייט)
כאובייקט הפועל בהוראת השליט (אל או שר), בסיפור ניבטת החתירה של הפרט
לסובייקטיביות. אמנם ההוראה ניתנת מבחוץ, אולם היא מועצמת ופועלת באופן עצמאי
במחשבתו של החייט עד כי הוא זה שדוחק בעצמו להשלים המלאכה, אך בו בזמן מונע עצמו
מכך. דחיסות עשתונותיו כה רבה, עד כי רוב הסיפור מסופר מהפריזמה של מחשבתו, הבאה
לידי ביטוי בהתדיינות הפנימית האינסופית בינו לבין עצמו לגבי כלכול פעולותיו.
הציטוט
הבא מציג דוגמה אופיינית לכך – תיאור פעולה
מנקודת מבטו של החייט, ההשגות שפעולה זו מניבה אצלו והרהורים נוספים המשפיעים על פעולתו
הבאה:
"נתחזק
ונטל את המחט ותפר כאן תפירה וכאן תפירה. אילו תפרן ביום בזמן שהייתה החמה מאירה הייתה
כל תפירה ותפירה במקומה, עכשיו לאור הנר נשתבשו אצבעותיו של החייט. אם לא קלקל מה שהיה
מתוקן לא תיקן מה שהיה לתקן. הניח את מחטו ונסתכל בנר והרהר בלבו, קצו של מי יבוא תחילה,
קצו של הנר או קצו של אותו אדם. קץ החייט בחייו ואמר, יבוא מה שיבוא" (עגנון:
ש"ו).
בתיאור
זה, הקוראים מביטים על האריג מתוך עיניו של החייט, והרפלקסיביות של הפעולה משתקפת מתוך
תודעתו. היא מעוררת שרשרת הירהורים המייאשים את החייט ומונעים בידו מלפעול (מניח את
המחט). מכאן שהקוראים נכנסים פנימה אל תוך תודעת החייט בתהליך מוגבר של סובייקטיביזציה
– הכל הוא החייט והכל מתרחש בשכלו. אופן זה של כינון העצמי מתגלגל מהתפישה
הקרטזיאנית – "אני חושב משמע אני קיים" – מהות האדם מתבטאת בתודעה הייחודית
שלו, וקיומו כסובייקט עצמאי מותנה במחשבתו. אם כן, הדחף להשלמת המלבוש אינו רק
מניע את העלילה אלא מהווה הביטוי, המהות והקיום של הסובייקטיביות של החייט
ותודעתו.
כרוניקה
של כישלון ידוע מראש
אולם,
לא רק חיים חדשים ניתנים עם הבגד, אלא גם מוות; הוא נושא עמו את הבטחת
הסובייקטיביות, אך בד בבד מנבא את כישלונה. מדוע אפוא לא מגיעים הגיבורים להשלמת
התהליך?
בשעת
לילה מאוחרת חוזר אקאקי מהחגיגה שעורכים לכבודו עמיתיו למשרד, ובדרכו תוקפים אותו
אנשים עלומים. הם שודדים ממנו את האדרת ובלעדיה אקאקי איננו אותו אדם שהיה קודם כן:
"למחרת הופיע שם חיוור כולו, לבוש במעילון הישן, שנראה עתה עגמומי ועלוב עוד יותר"
(גוגול: 24. ההדגשה שלי). גם העתקת המסמכים אשר מילאה בעבר את חייו, איננה מספקת
אותו עוד והוא אף נעדר לראשונה בחייו מהלשכה. במאבק אחרון מנסה אקאקי ללכת ל"אדם
החשוב" כדי להתלונן על השוד, אולם הוא ננזף קשות וחוזר לביתו עצוב ורועד מקור.
באותו הלילה הוא נופל למשכב, ולמחרת הוא מת משיברון לב וקדחת עזה.
איבוד
ה'אני' עם אובדן האדרת מצביע על כך שהשינוי אינו פנימי אלא קוסמטי בלבד. תהליך
כינון האינדיבידואל של אקאקי אינו מושלם מפני שאינו נובע ממנו אלא נכפה עליו על ידי
החברה. אקאקי אינו רואה את עליבות חייו ונחיתותו החברתית (לינדסטורם: 93), אלא
מאושר בעבודתו הפשוטה ובשגרת יומו. החברה היא זו שרואה באקאקי נטע זר בתוכה, אדם מסכן
בעל חיים עלובים. היא רואה באקאקי אדם שהמגבלות הנפשיות שלו עומדות בדרכו לקידום, ועל
כן כופה עליו שינוי – התערות בה על ידי הופעה חיצונית הנכונה לפי אמות המידה שלה. לראייה,
פטרוביץ' החייט הוא שמשכנע את אקאקי לרכוש את האדרת היוקרתית, שיותר משהנה זרז
לחיברות משמשת כסמל סטטוס. עמיתיו למשרד מגיבים למשמעות המעמדית שהיא נושאת עמה,
ולראשונה מבחינים באקאקי, גם אם אינם רואים אותו באמת. כאשר נחטפת ממנו האדרת
נגזלים ממנו המעמד והכבוד שהתלוו אליה, ואקאקי נשבר. בכך, מנצחת החברה ועושה את השינוי
האולטימטיבי – מחי למת – ומסירה מהעולם את האדם הלא מושלם והלא מתאים הזה.
אך
לאחר מכן מתווסף אפילוג פנטסטי ומפתיע בו חוזר אקאקי בתור "איש מת בדמות פקיד
המחפש איזו אדרת שנשדדה" (גוגול: 29) וחוטף אדרות מעל כתפי האנשים. הוא אינו מפסיק
עד שהוא חוטף את אדרתו של "האדם החשוב", ורק אז נרגע ולא מופיע שוב. לאחר
מותו, אחרי שיצא מהמסגרת של החברה ומחוץ לעולם, יכול אקאקי לומר את מה שנותר לו להגיד,
והוא שודד אדרות. בין אם זו התרסה ונקמה לשמה, ובין אם זה ניסיון להחזיר לעצמו את מה
שאבד לו, רואים כאן כי המעשים של החברה מתנקמים בה ומוכיחים אותה על אכזריותה. חזרתו
כרוח רפאים היא אמירה חברתית חזקה – העולם
החומרי, בדרישות שהוא מטיל, בונה את ההריסה של עצמו. לפיכך, אף שאקאקי אינו עובר שינוי
פנימי מהותי כתוצאה מקניית האדרת, הוא כן משיג את זהותו וחירותו האישית ומכונן את עצמו
כאינדיבידואל בכך שהוא מסיר את האדרות – את
סמלי הסטטוס – מעל כתפי האנשים, ועומד על שלו. בפעולתו זו הוא הופך למעין מיתוס ולבעל
נראות, ומצליח ללמד מסר את "האיש החשוב" (גוגול: 31-32).
הכישלון
בסיפור של עגנון ניכר באי השלמת המלבוש. אמנם נדמה כי נשלמה המלאכה מפני ש"הכפתורים
מחוברים, אף דברים שהם נוי למלבוש מייפים את המלבוש" (עגנון: ש"ה). אולם
בעיניו של החייט חסר בו משהו חמקמק שלא ניתן לעמוד עליו, "זה משהו שאם הוא יש
המלבוש מלבוש. ואם חסר אין המלבוש מלבוש" (שם). על אף האמתלות הרבות שמתרץ
לעצמו החייט, לא חיי היומיום עוצרים בעדו, אלא מחשבותיו המעגליות, הרהוריו האינסופיים
הכובלים אותו למלבוש ומרחיקים אותו ממנו סימולטנית. החייט משׂיח לעצמו ואומר:
"מה תועלת לנו מן המחשבות? לא די שיש בהן משום ביטול זמן אלא שמסיעות את הדעת
מן העיקר, כגון אני שמרוב מחשבות סילקתי דעתי מן המלבוש" (עגנון: שי"א). החייט מהרהר בכך שמחשבותיו מסיחות אותו
מהמלבוש, ובעצם כך הוא מנכיח את המלבוש. לפיכך, הכישלון נובע מתוך הכשלת האדם את עצמו.
כאשר החייט עומד מול השר, הלה נותן לו הארכה בלתי מוגבלת לסיום המלבוש, אולם החייט
אינו יכול להביא את עצמו למקום של פעולה. החתירה לשלמות וּבְלִיל המחשבות משתקים אותו,
והוא מוצא את עצמו קפוא ללא יכולת להחליט דבר. הוא כלוא בתוך מחשבותיו ופחדיו, ונמנע
ממילוי המשימה על ידי אסקפיזם ובריחה אל מטלות והסחות דעת.
החייט
הולך מדחי אל דחי ומחבל בהשלמת המלבוש באופן אקטיבי ובלתי מודע. הוא מכלה את יומו
בבית המרזח ובשלל פעולות חסרות תכלית. הוא שב אל ביתו, ומרוב רוגז עצמי הוא מחבל
בשגגה במלבוש ומכתימו. הוא יורד לנהר לכבסו, אך המלבוש נסחף בזרם המים ונבלע על
ידי דג. כעת עומדת בפניו אפשרות להתחיל מחדש, לקנות בד אחר או פשוט להניח למשימה, אולם
החייט בוחר לקפוץ למים ולשחות אחרי הדג. אפילו רגע לפני מותו, כשיש ביכולתו עוד להציל
את עצמו, לא לכך הוא מקדיש את כוחותיו האחרונים, אלא "דבר אחד בלבד עדיין הקיש
על מוחו, שנתן לו השר מלבוש ואבד המלבוש" (עגנון: ש"כ). בעודו טובע בשצף
הגלים ממשיכות מחשבותיו להתערבל במוחו ולהציפו. עם איבוד כוחו אובדות כל עשתונותיו
והוא צולל במים אדירים.
הרס
המלבוש מסמן את הרס העצמי. למעשה, החייט אינו עומד בכינון נפשו אל מול האל או השר,
אלא מול עצמו. האינדיבידואל העגנוני מתנתק באופן לא מודע מהמסורת היהודית של
"דע לפני מי אתה עומד", שכן אלוהים ומצוותו כלל אינם נוכחים בסיפור אלא
מצטיירים כצללים על קירות תודעתו של החייט. ניתוק מהחברה הישנה אמנם נראה כהולם את
השלב השני של תהליך החיברות, אך כיוון שהחייט אינו מתחבר מחדש אל חברה חדשה, הניתוק
הוא עקר. בעולמו של החייט, אין איש מלבדו; ואם מצאנו אצל גוגול כי מרוב חברה אין
סובייקט, אזי אצל עגנון אין חברה, אין אלוהים ויש רק סובייקט, אשר מרוב גודש
עצמיותו הוא קורס אל תוך עצמו. עבור החייט, מצליח כינון האינדיבידואליות באופן כה גס
ומוגזם עד יציאה מכלל שליטה, וכך תודעת הסובייקט גוברת עליו עד כדי הכחדת ישותו.
 |
| Steven Tabbutt, Untitled, 2011. |
סוף
דבר: בעקבות האני האבוד
במאמר
זה השוויתי בין שני סיפורים הרחוקים אחד מהשני גיאוגרפית, כרונולוגית ותרבותית,
אשר מגיבים באופן מרומז למסורת רומן החניכה וחותרים תחתיה. במקום לפרושׂ תהליך
התבגרות מלא ומוצלח, מציגים שני הסיפורים התפתחות כושלת, ובכך מציגים תמונה מורכבת
של התהוות ה'אני'. ניתוח הסיפורים זה מתוך זה מציב שני קטבים של סובייקטיביות
ביניהם נפרשׂ ספקטרום העצמי. בקוטב אחד נמצא אקאקי החסר כל רפלקסיביות עד כי החברה
נוטלת על עצמה את תפקיד "נירמולו" וכופה עליו חיברות אסתטי ושטחי. בקוטב
האחר עומד ישראל החייט שמרוב ריכוז עצמי ופנימיות אינו מסוגל לראות את המצב לאשורו
ולהוציא עצמו מההסלמה בה הוא נמצא. המשותף לשניהם הוא ניתוקם מהסביבה בהיותם
שקועים בתוך עולמם הפרטי. תפקידיו המנוגדים של הבגד בסיפורים – כסמל החיצוניות והשטחיות אצל גוגול לעומת סמל הנשמה
והפנימיות אצל עגנון – מתלכדים לכדי נקודת ההשקה בין פנים לחוץ המפגישה בין האדם
לחברה.
חמוטל סדן היא סטודנטית שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לספרות. עבודתה של חמוטל נכתבה במסגרת הקורס "ספרות מופת: מרומנטיקה למודרניזם - חדר המכונות של היופי" שהועבר על ידי ד"ר עודד וולקנשטיין.
ביבליוגרפיה
- גוגול,
ניקולאי ואסילייביץ',1992. "האדרת". סיפורים פטרבורגיים. בתרגום נילי מירסקי,
תלאביב: הקיבוץ המאוחד,עמ' 7-32.
- עגנון,
שמואל יוסף, 1994. "המלבוש". עד הנה. תל אביב: שוקן, עמ' ש"ה-ש"כ.
- שקד,
גרשון, 1976. אמנות הסיפור של עגנון. תל אביב: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
- Brackett, Virginia, 1999.
"Bildungsroman", Classic Love & Romance Literature: An
Encyclopedia of Works, Characters, Authors & Themes, California: ABC-CLIO.
pp. 29-30.
- Karlinsky, Simon, 1976. The Sexual
Labyrinth of Nikolay Gogol, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.
- Lindstorm, Thais S., 1974. Nikolay
Gogol, New York: Twayne Publishers.
