להוציא את הפרטיות מהארון / עמוס נוה

"האלם עצמו, הסירוב לדבר על דברים מסוימים או לקרוא להם בשמם, הדיסקרטיות הנדרשת בין דוברים מסוימים, כל אלה פחות משהינם הגבול המוחלט של השיח, צדו האחר שקו הפרדה חמור מתוח בינו לבין השיח, הרי הם מרכיבים הפועלים לצד הדברים הנאמרים, איתם וביחס להם, במסגרת מכלול של אסטרטגיות."
(פוקו [1976] 1996, 22)

One Shot Missed; One Too Late / Shirin K. A. Winiger

I.

החל מהופעתה לראשונה ב-1890, במאמרם המפורסם של וורן וברנדייס "The Right to Privacy" (Warren & Brandeis 1890), הלכה ותפסה הזכות לפרטיות מקום מרכזי באתוס הליברלי. הפרטיות מתפקדת כמעין שומרת הסף של העולם האישי והאינטימי ומבטיחה לפרט מרחב מוגן מפני התערבות ציבורית ומדינית. אחד מן הדברים עליהם מקובל לפרוס את הגנת הזכות לפרטיות הוא הנטייה המינית, שנתפסת לעיתים כמי שמוצבת בלב ליבו של התחום הפרטי. אך כפי שאנסה להדגים במאמר זה, בחינה מעמיקה של הקשר בין נטייה מינית לבין הזכות לפרטיות מעידה על כך שיסודו בטעות. בזיהוי הנטייה המינית של אלו שאינם מוגדרים כהטרוסקסואלים – קרי לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (או בקיצור: להט"בים) –  עם זכותם לפרטיות, אנו חושפים את הבלבול שלנו באשר למשמעות המושגים "פרטיות" ו-"נטייה מינית". בחינת נקודות המפגש בין שני המושגים מעידה כי השימוש הנעשה כיום בזכות לפרטיות לא רק שאינו מועיל למאבק הלהט"בי לשוויון זכויות, אלא יתכן שהוא אף מחבל בו. על כן, ייתכן שהגיעה העת לנתק את הקשר בין נטייה מינית לפרטיות ולהוציא את הפרטיות מהארון.

להלן אתעכב על שלוש נקודות מפגש מרכזיות בין פרטיות לנטייה מינית ואדגים כיצד בכל אחת מהן המפגש מוביל לתוצאות בעייתיות. ראשית אדון בשימוש שעשו מתנגדים למצעד הגאווה בזכות לפרטיות כדי לטעון נגד החצנה של נטייה מינית להט"בית; לאחר מכן אפנה לבחון את התפקיד שמיועד לזכות לפרטיות בדיון אודות פעולת ה-"אאוטינג"; ולסיום אציג את החסרונות הנובעים משימוש בזכות לפרטיות כטענה משפטית למען להט"בים. הצגת שלוש הנקודות וניתוח ביקורתי של האופן בו המושגים פרטיות ונטייה מינית משתקפים בהן, תסייע בהבהרת הטעויות שאנו עושים בקושרנו בין שני המושגים, ואולי תפיג מעט את הבלבול באשר למשמעותם.

II.

נפתח את העיון בבחינת הויכוח שהתעורר סביב קיום מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2006. מתכונת המצעד בירושלים הייתה אמנם מצומצמת ביחס למצעד התל-אביבי ודמתה במובן זה יותר להפגנה פוליטית מאשר חגיגה מינית, אך למרות זאת היא גררה התנגדות חריפה מצד המחנה החרדי. נוסף למתנגדים לקיום המצעד מסיבות דתיות, הצטרפו גם גורמים חילוניים ובכללם חלקים נרחבים מהתקשורת המרכזית בישראל שטענו כי עדיף להסתפק באירועי הגאווה בתל-אביב, חיפה ואילת, מבלי לפגוע ברגשות החרדים בעיר הקודש. באופן טבעי, הדיון המשפטי סביב קיום מצעד ממין זה אמור היה לעסוק באיזון בין חופש הביטוי והחופש להפגין לבין ההגנה מפני פגיעה ברגשות הדתיים. אלא שהדיון הציבורי הגועש עסק במפתיע בעיקר בטענות הנוגעות לזכות לפרטיות.

המחנה הדתי השמרני אמנם מתנגד למיניות להט"בית באשר היא ורואה בה תועבה וחטא, אך בדיון על המצעד בחרו דוברים דתיים שונים לסמוך ידיהם דווקא על השיח הליברלי ולטעון כי בין אם הלהט"ביות פסולה או ראויה, הרי שמדובר בעניין פרטי שעל הפרט לקיים בד' אמותיו. כך לדוגמא כתב באתר nrg-מעריב הרב יהודה ברנדס (מעריב, 7 ביולי 2006):
התורה עשויה לגלות סובלנות כלפי חטא שנעשה בצנעה. אפשר להבין, גם אם לא לקבל, חולשות אנוש, כניעה ליצרים ולתאוות. במיוחד כאשר מדובר ביצר האנושי החזק מכל - יצר המין. אולם, [...] כאשר התאווה האישית מרימה דגל אידיאולוגי, והופכת להתרסה כנגד יסודות האמונה, אזי אין מקום לסובלנות ולהבנה. בשלב הזה נדרש מאבק חסר פשרות.
דברים ממין זה נשמעו גם על ידי כותבים חילונים שהשתתפו בדיון. כך לדוגמא, כתב העיתונאי חיים שיבי (מעריב, 5 בנובמבר 2006):

התפישה הירושלמית הקלאסית אומרת כי כל אחד יכול לעשות מה שבא לו במיטה שלו, אבל לא צריך לעשות מזה כרזה מהלכת. מי שהפגנת המיניות שלו ברחוב היא חלק מהמיניות שלו, שלא יופתע אם יתקל שם בקשת תגובות רחבה מאוד. לא כולן אוהדות.

תגובות אלה, שהן רק דוגמאות ספורות להתייחסויות הרבות לנושא, מבהירות כיצד השיח הליברלי אודות פרטיות משמש במקרה זה כדי לחסום את המאבק הלה"טבי לשוויון זכויות ומשאיר את המיניות הלהט"בית "בארון". זהו היפוך תפקידים אבסורדי: התחום הפרטי, שנתפס כתחום המקדש חירות והגשמה עצמית ונועד להגן מפני תקיפות על ידי המדינה או החברה, הופך במקרה של נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית לבית כלא, מקום שאל ללהט"ב לצאת ממנו פן יפלוש ויתקוף את מי שמצוי בתחום הציבורי.

בנוסף לכך, במסגרת התגובות למצעד בולטות ההתייחסויות הבוטות כלפי עצם ההחצנה של נטייה מינית. בין הדוברים השונים ניתן למצוא כאלה אשר כינו אותה "התערטלות בכיכר העיר והפגנת עכוזים" (נגר, מעריב, 7 בנובמבר 2006), "תאווה אישית המרימה דגל אידיאולוגי" (ברנדס, מעריב, 7 ביולי 2006), ו"זנות חמורה" (בצרי בשנהב, מעריב, 21 במרס 2006), והזהירו מפני "החצנת המיניות וחגיגת הסקס הצפויה" (אריאלי, מעריב, 1 בנובמבר 2006). היחס הבוטה כלפי הגילוי הפומבי של הנטייה המינית הלהט"בית מבליט את השיוך שלה לביצוע מעשים מיניים בציבור, אף שהמצעד בירושלים מעולם לא כלל בתוכו מעשים מיניים אלא רק הצהרה אודות הנטייה המינית. למעשה, זוהי אותה הצהרה שהטרוסקסואלים מכריזים באופן פומבי כל העת: כאשר הם מביעים אהבה ומשיכה מינית במרחב הציבורי, מתחתנים באירועים רבי משתתפים ומכריזים על מצבם המשפחתי כמעט בכל מפגש עם הבירוקרטיה.

אם כן, התגובות למצעד הגאווה מדגישות את ההבחנה בין נטייה מינית להט"בית לנטייה מינית הטרוסקסואלית: בעוד החצנת המיניות ההטרוסקסואלית נתפסת כטבעית וציבורית, החצנת הלהט"ביות נתפסת כבוטה ופוגענית כאילו הייתה החצנה של הפרקטיקה המינית עצמה. בנוסף, התגובות השונות למצעד הגאווה מלמדות כי במקרים מסוימים ההקפדה על התחום הפרטי לא נועדה להגן על עולמו הפרטי של האדם, אלא לשמור על דברים מסוימים מחוץ לזירה הציבורית.

III.

בעייתיות ממין דומה עולה גם בויכוח הציבורי אודות פעולת ה"אאוטינג". זאת מפני שהשיח התקשורתי אודות האאוטינג מבטא רצון לשמור על הנטייה המינית בתוך התחום הפרטי ולכן מסייע גם הוא ביצירת "כלא פרטי" סביב הזהות הלהט"בית.

פעולת ה"אאוטינג", חשיפת נטייתה המינית של דמות ציבורית בניגוד לרצונה, עומדת בליבו של אחד הויכוחים הסוערים המפלגים את התנועה הלהט"בית (Gross 1993). אלא שעם הפיכת האאוטינג למנהג מוכר ונפוץ, זכתה העמדה המתנגדת לאאוטינג לתמיכה עקבית מכיוון מפתיע – התקשורת ההטרוסקסואלית. בחינת המעורבות של התקשורת בפעולת האאוטינג מספקת תובנות מועילות אודות הקשר הבעייתי בין נטייה מינית לזכות לפרטיות.

עם היווצרות הקהילה הלהט"בית שרר בין חבריה קוד של שתיקה: מוסכמה לא כתובה לפיה המידע אודות חברי הקהילה ישמר בסוד ולא יופץ למי שאינו חבר בקהילה. הסיבה לכך הייתה בעיקרה החשש מפגיעה ואפליה כלפי חברי הקהילה (Guzman 1995). אולם החל משנות ה-60 ובעיקר במהלך שנות ה-80 החל מנהג של הפרת הסכם הסודיות על ידי חברי הקהילה עצמם. לטענתו של לארי גרוס (Gross 1993), פרופסור אמריקאי לתקשורת, הסיבה העיקרית לכך היא תחושת הדחיפות שנוצרה סביב המאבק הלה"טבי בשנות ה-80, עם פרוץ מגפת האיידס. התפשטות המגפה בקרבי חברי הקהילה, האמונה הרווחת בציבור כי יש להתרחק מהומואים כדי להימנע מהידבקות וההתעלמות הממסדית מהיקף התופעה, הביאו לכך שלהט"בים רבים חשו כי עולמם מצוי בסכנה ממשית ולכן ביקשו להחריף את המאבק.

תחושה זו החלה לקבל ביטוי עקבי כאשר עיתונאי הומו בשם מיכאלאנג'לו סיניורילי (Michelangelo Signorile) החל לפרסם טור קבוע בשבועון להט"בי קטן יחסית בשם OutWeek, אשר עסק באאוטינג של אישי ציבור שונים. פעולותיו של סניורלי פרצו את גבולות השבועון הקטן כאשר לאחר מותו של הביליונר מלקולם פורבס פרסם סניורלי כתבת שער ב- OutWeek (18 במאי 1990) שכותרתה הייתה: "The Secret Gay Life of Malcolm Forbes". הכתבה הכתה גלים גם מחוץ לתקשורת הלהט"בית, ופעולת האאוטינג והוויכוח אודות מוסריותה הפכו לדיונים ארציים (Gross 1993).
התומכים בפעולת האאוטינג טענו כי היא אמצעי הכרחי במאבק כנגד הדיכוי והאלימות. לתפיסתם, כל עוד רוב הלהט"בים מצויים בארון לא יכול להיות שינוי משמעותי בתפיסות החברתיות לגביהם וההתעלמות מבעיותיהם תימשך. מנגד, מתנגדיהם גרסו כי אין בכך כדי להצדיק את הפגיעה החריפה בקורבן הספציפי. לטענתם, ניתן לקדם את המטרות הלהט"ביות גם באמצעים פחות פוגעניים וכלל לא בטוח שהחשיפה האלימה של דמויות ציבוריות אכן מיטיבה עם הדימוי הציבורי של הלהט"ביות (Guzman 1995). יתר על כן, המתנגדים אף הצביעו על כך שפעולת האאוטינג מעתיקה למעשה את דפוס הפעולה של רודפי ההומואים בעידן מקארתי (שם).

זמן רב לאחר שהסערה בארה"ב שכחה והמגזין OutWeek נסגר, פרץ בישראל וויכוח דומה שעורר תגובות סוערות באמצעי התקשורת. כמו בארה"ב, גם בישראל הדבר שהביא לשבירה – החלקית והמצומצמת, יש לומר – של קוד השתיקה, היה תחושה שהעולם הלה"טבי מצוי בסכנה ממשית. רצח הנערים ניר כץ וליז טרובישי במועדון הנוער הלהט"בי "בר-נוער" על ידי גבר עטוי במסכה, הכה בתדהמה את הקהילה הלהט"בית והקנה למאבק תחושה חדשה של דחיפות. בעקבות הרצח התקיימה בכיכר רבין בתל אביב עצרת המונים לאות הזדהות עם המאבק הלה"טבי. לאחר האירוע פורסמה בעיתון הארץ ידיעה שעסקה באכזבת מארגני העצרת מכך שמספר זמרים ידועים סירבו להשתתף באירוע (כוכבי, הארץ, 9 באוגוסט 2009). בין השאר התראיין לידיעה הבמאי איתן פוקס, ממארגני העצרת ובן זוגו של מנחה הערב גל אוחובסקי, אשר התייחס לכך שהזמר יהודה פוליקר ביטל את השתתפותו באירוע וצוטט באומרו: "אני מאוד מאוכזב. אני ובני דורי חיכינו זמן רב לרגע הזה. מצער אותי שפוליקר לא מכיר במה שמוטל עליו כדמות ציבורית, כמו שמצער אותי שהאמניות יהודית רביץ ואורנה בנאי לא נמצאות". הדברים עוררו סערה גדולה ונתפסו על ידי רבים כאאוטינג.

טורי דעה רבים שפורסמו בתקשורת ההטרוסקסואלית גינו בחריפות את פעולותיהם של פוקס ואוחובסקי. בין היתר נטען כי "העצרת הופכת למשפט ראווה בולשביקי, שמכריח באלימות הומואים ולסביות לצאת מהארון" (כ"ץ, וואלה!, 11 באוגוסט 2009) ושמדובר ב-"אחד המעשים העיתונאים המכוערים של השנה" (שם). אוחובסקי ופוקס כונו: "אאוטינג כפוי בע"מ" (הירש, וואלה!, 11 באוגוסט 2009), "כנופיית שלטון הארון" (שיף, וואלה!, 11 באוגוסט 2009) ו"ראשי ממשלת ההומואים מטעם עצמם" (ריבק, וואלה!, 9 באוגוסט 2009). אייל גרוס, שכתב על הפרשה, אמר בהקשר זה כי הכתבה בהארץ (13 באוגוסט 2009) שמרה על מדיניות "הסוד הגלוי", לפיה כולם יודעים את האמת אודות הנטייה המינית, אך המוסכמה היא שאין לומר את הדברים באופן מפורש. בהתאם למדיניות זו הקפידו גם אמצעי התקשורת שעסקו בוויכוח אודות דבריו של פוקס שלא להזכיר את שמם של שלושת האמנים אליהם התייחס בדבריו.

בחינת התגובה הזועמת באמצעי התקשורת השונים וההימנעות מפרסום שמות האמנים יכולה להצביע על הקשר שבין פעולת האאוטינג לבין התפיסה הליברלית הסבוכה אודות הפרטיות של הנטייה המינית. ראשית, ניתן להצביע על כך שבדומה לדיון אודות מצעד הגאווה גם כאן מבלבלים הכותבים בין נטייה מינית לבין המעשים המיניים עצמם. כך לדוגמא, זיו לנצנר (ידיעות אחרונות, 9 באוגוסט 2009) מחה על כך ששלושת האמנים "עורטלו" על ידי פוקס למרות "שבחרו לנהל את חיי המין שלהם (מסוג זה או אחר) בפורומים המקובלים עליהם". אך פוקס לא אמר דבר אודות חיי המין של פוליקר, רביץ ובנאי או אודות הפורומים בהם הם מנהלים אותם. כל שהוא פרסם היה את המין של אלה ששלושת הידוענים נמשכים אליהם.

בנוסף, יש לעמוד על כך שהכותבים הרבים על הפרשה טועים כאשר הם מזהים את ההימצאות של האמנים בארון עם הזכות לפרטיות. הקהילה הלהט"בית אכן שומרת לרוב בקפדנות על זהות חבריה, אבל כפי שטוען קנדל תומאס (Thomas 1992), יש לעמוד על כך שזוהי שמירה על סודיות ולא שמירה על פרטיות. בעוד הפרטיות היא זכות בסיסית של האדם אשר מבקש לשמור מידע מסוים אודותיו מפני חשיפה ציבורית, הסודיות כשלעצמה אינה ראויה להגנה והיא זוכה לה רק בגלל גורם נוסף – החשש מהנזק שיגרם עת שיפורסם המידע. פרסום מידע יכול להתגבש לכדי פגיעה בזכות לפרטיות גם כאשר אין בפרסומו כל נזק לאדם (חשבו לדוגמא על פרסום תמונות משפחתיות של ידוען), הפגיעה בפרטיות היא הנזק עצמו והיא אינה תלויה בדבר. המידע הסודי, לעומת זאת, לא בהכרח שייך לתחום הפרטי (חשבו לדוגמא על סוד מסחרי), אבל פרסומו עלול לגרום לפרט נזק רב. ניתן בנקל לראות כי לפי הבחנה זו שיוך הנטייה המינית לפרטיות הוא מוטעה. פרסום נטייתם המינית של להט"בים עלול לגרום להם נזק רב ולכן בקהילה נהוגות נורמות חמורות של שתיקה, אולם בעצם הפרסום של הנטייה המינית של אדם אין כל פגיעה בפרטיות. לפיכך, כפי שטוען תומאס, ניתן לראות באימוץ שיח הפרטיות על ידי להט"בים כהחלטה טקטית אשר מאפשרת להם מקום מסתור מפני פגיעה, אף שלמעשה נטייתם המינית אינה פרטית כי אם סודית.

ניתן אולי להבהיר את ההבדל בין שני המושגים הללו באמצעות בחינת האופן שבו מסקרת התקשורת את חייהם הפרטיים של ידוענים הטרוסקסואלים. במסגרת הכתיבה הרכילותית הנפוצה כיום בתקשורת מפורסמות מדי יום ידיעות הנוגעות לחייהם הפרטיים של ידוענים ואף לחיי המין שלהם, אלא שגם כאן מתגלה ההפרדה המוחלטת בין הפרטיות של הטרוסקסואלים לפרטיות של להט"בים. עיתונאים אשר ביססו את הקריירה שלהם על נבירה בחיי המין של דמויות ציבוריות וחשיפת פרשיות מין בהן הם היו מעורבים, פעמים רבות הופכים תמימים או עיוורים כאשר מדובר בידוענים להט"בים. יתר על כן, יש שהצביעו על כך שבמשך תקופות ארוכות סייעה התקשורת ההטרוסקסואלית בארצות הברית בהסתרת נטייתם המינית של ידוענים כאשר כתבי רכילות פרסמו ידיעות שנשתלו על ידי אנשי יחסי ציבור של ידוענים להט"בים בהן מתוארים יחסים רומנטיים של הידוענים עם בני המין השני (Gross 1993; Shilts 1990).

תופעה זו מקבלת מימד חמור עוד יותר כאשר אמצעי התקשורת מפרסמים ידיעות המציגות כהטרוסקסואלים אנשים אשר כלל לא ביקשו להסתיר את היותם להט"בים. ה"הכנסה לארון" של מי שכבר "יצא ממנו" – זכתה לכינוי "אינינג". פעמים רבות אינינג מתרחש דווקא לאחר מותו של האדם, כאשר אמצעי התקשורת מפרסמים ידיעות אודות חייו אשר מתעלמות מנטייתו המינית של הנפטר, מעלימות מסיפור חייו את בן הזוג שלו ולעיתים אף מגדילות לעשות ומחליפות את מינו של בן הזוג כדי ליצור רושם הטרוסקסואלי (Gross 1993). אך ניתן לטעון שלא תמיד האיניניג מכוון להחזיר לארון את אלה שיצאו ממנו ולעיתים הוא נובע רק מהקפדה יתרה על פרטיות של להט"בים, על אף שהם אינם מעוניינים בה. באור זה אפשר גם לראות את ההתייחסות התקשורתית למיניות של פוליקר, רביץ ובנאי.

איב סדג'וויק (Sedgwick 1991) עמדה על כך שהשתיקה אודות הנטייה המינית היא בעצמה פעולת דיבור אשר מכוננת את ה"הימצאות בארון". זאת, מפני שההימצאות בארון או היציאה מהארון מתרחשת בתוך סביבה שבה הנחת המוצא היא שכולם הטרוסקסואלים עד שנאמר אחרת. לטענתה של סדג'וויק, הכוח של הנחת המוצא ההטרוסקסואלית מביא לכך שהיציאה מהארון היא פעולה מתמשכת אשר למולה נבנות כל הזמן "חומות חדשות". אי לכך, הרוב המוחלט של הלהט"בים הגלויים עדיין מצויים באופן מכוון בארון מול מישהו מסוים שחשוב להם, בין אם מבחינה אישית, כלכלית או מוסדית (שם).

המושג אאוטינג, לעומת זאת, מניח כי ישנה הבחנה דיכוטומית בין שני מצבים: מחוץ לארון ובתוך הארון. ואולם, תיאור היציאה מהארון כמצב מתמשך מקשה על מתיחת הגבול שבין אאוטינג לבין הצהרה של עובדה ידועה. דוגמא מעניינת לכך ניתן לראות בויכוח סביב יציאתו מהארון של פוליקר. על אף שמכריו של הזמר, וכנראה גם מרבית העיתונאים וכתבי הרכילות, ידעו כבר שנים רבות שהוא הומו, המוסכמה המקובלת הייתה שאין לפרסם עובדה זו אודותיו מפאת פרטיותו. למעשה, רק לאחר שערך פוליקר ראיון שבו "חשף" את זהותו המינית, במגזין "7 לילות" של ידיעות אחרונות (15 ביולי 2010), הסכימו אמצעי התקשורת להתייחס לנטייתו המינית בגלוי.

לאור זאת, ניתן לטעון שהדרך היחידה שבה יכול הידוען לפרוץ את מחסום הפרטיות ולהפוך את נטייתו המינית לפומבית היא באמצעות "ראיון וידוי" בו הפרט חושף את סודו ואת ההיסטוריה של ההסתרה בפני עיתונאי. כדי לצאת מהארון ולפרוץ מהתחום הפרטי אל תוך התחום הציבורי נדרש הפרט לפעולה הצהרתית ברורה. אולם השמירה על ההפרדה הקדושה בין פרטי לציבורי מחייבת שגם ההצהרה על הנטייה המינית תישאר בתוך מסגרת מציצנית ופולשנית. הידוען נאלץ לתאר בפני הכתב את היסטורית המפגשים המיניים שלו ולענות על אותו סט של שאלות חוזרות: ממתי אתה יודע שאתה כזה? איך הרגשת בצבא? איך הגיבו ההורים? וכיוצא באלה. רק לאחר שהנטייה המינית סומנה כסוד אינטימי שמור היטב שהגילוי שלו הוא סוג של אקסהיביציוניזם חריג, ניתן להכריז שהידוען "יצא מהארון" ובכל זאת להבטיח שההפרדה בין פרטי לציבורי נשמרת.

ניתן לסכם ולומר שהויכוח לגבי האאוטינג מבהיר גם הוא את בעייתיות הקשר בין הזהות המינית לזכות לפרטיות. הדיון כולו מתבסס על הזכות לפרטיות ולכן הוא אינו מצליח לתפוס את מורכבות פעולת הדיבור של יציאה מהארון. בנוסף, הדיון מבהיר שלרוב כאשר מדברים על פרטיות של להט"בים למעשה מתכוונים לסודיות. נקודות אלה מקבלות ביטוי גם בקושי המשפטי להתמודד עם טענות אודות אאוטינג.

IV.

נקודת המפגש השלישית והאחרונה בין פרטיות לבין להט"ביות היא זו בה הלהט"בים מבקשים להשתמש בזכות לפרטיות ככלי משפטי לטובת מאבקם. המשפט הוא אחת הזירות המשמעותיות למאבק הלהט"בי ובתוך שלל הגילויים של אפליה ואלימות כלפי להט"בים נראה שבפן המשפטי הבכורה נתונה לחקיקה האנגלו-אמריקאית כנגד "מעשי סדום" אשר הגדירה את הפרקטיקה של קיום יחסי מין בין גברים כאסורה על פי חוק.

בהתאם לזאת, היה זה אך טבעי שהמאבק הלהט"בי יסמן את חוקי הסדום כמטרה ראשונה במעלה למתקפה. האסטרטגיה המשפטית שנבחרה הייתה פסילת חוקי הסדום בגין פגיעתם בזכות החוקתית לפרטיות, והיא נתפסה כטבעית לאור ההתפתחות המשפטית הענפה בהגנה על הזכות לפרטיות בארה"ב באותן שנים ולאור הקשר העמוק בין פרטיות לנטייה מינית. המקרה שנבחר כמתאים היה מקרהו של מייקל הארדוויק, אשר נעצר לאחר ששוטר נכנס לביתו ותפס אותו כשהוא מקיים מגע מיני עם גבר בחדר השינה. אולם באופן פרדוקסאלי, דווקא בנקודה זו בחרה המחשבה המשפטית הליברלית לנתק את הקשר, ובפסק הדין מ-1986 נקבע כי חוקי הסדום אינם נוגדים את הזכות החוקתית לפרטיות (Bowers v. Hardwick478 U.S. 186 (1986). הזכות לפרטיות דחתה אפוא את הגנתה מן הלהט"בים.

לאור הציפיות הגבוהות מהדיון המשפטי, האכזבה במעגלים הליברליים והלהט"ביים היתה רחבה ועמוקה. כותבים רבים שפכו קיתונות ביקורת על ההחלטה וטענו כי הנטייה המינית עומדת בליבה של הזכות לפרטיות וכי בית המשפט שגה בהחלטתו שלא להגן עליה במסגרת משפטית זו (Leveno 1994; Thornton 1995; Wolfson & Mower 1994). אולם בניגוד למגמה זו אבקש לעמוד על כך שגם במסגרת המשפטית השימוש בזכות לפרטיות להגנה על להט"בים גורם למאבק יותר נזק מתועלת.

לטענתה של קאתי א. האריס (Harris 1996), עורכי דין שישתמשו בזכות לפרטיות כדי להגן על לקוחות להט"בים עלולים לפגוע בעשותם כן בקידום המאבק הלהט"בי לשוויון הזדמנויות ובדרישה לביטוי חופשי למיניות להט"בית בציבור. זאת, משום שכאשר הם יבקשו לשלב בין עילת הזכות לפרטיות לבין עילות אחרות אשר מטבען דורשות הכרה בגילויים פומביים של הנטייה המינית, הם יתקלו בקושי תיאורטי שיוביל גם לקושי משפטי. כדוגמא לכך מצביעה האריס על האופן שבו מדיניות ה-"Don't ask, don't tell" של הצבא האמריקאי אמנם מאמצת את הגנת הזכות לפרטיות על להט"בים, אך ברגע שהם חורגים מן התחום הפרטי ומביעים את מיניותם בפומבי הם עלולים להיות חשופים לאפליה שהזכות לפרטיות לא מגינה מפניה (Harris 1996).

מדיניות הצבא האמריקאי היא דוגמא קיצונית להגנה הבעייתית של הזכות לפרטיות אך היא מדגימה כיצד הפרטיות יכולה לשמש גם ככלי משפטי להגבלת ההחצנה של הנטייה הלהט"בית במרחב הציבורי. ביטוי לבעייתיות זו ניתן למצוא בדו"ח המפורסם של ועדת וולפנדן שעסקה בעבירות הומוסקסואליות ובזנות. על אף שדו"ח הוועדה, שפורסם ב-1957, נתפס לרוב כניצחון לליברליזם ולחירות האישית, ניתן לראות שבבסיסו עומדת ההפרדה בין פרטי לציבורי ולכן הערך שלו בעבור להט"בים אינו בהכרח חיובי.

הדו"ח ניסח את המוסכמה הליברלית לפיה המטרה של החוק הפלילי היא לשמור על הסדר הציבורי ולא לאכוף נורמות מוסריות. אולם, כפי שטען ג'פרי וויקס (Weeks 1981), צריך לעמוד על כך שמן ההיגיון המנחה את הדו"ח נובע גם שבמקביל להוצאת ההתנהגות הפרטית מחוץ לגדרי המשפט הפלילי, ניתן להחמיר את העונשים על ביטויים פומביים של מיניות. בהתאם לכך, ההמלצות של הוועדה התמקדו במי עושה מה, ואיפה: נקבע כי יחסים הומוסקסואלים בתחום הפרטי לא צריכים להיות יותר עבירה פלילית אך התחום הציבורי הוגדר בצורה רחבה במיוחד (ההגדרה כללה כל מקום שבו מצוי אדם שלישי; Weeks 1981). בהתאם לכך, עם יישום החוק, ההומואים נדרשו לגלות דיסקרטיות, ומספר ההעמדות לדין על מין הומוסקסואלי דווקא עלה (שם).

ביטוי נוסף לקושי המשפטי המתעורר בשימוש בזכות לפרטיות לטובת להט"בים ניתן למצוא בכך שאין כל וודאות כי קורבנות לאאוטינג יזכו להגנה משפטית. חוק הגנת הפרטיות קובע כי ניתן לפסוק פיצוי בגין פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם (חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ס"ח 1011), אולם נפגע שיבקש להיעזר בחוק ייאלץ לטעון כי הנטייה המינית שלו אכן נחשפה, ובכך להצהיר בדיוק את מה שהוא ביקש להסתיר. בנוסף, גם אם המידע כבר נחשף לא בטוח שהנפגע יזכה לפיצוי מפני שהחוק מגן על פרסום שיש בו עניין ציבורי (§18(3) לחוק הגנת הפרטיות). ההגנה נתונה לפרשנות בית המשפט ויש להניח שבמקרים רבים הוא ימצא כי האאוטינג ראוי להגנה. זאת במיוחד כאשר מדובר במקרה הקלאסי של הוצאה מהארון של פוליטיקאי הפועל נגד האינטרסים של הלהט"בים. ההכרעה במקרים כאלה היא בעצם הכרעה ערכית כללית המאזנת בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי,אבל הניסיון בארה"ב מלמד כי במקרים שכאלה ידו של חופש הביטוי יוצאת באופן גורף על העליונה (Guzman 1995).

אפשרות אחרת לתקוף משפטית את האאוטינג היא להיעזר בעוולת לשון הרע, אך גם כאן עלול התובע להיתקל בבעיות דומות. הגנה טובה בעוולת לשון הרע היא כאשר הפרסום הוא אמת אשר יש בה עניין ציבורי (§14 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 ס"ח 1494), ומכיוון שכאשר מדובר באאוטינג הנחת המוצא היא שהפרסום אמיתי, שוב יסוב העניין סביב מידת העניין הציבורי בנושא. בנוסף, יהיה על התובע להוכיח כי הפרסום עלול "להשפיל [אותו] בעיני הבריות" או "לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (§1 לחוק איסור לשון הרע). הקושי העומד בפני בית המשפט אשר נדרש לקבוע כי פרסום הנטייה המינית הוא פרסום מבזה או משפיל הוא מובן, ועל אף שהחוק מתייחס במפורש לביזוי אדם "בשל נטייתו המינית" לא ברור האם פרסום הנטייה עצמה נכלל תחת קטגוריה זו (ראו ויטרבו 2010).

בגלל קשיים אלה, הקיימים באופן דומה גם בדין האמריקאי, הציעו חוקרים אמריקאיים שונים לשנות את המבנה של עוולת הפרת הפרטיות כך שתתאים לנפגעי אאוטינג. אך גם אם החוק ישתנה יש לעמוד על הבעייתיות שבתביעה משפטית כנגד המפרסם. זאת משום שהמפרסם הוא כלל לא מי שגרם את הנזק. הרי כפי שהוסבר לעיל, יש להבדיל בין פרטיות לבין סודיות: בעוד שפרסום מידע אישי אודות אדם לא בהכרח עלול לפגוע בו, אך בכל זאת מתגבש לכדי פגיעה בפרטיות שלו, פרסום מידע אודות הנטייה המינית של להט"בים אינו פוגע בפרטיות שלהם אך בכל זאת עלול לגרום להם נזק רב. האריס עומדת על כך שכאשר בוחנים את הנזקים השונים הנגרמים לקורבנות אאוטינג, ניתן להבחין כי רובם המוחלט נגרמים עקב ההתנהגות המפלה של מעסיקים ומוסדות שונים (Harris 1996). מכך יוצא שתביעות על פגיעה בפרטיות במקרים של אאוטינג, הן מבנה משפטי בעייתי ביותר, שכן הוא אינו מאפשר לקורבן לתבוע את מי שהזיק לו – כל מי שהפלה אותו או פגע בו בגין הנטייה המינית שלו עת שזו פורסמה –  ובמקום זאת מאפשר לו לתבוע את המפרסם בעבור נזק שכלל לא התרחש – פגיעה בפרטיות שלו. ליבו של הפגם במודל משפטי זה הוא שוב בהבנה השגויה של מושג הפרטיות, והוא מבהיר מדוע השימוש בזכות לפרטיות כטיעון משפטי לטובת להט"בים הוא בעייתי.

אם כן, ניתן לראות כיצד שתי הבעיות שהועלו בנקודות המפגש הקודמות שנידונו לעיל מתלכדות גם לכדי בעיות משפטיות. השימוש בזכות לפרטיות כדי למנוע החצנה של הנטייה המינית יכול להפוך בקלות גם לכלי משפטי המונע מלהט"בים להשתמש בטענות שוויון והפליה. בנוסף, גם השימוש בזכות לפרטיות כדי להגן על להט"בים בפני פרסום זהותם מתגלה כמבנה בעייתי מבחינה משפטית. התחום המשפטי, אם כן, משקף את הקשיים התרבותיים בשימוש בזכות לפרטיות, וגוזר מהם מסקנות מעשיות.

V.

ניתן לומר שהזכות לפרטיות נסובה סביב השתיקה. היא מגדירה מהם הדברים שאין להגיד דבר אודותיהם. אך כפי שהיטיב מישל פוקו להסביר בציטוט שפתח מאמר זה, השיח אינו מורכב רק מהדברים הנאמרים בו אלא גם מהדברים שאינם נאמרים בו. השאלה "מה פרטי?" היא גם פן אחד של השאלה "מהם הדברים שהשתיקה יפה להם?" ומשמעותם של מושגים בשיח נקבעת לא פחות על ידי השתיקה מאשר על ידי הדיבור אודותיהם. בהתאם לזאת, ניתן לומר שהניתוח שנערך כאן מאפשר להגדיר מחדש את גבולות הדיבור. הוא מבקש לגלות מה אנחנו אומרים כשאנחנו דורשים לשתוק לגבי הנטייה המינית של להט"בים, ומציב סימן שאלה בנוגע למוסכמה לפיה נטייתם המינית של להט"בים היא דבר מה שיש לשתוק לגביו.

אולם בסוף הדברים אני מבקש לעמוד על כך שתהיה זו טעות לראות בניתוח זה רק כמהלך ביקורתי המבקש להציב סימני שאלה בסופם של משפטים מוסכמים. אני סבור שבחינת הזכות לפרטיות מנקודת הראות של הלהט"בים מאפשרת לנסח אותה מחדש בצורה מדויקת יותר: להפריד בין פרטיות לבין סודיות, לקבוע מה מצוי תחת הגנת הפרטיות ומה מצוי מחוץ לה ולזהות מהם התחומים המשפטיים שבהם תהיה זו טעות להשתמש בזכות לפרטיות כטענה משפטית.במובן זה אני מבקש לראות בדברים שנכתבו במאמר זה כקריאה להגדרה מחודשת של הזכות לפרטיות. זאת, כמובן, לצד קריאה להפסקת השימוש בה ככלי לדיכוי הלהט"בים.

מאמר זה הוא גרסא מקוצרת של עבודת הסמינר שהוגשה לפרופסור אלון הראל באוקטובר 2011.

עמוס נוה הוא בוגר טרי של תוכנית אמירים והפקולטה למשפטים. בזמנו הפנוי הוא מרכז את פעילות איגוד מטפלות המשפחתונים בכוח לעובדים. בימים אלה הוא מתכונן להתחלת התמחותו כעורך דין.

 ביבליוגרפיה

• פוקו, מישל, [1976] 1996. תולדות המיניות: הרצון לדעת. הקיבוץ המאוחד.
•  ויטרבו, הדי, 2010. "משבר ההטרוסקסואליות: הבניית זהויות מיניות בדיני לשון-הרע", עיוני משפט לג: 5.
• Harris, Cathy, 1996. "Outing Privacy Litigation: Toward a Contextual Strategy for Lesbian and Gay Rights", Washington Law Review 65: 248-261.
• Gross, Larry, 1993. Contested Closests: The Politics and Ethics of Outing. Minneapolis, MN: University of Minnesota Press.
• Guzman, Katheleen, 1995. "About Outing: Public Discourse, Private Lives", Washington University Law Quarterly 73: 1531-1568.
• Leveno, Elizabeth, 1994. "New Hope for the Federalism: State Constitutional Challenges to Sadomy Statutes", University of Cincinnati Law Review 1029: 1029-1030.
• Sedgwick, Eve Kosofsky, 1991. Epistemology of the Closet. Berkeley and Los Angeles, CA: University of California Press.
• Thomas, Kendall, 1992. "Beyond the Privacy Principle", Law Review 92: 1431-1455.
• Thornton, Brenda Sue, 1995. "The New International Jurisprudence on the Right to Privacy: A Head-On Collision with Bowers v. Hardwick", Albany Law Review 58: 725-569.
• Warren, Samuel, and Brandeis, Louise, 1890. "The Right to Privacy", Harvard Law Review 193: 193-220.
• Weeks, Jefery, 1981. Sex, Politics and Society. London: Longman.
• Wolfson, Even, and Mower, Robert, 1994. "When the Police are in Our Bedrooms, Shouldn't the Courts Go in after Them? An Update on the Fight Against "Sadomy Laws", Fordham Urban Law Journal 21: 997-1002.