יום שבת, 2 בפברואר 2013

עבודת השחקנית: על בניית דמות משנה בתיאטרון / הילה בר-נר

המעבר מן המחזה הכתוב אל ההצגה בתיאטרון מיועד להעניק לקהל שתי הנאות עיקריות. הראשונה היא תיאור אמין של מצב העניינים על הבמה, והשנייה היא הנאה מעצם היתרונות הייחודיים להצגה כמעשה של אמנות (Mahood 1992, 4; Zamir 2010, 227). במעבר זה, השחקנית היא המתווך בין הטקסט וההופעה. לרשותה עומדים מגוון כלים על מנת לייצר פרשנות של הדמות והסיטואציה: שימוש בקול, בתנועות, באינטונציה, באביזרים ובגוף. עם זאת, בניית דמות המשנה מציבה בעיות ייחודיות כאשר אנחנו שוקלים את אופי עיצוב הדמות הטקסטואלית ומטרותיה של הדמות בתוך המחזה. על מנת לעסוק באתגרים העומדים בפני שחקנית בבואה לעצב דמות משנה, איעזר בכתביהם של תיאורטיקנים ושחקנים בהתייחס לדמויות מתוך המחזה 'הלילה השניים-עשר'. עלילת המחזה מגוללת את סיפורם של סבסטיאן וויולה, זוג תאומים שספינתם טובעת על חופי איליריה. מחופשת לגבר, ויולה מוצאת משרה כשליחתו של הדוכס אורסינו אל אהובתו הבלתי מושגת אוליביה. בכך, מתחיל מרובע אהבים סבוך, המתרחש על רקע דמויות המשנה באי.


Sebastian Kobs, Störkörper - Experimentelles Tanztheater



דמות המשנה בספרות ובתיאטרון

בספרו The Supporting Cast הסופר והמבקר דיוויד גלף חוקר דמויות משנה ודמויות שטוחות בספרות, בתיאטרון, ובקולנוע (Galef 1993). גלף מבחין בין דמות שטוחה ודמות משנית בכך שבעוד שדמות שטוחה היא דמות שלמה אך נטולת מאפיינים המעניקים לה עומק, דמות משנה עשויה להיות דמות עגולה המשורטטת בקווים כלליים. מכאן שדמות המשנה אינה חייבת בהכרח להיות דמות שטוחה, אלא יכולה להיות מעין "דמות ראשית מחוץ להקשרה" (שם, 6). איכותן הדרמטית של דמויות המשנה נובעת מהיותן דמויות הנוטות לפעולה חיונית להתרחשות העלילה. גישה זו באה לידי ביטוי באופן בו פרסטון מציג במאמרו את דמויות המשנה בלילה השנים-עשר; הן "מעבירות מכתבים, מבצעות שירות, מכריזות על הגעתה של דמות. אחרות מהוות ניגוד, עומדות במקומן של דמויות אחרות, מקדמות את הפעולה או מעניקות לה אופי מיוחד. אף אחת מדמויות המשנה... לא נשארת ללא מוטיבציה דרמטית סבירה'' (Preston 1970, 167).

דמויות משנה לרוב אינן זוכות לתיאורים באותה רמת פירוט בה זוכות הדמויות הראשיות. אולם נשאלת השאלה האם הסיווג שנתן גלף לדמות משנה בספרות רלוונטי לדמות הדרמטית במחזותיו של שייקספיר. קשה לטעון כי דמות במחזותיו של שייקספיר מקבלת את מעמדה הראשי או המשני ביחס ישיר למספר השורות להן היא זוכה. למשל, דמותה של מאריה סוכנת הבית ב"לילה השנים-עשר" זוכה לשורות רבות יחסית במהלך המחזה, אך נשארת דמות משנית אל מול העלילה המרכזית של מרובע האהבים. לאור זאת, בספרה על עיבודי הבמה של מחזות שייקספיר, מציעה החוקרת מהוד קריטריונים אחרים באמצעותם ניתן לאמוד משניות של דמות. אם נתייחס לדמותה של מאריה, נראה שמעמדה החברתי, ולא מספר השורות, הוא שהופך אותה לדמות משנית.  מסיבה זו היא נשארת דמות משנה במהותה גם כאשר פרשנות ההפקה מבליטה את יחסי האהבה בינה ובין סר טובי (Nunn 1996). קריטריון נוסף הוא המשניות או המרכזיות של הדמות ביחס לדרמה המרכזית. כך למשל דמותו של סר אנדריו, שאינה נחותה משמעותית מיתר הדמויות מבחינת מעמדה, נחשבת לדמות משנה משום שמטרתה היא להוות הפוגה קומית מן הדרמה המתמקדת בחיזוריו של אורסינו אחר אוליביה. פונקציה זו מונעת מדמותו מלזכות באותה תשומת לב לה זוכות דמויותיהן של ויולה או אוליביה (Mahood, 7-8).

כל זה בא לומר כי דמויות המשנה במחזותיו של שייקספיר שונות איכותית ולא רק כמותית מדמויות ראשיות. שייקספיר מודע לאפשרויות הגלומות בהן ועושה בהן שימוש מושכל לטובת עיצוב העלילה. דמויות המשנה בלילה השניים-עשר לא רק מאירות את הדמויות הראשיות ומניעות את העלילה – עצם השימוש בהן משפיע על אופיו של המחזה. פרסטון מכנה את התוצאה של שילוב הדמויות בלילה השניים-עשר "קונצרט"; ישנם סוליסטים בסצנות המייצרים פעילות שניתן להמשיל לקונצ'רטו, אבל ישנם מעט מאוד רגעי סולו טהורים (Preston, 167). במילים אחרות, לא משנה כמה מרותקים אנחנו לתהליך שעוברת ויולה, היא אינה מקבלת את הבמה כדי להפוך לדמות בקנה המידה של המלך ליר.

עבודת השחקנית על הדמות

לצורך ניתוח עבודת השחקנית, נבחין בקווים כלליים בין גישותיהם של סטניסלבסקי וברכט כפי שהן באות לידי ביטוי בשיטות המשחק שפיתחו ואשר הפכו לפרדיגמות המרכזיות בעולם התיאטרון העכשווי. סטניסלבסקי, שחקן תיאטרון ובמאי רוסי אשר פעל בסוף המאה ה-19, דגל בבניית דמות בעלת אישיות לכידה האמורה לחקות דמות אנושית, ממשית ואמינה. לעומתו, ברכט, מחזאי ומשורר גרמני שפעל בראשיתה של המאה ה-20, מצא כי פעולה זו אינה אפשרית או רצויה. על פי גישתו של ברכט, דמות מתעצבת מתוך המחזה ופועלת על פי כלליו ולא על פי תבניות הלקוחות מן המציאות. למעשה, נראה שמחזותיו של שייקספיר מלכתחילה מהווים אתגר לשחקנית המפרשת את מלאכת השחקן בדרכו של סטניסלבסקי. כך למשל, ברבים מהעיבודים הבימתיים המקוריים של שייקספיר שחקנים צעירים גילמו נשים המתחפשות לגברים ושחקנים שאינם דומים גילמו תאומים (הייזנר וחזקיה 2006, 32-36).

אין בכך בכדי לומר שהשחקנית אינה יכולה לצקת אישיות לכידה ומציאותית לתוך דמויותיו של שייקספיר, לחקור לעומק את המניעים לפעולתה ולבחור אילו מאפיינים חיצוניים יבטאו זאת. אולם, הזדהות עם האנושיות של הדמות אינה הדרך היחידה לכך. בספרן "החוויה התיאטרונית" טוענות זמירה הייזנר וקרין חזקיה שמטרת השחקנית היא "להוסיף ממשות ותחושת רצף לדמויות" וזו אינה נחלתן של דמויות ריאליסטיות לבדן (שם, 35). כלומר, במעבר אל הבמה דמות יכולה לקבל את אותה חיוניות ממשית ואמינה מעצם שימוש נבון של השחקנית במאפיינים של תפקיד או מעמד, או על-ידי עיצוב מסוגנן של התכונות החיצוניות שהיא מפגינה.

מעבר לפיתוח האמצעים שיובילו לגילום אמין של הדמות, צריכה שחקנית המשנה במחזותיו של שייקספיר לבחון את הפונקציה שהתפקיד משרת בסצנה. במובן זה, היא עומדת בפני אתגר כפול. מצד אחד, חומר הגלם הטקסטואלי המועט שלרשותה יכול להוביל אותה לבטא את דבריה באופן המחוויר את הופעתה ופוגע בפונקציה שהדמות נועדה לשרת. מצד שני, קיימת גם הסכנה ההפוכה; השחקנית עלולה ליצור מניע שקרי ומוגזם לפעולותיה, ההופך אותה ליותר אקטיבית משהיא מיועדת להיות, ובכך לחרוג מן התפקיד שהדמות אמורה לשרת בעלילה (Galef, 2).

על-מנת להבין את הדילמה, פרסטון מציע את דמותו של פביאן כדוגמא לדמות ש"מופעלת" כאשר יש לה מטרה ספציפית בעלילה, לעיתים בניגוד למצופה מאדם בעל אישיות לכידה. למעשה, פביאן כאילו נכבה ונדלק מרגע הופעתו על-פי צרכי התפקיד. כך, מכניסתו לעלילה הוא הופך במהרה לדמות אקטיבית ושנונה הן ביחס להזמנה לדו-קרב שיוזם סר טובי והן ביחס לתחבולת הליצן כלפי מאלווליו (שייקספיר 2008, 3.4.165-192). אולם כאשר נכנסים הדוכס, ויולה, קוריו והקצינים במערכה החמישית ופוגשים את פביאן והליצן, פביאן משתתק עד לסצנה הבאה בה יש לו שוב תפקיד.

להקשיב  לשחקן

בחלק האחרון של המאמר אתמקד בדוגמאות דרכן אציג את הבחירות שמבצעים שחקני המשנה בעיצוב דמותם. לשם כך איעזר במאמרו של השחקן אנטוני שר ששיחק את דמות השוטה במלך ליר בסטרטפורד. לבסוף אציג צפייה ביקורתית בעיבוד קולנועי של המחזה הלילה השניים-עשר על-מנת להאיר כמה מבחירותיהם של ההפקה והשחקנים בנוגע לדמויות המשנה.

בספר Players of Shakespeare מתארים שחקנים שונים את התהליך שעברו בעיצוב הדמויות במחזות שייקספיר לאורך השנים (Jackson & Smallwood 1988). שר מתאר באופן מפורט את חוויותיו בעיצוב דמותו של השוטה המלווה את המלך ליר. בין היתר, הוא מתייחס להתמודדות עם התיאור המועט של דמות המשנה והיחס בין הדמות והמחזה. כאשר שר ניגש לעצב את הדמות הוא נוכח לגלות כי שייקספיר העניק לו מעט מידע על אופייה של הדמות, הרקע שלה או חזותה החיצונית. למעשה, הרמז היחידי הניתן ביחס לשוטה הוא העיסוק שלו – הוא ליצן חצר. מסיבה זו שר בחר לחקור איזה סוג של מופיע הוא אמור לשחק ואיזה כלי עזר יוכל לסייע לו להמחיש זאת – מסכה, אף אדום, טלק לבן של פנטומימאי וכדומה. כך, באמצעות בחירה של אביזר חיצוני, שר עיצב מאפיינים פיזיים של הדמות שעזרו לו להפוך אותה לממשית ואמינה.

דילמה נוספת שעמדה לנגד עיניו של שר הייתה כיצד ליישב את היעלמותה הפתאומית של דמותו בסצנה השישית של המערכה השלישית. במסורת הפרשנית יש להיעלמות זו פתרונות רבים, החל מחוסר תשומת לב של שייקספיר וכלה בהחלפתו הסמלית על-ידי חזרתה של אופליה.  הפקות בימתיות שונות בחרו להתמודד עם היעלמותו של השוטה בצורות מגוונות. בסיכום דבריו שר מציע הסבר משל עצמו להיעלמות דמותו:
[…] as often happens in the theater, we tend to focus too obsessively on our own role; in the end it's Lear's play, Lear's story, and seen in that context the fool's disappearance is not difficult to explain at all – he has simply been absorbed by Lear, replaced his madness, digested as fodder for his new perception of the world (שם, 165).
עדותו של שר מציגה לנו כיצד שחקן משנה מתמודד עם חומר הגלם הנתון לו ומייצר דמות ממשית המשרתת את התפקיד לשמו נוצרה. במקרה זה, עדויות מעטות על אופיו של הליצן הובילו את שר להתבסס בעיצוב מאפייניו על התפקיד המיוחס לו, והפן החיצוני הוא זה שהוביל לעיצוב דמות אמינה. בנוסף, ההתמקדות בחיצוני הביאה את שר לשקול את מקומו של הליצן במחזה ככלל. עבור שר העובדה שהליצן הוא, אחרי הכול, הליצן של המלך ליר הובילה אותו לעצב את הדמות מתוך פרספקטיבה פרקטית והמקום ששייקספיר ייעד לה בעלילה.

לצפות בדמות שטוחה

בהפקה של הסרט הלילה השנים-עשר (1996), בה בחרתי להיעזר לצורך ההדגמה, אמצעים טכניים רבים עוזרים להבחין בין העלילה הראשית בה מככבים ויולה, אוליביה, אנטוניו ואורסינו ובין העלילה המשנית בה זוממות הדמויות המשניות את התחבולה על מאלווליו. כך למשל, הדמויות הראשיות פועלות לאור יום בעוד הדמויות המשניות זוממות בשעת לילה, הדמויות הראשיות מוארות בצורה מורכבת כך שהן נראות מלאות חיים בעוד שדמויות המשנה פועלות לרוב לאור תאורה אחידה המרדדת אותן; הדמויות הראשיות לבושות ברובן בבגדים סולידיים בעוד הדמויות המשניות לבושות בבגדים צבעוניים וססגוניים; והדמויות הראשיות נעות במרחב, בעוד הדמויות המשניות לרוב מוגבלות לחדר או מרחב מסוים. אולם מלבד בחירות ההפקה, ניתן להבחין גם בבחירות שעשו שחקני המשנה בעיצוב דמויותיהם.

מפאת קוצר היריעה אציג דוגמא עיקרית אחת העוסקת בדמותו של סר אנדריו. בחירותיו של ריצ'ארד גרנט, המגלם את סר אנדריו, מעניקות לדמותו את אותה חיוניות שהיא כה חשובה לדמות השטוחה מהסוג שתיאר גלף. בחירותיו של גרנט מזקקות את כל האקסצנטריות שניתן היה לשאוב מהמידע שמכניס שייקספיר לטקסט. תנועותיו מלאות מניירות ייחודיות, קולו גנדרני מזה של יתר הדמויות ובגדיו יוצאי דופן. כל דמותו קריקטורה מוגזמת ועם זאת אין בה דבר "לא ממשי"; היא אינה דמות סטטית או חיוורת. כך מצליח גרנט להשיג שתי תוצאות: הוא מייצר דמות אמינה, אך כזו שהשטחיות שלה תורמת לרגעי האתנחתא הקומיים הנחוצים לקומפוזיציה הכללית של העלילה. אפילו כאשר גרנט מקבל הזדמנות להביע עומק רגשי בעת שהוא משוחח עם סר טובי על אהבה, הוא מבצע זאת באופן קריקטורי ההופך את ההצהרה המלנכולית "גם אותי העריצו פעם", מוידוי נוגע לב לרווח קומי מיידי.

לצפות בדמות משנה

דמות השוטה בגילומו של בן קינגסלי מעניקה לנו הזדמנות מיוחדת לראות את השוני בין גילום דמות שטוחה ובין דמות משנה שהיא דמות עגולה אך משנית לעלילה העיקרית. דמות השוטה בלילה השניים-עשר כפי שהיא כתובה בטקסט בוודאי איננה דמות חד-מימדית. הוא ניחן באחת התכונות המאפיינות שוטים במחזות שייקספיר – זה הרואה את האמת שה"חכמים" אינם רואים. יחד עם זאת בסיום המחזה אנו נוכחים לראות כי הוא גם המפעיל העיקרי של התחבולה נגד מאלווליו, פעולה המעידה על מניעים ממשיים (שייקספיר 5.1.192-288). בסרט ההפקה בחרה להדגיש את חשיבותו של השוטה על ידי הצבתו בצמתים קריטיים בעלילה, כגון רגע הגעתה של ויולה לאילריה, והוא הופך להיות הגורם המקשר בין העלילה הראשית למשנית. בחירה זו מודגשת על-ידי עצם הליהוק של קינגסלי, זוכה אוסקר (1993) ושחקן מוכר.

אולם העומק של דמות השוטה בסרט אינו נוצר רק מן הפרסום של קינגסלי ואף לא מן הטקסט. השוטה "מרגיש" ממשי יותר מדמויות המשנה האחרות; הבעותיו ספציפיות וסובייקטיביות ואינן תלויות במצבן של הדמויות הראשיות, בגדיו אינם צבעוניים כשל שאר דמויות המשנה וקולו רגוע ושקול. במקום מניירות מהסוג שראינו אצל סר אנדריו, לשוטה של קינגסלי יש התנהלות אופיינית אך היא מינורית וטבעית. מעבר לעובדה שאנחנו רואים אותו בסצנות לבדו,  קינגסלי מגלם את השוטה באופן המעניק לו עומק מבלי להאפיל על הדמויות הראשיות. הוא התגלמותה של "דמות ראשית מחוץ להקשרה" – באופן שאינו נובע בהכרח מקריאה ישירה של הטקסט. איכות זו, שמקורה  בפרשנותו של השחקן, היא המאפשרת לו מצד אחד לגשת אל אוליביה כאל שווה ולהיפגע מדבריו המזלזלים של מאלווליו ומצד שני לקשור קשר עם הדמויות המשניות באופן טבעי המסייע להתקדמות האמינה של העלילה.

אחרית דבר

כסוגיה מחקרית, עולמן של דמויות המשנה בספרות ובתיאטרון כמעט ואינו זוכה לבמה. אולם, הוא מעלה שאלות מעניינות ופתרונות מעניינים לא פחות. שחקנית הניגשת לתפקיד משנה מתוך ניסיון ליצור דמות בעלת עומק עלולה להיתקל באתגרים כאשר תעמת את דמותה עם מטרותיה הטכניות במחזה ועם הצורך שלא להאפיל על הדרמה המרכזית. בהפקות מסוימות הפתרון יכול להיות עלילתי, למשל בהוצאת הדמות מאירועים בהם היא פוגמת בלכידות של דמותה, או טכני, על-ידי בחירת מאפיינים פיזיים או תנועתיים. הבחירות הטכניות, שהן מלאכתה של השחקנית, אינן נובעות ישירות מהטקסט אלא נתונות לפרשנותה. הן מאפשרות לה להבדיל בין האיכויות שתיצוק לדמות משנית לעומת אלו שתעניק לדמות ראשית, ובין האיכויות שיתאימו לדמות משנית עגולה לאלו שיתאימו לדמות משנית שטוחה. האפשרות לפרשנות עלולה לגרוע מן המחזה, אולם בשימוש נבון בחירותיה יכולות להעשיר לא רק את הופעתה שלה, אלא גם את המשמעות של היצירה כולה.

הילה בר-נר היא סטודנטית שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג למדעי המדינה. עבודתה של הילה נכתבה במסגרת הקורס "שקספיר - בין טקסט לביצועו" שהועבר על-ידי ד"ר צחי זמיר. 

ביבליוגרפיה


  • הייזנר, זמירה וקרין חזקיה, החוויה התיאטרונית: מבוא לדרמה ולתיאטרון, רעננה: 
  • האוניברסיטה הפתוחה, 2006. 
  • שייקספיר, ויליאם, הלילה השניים-עשר או כרצונכם, בתרגום אהרון קומם, אור-עם, 2008. 

  • Galef, David, The Supporting Cast: A Study of Flat and Minor Characters, University Park, PA: The Pennsylvania State University Press, 1993.
  • Mahood, M. M., Bit Parts in Shakespeare's Plays, Cambridge: Cambridge University Press, 1992.
  • Nunn, Trevor, The Twelfth night, UK, Ireland, U.S.A, 1996.
  • Players of Shakespeare 2: Further Essays in Shakespearean Performance by Players with the Royal Shakespeare Company, ed. by Russell Jackson and Robert Smallwood, Cambridge: Cambridge University Press, 1988.
  • Preston, Dennis R., "The Minor Characters in Twelfth Night", Shakespeare Quarterly, Vol. 21 No. 2, Spring, 1970, pp. 167-176. 
  • Zamir, Tzachi, "Watching Actors", Theater Journal, Vol. 62 No. 2, May 2010, pp.227-243.


0 תגובות:

Give us a piece of your mind