ציונות וארוס ב"באר שבע בירת הנגב" לעמליה כהנא-כרמון / ניצן טל

הציונות היא תנועה פוליטית, אידיאולוגית ותרבותית, שראשיתה במאה ה-19. כתנועה פוליטית, היא קונסטרוקט של אמונות ודעות, וגילוייה בעולם – תהיינה העמדות כלפיהם אשר תהיינה – מובְנים ומלאכותיים. אולם כאידיאולוגיה פעמים רבות היא נדמית לדוגלים בה כמובנת מאליה, וגילוייה בעולם כטבעיים ובלתי נמנעים. בעבודה זו ארצה לדון בקשר בין הציונות, שתחת מטרייתה האידיאולוגית נכתב הסיפור "באר שבע בירת הנגב" (כהנא-כרמון 1966), לבין הגילויים האירוטיים בסיפור. החיבור בין ציונות וארוס נתפס לרוב כחתרני ונפיץ. הגות המתחקה אחר אופני הגילום של הארוטיקה בשיח הציוני נוטה לערער על מעמדה  של אידיאולוגיה זו  כישות נתונה-מאליה בעולם, ולחשוף את טבעה המובנה והמלאכותי. אולם יש לזכור כי גם "ארוס" (או "ארוטיקה") הוא קונסטרוקט – כזה אשר ראשיתו ביוון העתיקה והמשכו בתיאוריה הפרוידיאנית. חידוד זה של מסגרת הדיון הכרחי בעיקר כשזה נסוב סביב סיפורן של כותבת-אישה ודמות נשית. זאת מכיוון שלא המסורת היוונית, לא הפרוידיאנית ולא הציונית הצטיינו בשוויון מגדרי.

Sigalit Landau, Deadsee, film still, 2004.

"באר שבע בירת הנגב"

"באר שבע בירת הנגב" הוא סיפורה של אילנה, חיילת פלמ"ח בבסיס מבודד ליד באר שבע במלחמת השחרור. אם מנסים לצמצם את הסיפור לפיגומים העלילתיים הבסיסיים ביותר, נחשף סיפור מסורתני, בנאלי, ציוני מאוד: אילנה היא אישה המשתתפת במאמץ המלחמתי, אך אינה לוחמת; היא אבודה ובודדה באמצע המדבר, כאשר מגיע נח, לוחם פראי ומשוחרר, ו"מוצא" אותה; נח יוזם קשר מיני, אילנה נעתרת; אך בטרם מגיעה הצהרת האהבה נח נופל בקרב; ואילנה נותרת אחריו, נידונה להסתפק בתפקידה הנשי כסוכנת הזכרון – זכרון המערכה, שסופה עיר מנומנמת, וזכרון כמעט-אהובה הגיבור.

ניתוח פשטני כזה אינו עושה חסד עם אף סיפור, אך "באר שבע בירת הנגב" מפסיד ממנו במיוחד. כדי להבין את הסיפור יש לדון בשני היבטים  העומדים בבסיסו והמיידעים (inform) את המשמעויות שלו. ראשית, האירוניה החריפה העוברת מהנרטיב; ושנית, השימוש  הסגפני-כמעט בשפה, בייחוד בצורת הסביל. התחשבות בהיבטים  אלו תחשוף רובד חתרני בסיפור. החתרנות תתגלה לא רק כלפי  הלחימה וההימצאות בשטח המדברי, אשר כמו כובש את הדמויות ואת הסיפור כאחד – אלא גם כלפי הנחות היסוד של הגיבורה בבואה לנגב, וכלפי האתוס הציוני והאתוס הארוטי שהנחו אותה.

הסיפור מתרחש בשני רובדי-זמן: ההווה הסיפורי, בו אילנה מוצאת את עצמה בביקור בבאר שבע, והעבר, בו מרבית הסיפור מתרחש, הכולל את שירותה הצבאי של אילנה בבסיס הדרומי, את היחסים עם נח, ואת מותו של זה. קיימות גם שתי אפיזודות-ביניים: אחת בה אילנה משוטטת ברחובות באר שבע מייד אחרי הכיבוש, ואחרת בה היא מגיעה לביקור ביחידה לאחר השחרור. אלו מהוות מדרגות-זכרון בחוויתה של אילנה את העבר, אותו היא תופסת כמוקד חייה. ההווה הסיפורי מסופר בזמן הווה, העבר בעבר, כך שכביכול ישנו סדר וישנה הלימה; אך הדיבור המשולב, ספק קולה של אילנה החווה, ספק של מספר או מספרת חיצוניים, ספק של אילנה ממרחק שנים – אינו מאפשר לרמות הסיפוריות השונות להתקיים בנפרד האחת מהשנייה. האפיזודות השונות, המצויות במישורי זמן שונים, מתחלפות כמעט ללא התרעה ביניהן. לעתים נדרשת קריאה קשובה כדי להבחין במעבר ממישור למישור.

הקוראת מאותגרת לא רק בשל נסיונה לסדר את רמות הזמן השונות של הסיפור, אלא גם ברמה התחבירית ממש. כבר בפתיחת הסיפור מתברר צמצום מסויים המאפיין את הסיפר (Narration), הכולל ויתור על חלקים תחביריים שונים במשפט. אילנה של ההווה יושבת בבית קפה בבאר שבע, והסיפר מתאר: "חפצה להיות בתל-אביב, עם בעלה וילדיה. הנגב, ואנו משוטטים על פניו כזבובים על פני טס מלובן" (כהנא-כרמון 1966: 52).  "הנגב" אינו מקושר לשאר חלקי המשפט, וכאילו משמש כפסוקית נפרדת. המילה הקטועה משליכה לשני כיוונים מנוגדים. ייתכן כי זהו קול המספר/ת הנותן אקספוזיציה של זמן ומקום. פרשנות זו תגובה באקספוזיציות דומות בהמשך הסיפור. אולם בנוסף לריחוק המעלה על הדעת הוראות בימוי במחזה, המילים המנותקות מתאימות גם לְחשיבה אסוציאטיבית של אילנה עצמה, העולה מהתודעה לפני ליטוש שפתי שלם: "זו הסיטואציה, ואלה מחשבותיי". ובהמשך: "הארץ ורודה ורדות חד-גונית [...] וכבר הליל, שקוף וקריר, אור נקרש יהל" (כהנא-כרמון: 52); "אילנה פנתה לשתות את הקקאו. השולחנות כתמים, פירורים, קליפות" (כהנא-כרמון: 56). האם הליל הוא-עצמו "אור נקרש יהל", כפי שמוסר/ת לקוראת מספר/ת סמכותי/ת? או שזהו תיאור אסוציאטיבי של אילנה? האם השולחנות מלאי כתמים ופירורים וקליפות, או שבתודעתה של אילנה הלכלוך של חדר האוכל הצבאי משתלט על הזכרון והופך את כולו למוכתם ומריח-מפסולת?

"כתיבה נשית" התאפיינה במסורת העברית פעמים רבות בליריות (פלדמן 2002: 19), בין השאר בשל היחס הגדול של נשים משוררות לעומת נשים פרוזאיקוניות. אולם אצל כהנא-כרמון הליריות מותקת ממקומה הבטוח כמוסכמה ספרותית, והתיאור הפיוטי כמו צף בחלל, בין אמצעי ספרותי של המחברת לשפה הפנימית-סובייקטיווית של הדמות. המשפטים החסרים, הנגוסים, של כהנא-כרמון יוצרים את תודעתה של אילנה כתודעה מקוטעת, חסרה. הקיטוע הנרטיבי מתקיים הן בין אפיזודות ורמות-זמן שונות, והן בתוך משפטים עצמם. הוא מעלה על דעת הקוראת כי אילנה עצמה אינה חווה את סביבתה המיידית ואת סיפור  עברהּ כרציפים. אי הרציפות הזו מדמה באופן אותנטי זכרון, אך היא גם מאפשרת לקוראת לדמיין את סדר ואופי הארועים באופן אחר מזה בו הם מתוארים, וכן להעביר ביקורת גם כשזו אינה נובעת באופן ישיר מהסיפר.

הפערים האירוניים בסיפור

כעת, משאפיינתי את הקיטוע האופייני לשימוש בשפה בסיפור, אני מבקשת לפנות למימד האירוני בו. מייד בפסקה הראשונה מתחוורת כותרת הסיפור כאירונית ביותר. "בירת הנגב" היא מקום בו דיילת קרטון מודיעה על פלאפל, בו תקוות גדולות הופכות לאוויר חם, בו אנשים משוטטים כמו זבובים (כהנא-כרמון: 52). אולם האירוניה החריפה ביותר נוצרת בתחום הארוס, תחום המניע את הנרטיב הכמו-בנאלי איתו פתחתי את הניתוח: "היא" חסרת ישע, "הוא" חייל גיבור, היא והוא מתאהבים, אהבתם כמעט מתממשת, הוא נהרג, היא זוכרת. בסיפורה של אילנה כל אחד מהמרכיבים מוטל בספק, לא על ידי הנרטיב המרכזי אלא על ידי אופייה המקוטע של התודעה של אילנה. "הוא" מתאפיין כחייתי ואלים; "מימוש הקשר" הוא אונס, המתבצע בליל ההיכרות הראשון; האהבה דומה יותר לתלות רגשית בסביבה נטולת-רגש; וזו שתפקידה לזכור מתאפיינת בזכרון מקוטע וקופצני.

הסיטואציה בה נמצאת אילנה הצעירה, אשר מתוכה נוצר הקשר עם נח, היא דימוי מושלם של בדידות. אילנה הוצנחה מהשמיים, כמעט מילולית, לבדה בארץ זרה; היא מתכנסת אל תוך עצמה, ובחוסר אונים משווע מנסה להירדם (כהנא-כרמון: 53). מתוך המדבר מגיע נח: "שתי רגליו שתולות באדמה [...] שעה ארוכה הדהד קולו". כמו התגלות, כמו סנה בוער הוא נגלה לפניה, ובזכרונה היא אפילו לא מתעכבת להצדיק את ההליכה המיידית שלה אחריו: "קם. אילנה קמה אף היא [...] פסעה אחריו שוקעת בחול." (כהנא-כרמון: 53-54). אם נח "שתול" באדמת המדבר, אילנה "שוקעת בחול" – הוא טבעי, היא מתורבתת; הוא יליד, היא זרה. אולם הדיכוטומיה שונה לחלוטין כשהזרה הנה ממין נקבה, ותוך שורות מעטות יהיה זה נח, היליד הפראי, שיכבוש את אילנה.

אילנה נכנסת לאוהל היחיד במנחת הנטוש; נח מסיר את נשקו ונשכב לצידה. זהו רגע בעל מתח אירוטי עצום, אך בשום אופן  אין הארועים הבאים נקראים כמימוש חיובי של רגש או תשוקה:

"הוא ניסוט לעברה, הזדקף על זרועו ונגע בגב אצבעותיו בצווארה. לא השיבה. שתקה והסבה ראשה לעבר היריעות.  'הביטי הנה.'  חזרה והפנתה ראשה. אגב כך נשמטה סיכת הראש ואבדה, שערה נפזר על פניה. הבחור הזיח את השער לצדדין, ישרו על רקתה וטיהר בכפו את מצחה [...]  ואילנה ראתה לרגע טור שיניים מבהיקות בחשכת האוהל ואחר, כעוף דורס, שיקע ראשו במחשוף חולצת החקי הדלה שלה" (כהנא-כרמון: 54).

הניתוק המאפיין את המבע המשולב בסיפור כולו, בתיאור של מצבים אינטימיים של אילנה או של מחשבותיה ע"י מספר/ת בגוף שלישי, הופך כאן חריף במיוחד. הצעדים שהובילו את אילנה לאוהל כולם חסרי הסבר או סבילים: מההליכה אחרי נח, דרך אוהל הסיירים ש"הוקם" והשמיכות ש"הונחו" בתוכו, ואפילו נח עצמו "ניסוט", בסביל (כהנא-כרמון: 53). לו השימוש בלשון סביל היה ייחודי בתיאור סיטואציה זו, ניתן היה לקשרו לדיסוציאציה המאפיינת מצבי תקיפה מינית, בעיקר מצבים של תלות בתוקף. אולם כאמור, זהו מאפיין מרכזי של הסיפר. ברצוני להציע כי ההצדקה לכך נובעת מהיותו של הסיפור מעין סיפור חניכה. יש לזכור כי אילנה, כדמות, חוותה את המפגש הראשוני שלה עם חוסר צדק, מין ומוות במסגרת פרק הזמן שהוא העבר הסיפורי. החוויות שזימנה לה המלחמה היו עבורה מעין מסע חניכה, ונפשה הִתָּבְנתה בשעת חרום. הזכרון האפיזודי והקופצני וההתמסרות של אילנה למי שיכול היה להגן עליה בסיטואציה של אין-ברירה מחזקות טענה זו. הַתִּיבְנות של נפשה של אילנה במסגרת אי-הברירה של הסיטואציה הכוחנית אף מצדיקה את קיומו של הנרטיב כולו. בשל הַתִּיבְנות הטראומטי, אילנה מתקשה להתמודד עם חיי השגרה של אחרי השחרור וחוזרת שוב ושוב בזכרונותיה אל נח ואל הבסיס השומם.

מיעוט הברירות שהיו לאילנה במהלך  המאבק הציוני לעצמאות מגובה באלוזיות למסורת היהודית המקושרות למימד האירוטי בסיפור. השיער המתפזר – "נשמטה סיכת הראש ואבדה, שערה נפזר על פניה" (כהנא-כרמון: 54) – הוא סמלה של האשה המופקרת או המינית ביהדות. בעקבות פיזור השיער נח שולח את ידו "לטהר את מצחה" של אילנה "לצדדין". לצדדין – שימוש בלשון תנאית מובהקת, בתוך המשלב המודרני של הסיפור, מעלה בלי ספק אלוזיה לקורפוס כתבים בו קיומה של האישה מותנה במתן שירותים לגבר. ידיו של נח יתוארו מאוחר יותר בסיפור "כידי קוף" (כהנא-כרמון: 55), וגם כעת ידו מתקשרת לגוף חייתי, בעל שיניים בולטות ומבהיקות. ואף על פי כן, ליד זו יש את הכוח "לטהר" את מצחה של אילנה מן השיער הפזור שהוא סימן להפקרות. נדמה כי עמדה של האשמת-הקורבן זועקת מההקשר המקראי הזה; אך לי נדמה כי ההקשר האירוני של הסיפור מטה את הכף אחרת. האלוזיה למקורות ממקמת את הקשר בין אילנה לנח לא בספירה הארוטית, לא במסגרת של תשוקה – אלא במסגרת בה הקשר הזוגי הוא עבור האישה המוצא היחיד לחיים בטוחים ומוגנים יחסית. כך היה מקובל מאות ואלפי שנים – התשוקה המינית נתפשה כחוויה השמורה לגברים בלבד, בעוד נשים נישאו וחוו מיניות רק כאמצעי להבטחת מקומן בחברה והמשכיות המין האנושי. הרפרור לטקסטים הקדומים, המנציח את מערכת הכוחות בין המינים, נוכח גם בתיאור המפגש של נח ואילנה בשוקת האורווה (כהנא-כרמון: 55). אף כי אילנה "התישבה על דעת עצמה על שפת השוקת" (כהנא-כרמון: 55), המעשה ההחלטי שלה, הבולט בחריגותו מהסביל המאפיין את הסיפור, מדגיש את הבחירה הטקטית והמחושבת (לעומת יצרית או אירוטית) שהיא לוקחת. 

התיאורים העקיפים של הבסיס שהוא התפאורה לסיפור-הזכרון של אילנה מציירים תמונה עגומה, התואמת סביבה טראומטית. כנערה-אישה צעירה, היא תועה בתוך מציאות של "אור כחול" (כהנא-כרמון: 52), "אור תעתועים" (כהנא-כרמון: 53), מציאות בה "ערב ערב בולע המדבר את גלגל השמש" (כהנא-כרמון: 55); שמטרתה בתוכו היא הפעלת חדר אלחוט ממנו "לא ניתן להתקשר" (כהנא-כרמון:  54). זוהי מציאות מהופכת וגרוטסקית, בה השבוי הערבי הוא ה"משגיח על חדר המכונות" (כהנא-כרמון: 52), והנחמה היחידה מגיעה ממגעה של "חתולה מכוערת [...] שבורת-רגל" (כהנא-כרמון: 52). באפיזודת-הזכרון הראשונה בתחילת הסיפור מופיע ארוע מטונימי הממחיש את האפלה המאפיינת את הבסיס ואת הצורך האדיר של אילנה בקשר אנושי : "חושך. היכן צד ימין. היכן צד שמאל. היכן הקיר. היכן הפתח. מתוך שינה הושטתי ידי: 'מי שם, מצאו לי את היד'. ידי נמצאה באפלה. הופקד המפתח בתוכה. קופלו האצבעות מעליו. וידי לא נעזבה. המשיכו לרגע לאחוז בה. בחדר האלחוט צינה" (כהנא-כרמון: 52).

המשפט כולו רצוף חזרה על המבנה הסביל, אשר כמו מותיר את אילנה בבלבול ובחושך. אולם ישנה מציאת-יד, ישנה הנכחה של הגוף בחושך, ישנה אי-עזיבה; ואלו משמעותיות דיין עבור  אילנה, כדי שתזכור  את האפיזודה הארעית שנים לאחר מכן. האפיזודה יכלה להיזכר כהעברת-שרביט, כהפקדת התפקיד הלאומי – מפתחות חדר-האלחוט – בידיה של אילנה,; אך הלאומיות הפוטנציאלית נעלמת בחדר החשוך ונבלעת במגע האנושי המכוון, המוצא את גופה של אילנה המצויה בדיסאוריינטציה כללית.

מתוך השפה המקוטעת; מתוך הריחוק שיוצר המבע  המשולב; מתוך הקשר המעוות עם נח – עולה תמונה של אילנה הכמהה למגע אינטנסיבי עם הזולת. אולם אילנה נמצאת במקום ממנו "לא ניתן להתקשר" (כהנא-כרמון: 54). "אנחנו" – היא מכלילה את עצמה בתוך קולקטיב – "משוטטים כזבובים על פני טס מלובן" (כהנא-כרמון: 52). לא רק עניות הנוף המדברי עולה מן הסיפור, אלא גם עניותו של הקשר האנושי הנרקם במצב-חירום. הארוס – לפחות זה הנשי, השקול, החי וזוכר – אינו מתקיים כלל במקום בו הכלל תובע את מחויבות הפרט באלימות קהת-חושים.  

ניצן טל היא סטודנטית שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לספרות. עבודתה של ניצן נכתבה במסגרת הקורס "ציונות וארוס בספרות העברית החדשה" שהועבר על ידי ד"ר שימרית פלד.

           

ביבליוגרפיה

• כהנא-כרמון, עמליה, 1966. "באר שבע בירת הנגב", בכפיפה אחת. מרחביה: ספריית פועלים.
• פלדמן, יעל, 2002. "ללא חדר משלהן: מגדר ולאומיות ביצירתן של סופרות ישראליות". תל אביב : הקיבוץ המאוחד.