רומנטיקה קפיטליסטית: קריאה ברומן "ייסורי ורתר הצעיר" לגתה, כמודל לאהבה כלכלית / יעל אברבוך

נהוג להנגיד את החשיבה הרומנטית, השמה דגש על הרגש המתפרץ והבלתי ניתן להכלה, לצורת החשיבה הרציונאלית והמחושבת המיוחסת למעמד הבורגני. את שורשי תפישה זו ניתן לזהות במחצית השנייה של המאה ה-18, תקופה שבה על רקע התבססות מעמד הביניים באירופה צמחה התנועה הגרמנית "הסער והפרץ" (Sturm und Drang), הנחשבת למבשרת הרומנטיקה, ושאת שיאה הספרותי מציינת יצירתו המפורסמת של יוהן וולפגנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר". אף שגתה עצמו ביקש להתנער מן התנועה הרומנטית, ויצא נגדה בחריפות באחרית ימיו (Berlin 1999: 111-112), קשה שלא לקרוא את חלקו הראשון של הרומן בתור מניפסט רומנטי מוקדם, שבו מוצעת החלוקה הדיכוטומית שבין רומנטיקה לבורגנות.

 Kim Kyung Soo, The Full Moon Story series, 2008.

ההצגה ה"מניפסטית" שבפתיחת הרומן של גתה חושפת את הנחות היסוד הבינאריות שבבסיסו, לפיהן הרומנטיקה מייצגת את התשוקה, הרגש, הטבע והאמנות, בעוד הבורגנות מייצגת את האהבה הממוסדת, התבונה, התרבות והעבודה היצרנית. אך חרף הניסיון, ברומנטיקה ומחוצה לה, להציג את הרומנטיקה כקונטרה לבורגנות, התבוננות זהירה יותר עשויה לחשוף נקודות השקה מעניינות בין השתיים. במאמרי אבקש לעמוד על האופן שבו החשיבה הרומנטית מכילה בתוכה, למרבה האירוניה, הלך רוח קפיטליסטי-בורגני. תיאוריה זו אבקש ליישם על הרומן "ייסורי ורתר הצעיר", בהתבססי בין היתר גם  על התיאוריה של הסוציולוג הגרמני ניקלאס לוהמן. בסופו של דבר, הקריאה ברומן של גתה תצביע לא רק על הקושי שבהצגת הרומנטיקה כתשליל הבורגנות, אלא גם על הזליגה המתקיימת כל העת בין ה"חומר" ל"רוח", כיסודות המשפיעים זה על זה והמכוננים זה את זה.

הגדרת הקפיטליזם בקיצור נמרץ

אף שקיימת מחלוקת מסוימת סביב ההגדרה של "קפיטליזם", נהוג לראות בו "מערכת כלכלית שבה מיוצרות ומוחלפות סחורות במטרה לצבור רווח, שחלקו מושקע מחדש על מנת ליצור את התנאים לצבירת רווח עתידי" (אילוז 2002: 8). במובנים רבים המאה ה-18 שִכללה את המודל הקפיטליסטי עד לצורתו המודרנית. הערים האירופאיות, שגדלו בקצב מזורז, התקשו להתאים עצמן למבנה החברתי המסורתי והביאו להתפתחות מעמד הביניים (Anderson 1966: 59). בניגוד למשק הפיאודלי, הייצור הקפיטליסטי אינו מכוון לסיפוק הצרכים המיידיים בלבד, אלא נועד להפקת רווחים. בשיטה זו, המציבה את האינדיבידואל ואת רווחתו הפרטית במרכז, ההון מושקע בראש ובראשונה בצמיחה העצמית (אילוז 12). אי לכך חירותו של הפרט, ובעיקר חירותו הכלכלית, נעשית לערך חשוב במאה ה-18, דבר שבא לידי ביטוי דרך שלוש המגמות שבהן דגלה הבורגנות: הקניין הפרטי, חופש הרעיונות והמסחר, והאוניברסאליות של התבונה (אילוז: 19).

בעוד שבימי הביניים החברה האירופאית הפיאודלית הייתה מורכבת מקהילות שהתגבשו מסביב לכנסיה מסוימת, המושתתות על ערבות הדדית ומחויבות לשיתוף פעולה בין הקבוצות השונות, הרי שבמאה ה-18 האינדיבידואליזם הולך ומתקבע כערך (אילוז: 21). לפי התפיסה האינדיבידואליסטית האדם הוא פרט ייחודי, יחידה בפני עצמה ולא נציג של מעמד או רעיונות מסוימים. בניכוס האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית לעצמם, הבורגנים ביקשו לתת לגיטימציה לתפיסות כלכליות אנוכיות, שלפיהם הדאגה לאינטרס האישי והחומרי היא מטרה ראויה בפני עצמה, הטבועה בטבע האנושי (אילוז: 22). חשיבה זו מאפיינת את "רוח הקפיטליזם" (“the spirit of modern capitalism”), מונח שהוטבע על-ידי הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר, לתיאור הלך הרוח המתפתח במאה ה-18 (אילוז: 43).

כלכלה של רגשות

אף שנהוג לקשור בין תהליכים של עיור לתופעה של ניכור הולך וגובר, הסוציולוג ניקלאס לוהמן מצביע על תהליך כפול המתרחש בחברה המודרנית שבה מצד אחד היחסים האימפרסונאליים, ובעיקרם היחסים הכלכליים, נעשים מרובים ומורכבים יותר, ומן הצד האחר היחסים הפרסונאליים, קרי היחסים שבין אדם לחברו או למאהבו, הופכים אינטנסיביים יותר (Luhmann 1986: 12). מורכבות העולם החיצוני היא זו שלדעת לוהמן דוחקת באדם לקיים במקביל עולם קרוב יותר, שאותו הוא מצליח להכיל ולהבין. בעולם זה, הקרוב, האינדיבידואל מייצר קשרי אהבה או חברות עם קבוצה מצומצמת של אנשים, שעמה הוא חולק את מערך אמונותיו האישיות (Luhmann: 17). כך האהבה הופכת לאמצעי תקשורת, שבו זהותו של האינדיבידואל ותפיסת עולמו מאושררת על-ידי בן הזוג האוהב, והקשר בין בני הזוג נעשה לזירה, אולי לזירה היחידה, שבה האינדיבידואל מרגיש כי הוא מובן ונאהב ללא תנאי (Luhmann 2010: 14). אך נוסף להיותה אמצעי תקשורת בין ה"אני" ל"אתה", קיים באהבה גם מימד רפלקסיבי, שבו ה"אני" אוהב את עצמו כאובייקט אוהב ונאהב. השמת הדגש על הרפלקסיביות שבאהבה עשויה, לדעת לוהמן, להביא להעצמה ולזיכוך רגשותיו של האוהב. דרך כך, האהבה והרפלקסיה על האהבה מתפקדים כמעין זכוכית מגדלת. לטענתו של לוהמן רגש האהבה נעשה מרומם עד כדי כך שהאדם המודרני יכול לאהוב את האהבה עצמה, מבלי שמושא אהבתו ייענה לחיזוריו או חמור מכך: מבלי שכלל יהיה מושא לאהבתו. כדוגמא לכך לוהמן מתייחס לאהבה ממבט ראשון, שלדידו מניחה התאהבות מוקדמת של הסובייקט, הנעשית עוד קודם להתבוננות עצמה (Luhmann: 35).

אף שלוהמן מצביע על ימי הביניים כתקופה שבה האהבה זוהתה לראשונה עם מושג התשוקה, הוא רואה במאה ה-18, ובתנועת הסנטימנטליזם בפרט, כמאה שכוננה את הזהות בין המושגים באופן המובהק ביותר (Luhmann: 24, 27). בעוד שהאהבה המסורתית הייתה תלויה במבנה החברתי הרחב, במעמדו של הסובייקט וביחסים בינו לבין החברה (Luhmann: 22), במאה ה-18 ובזיהוי האהבה עם התשוקה האהבה נעשית אוטונומית ובלתי תלויה. בבסיס האהבה האוטונומית מובנית תפיסת האינדיבידואליזם כערך. וכך, הסובייקט המאוהב והמשקיף על אהבתו הוא הסובייקט המממש את זהותו החד-פעמית.

מבעד למשקפיו של הרומנטיקן העולם עצמו הופך ל"אהבה", במובן הזה שהוא נעשה להשתקפות הלכי נפשו של הסובייקט המתבונן (Luhmann 1986: 132). ההתבוננות הרומנטית בעולם, כמו ההתבוננות הקפיטליסטית, היא במובנים רבים התבוננות תועלתנית, שהרי הרומנטיקן מאמץ את הטבע ככלי להסברת רגשותיו. במקרה הראשון, הקפיטליסטי, הצורך הוא חומרי, בעוד שבמקרה השני, הרומנטי, הצורך הוא רוחני. בשני המקרים מעמדו של הטבע קשור בנקודת מבטו של האדם המתבונן; הוא אינו חיצוני ונפרד ממנו אלא תלוי בו כמתבונן, משקף את צרכיו ומשמש אותו.

ההתבוננות התועלתנית של הרומנטיקן מופנית אפוא כלפי שלושה מוקדים: המוקד הראשון הוא ה"אני" המרגיש, המוקד השני הוא ה"אחר" הנאהב והמוקד השלישי הוא הטבע או העולם. יחד, שלושת המוקדים מהווים תמונת מראה של הסובייקט המרגיש. מערך ההשתקפויות המתקיים בין האני לעצמו, בין האני לאחר ובין האני לעולם, משמש את הסובייקט כדי לעורר בעצמו הלך רוח כמעט אקסטאטי. בדומה לקפיטליסט, המשקיע את הכנסותיו כך שייצרו את התנאים המתאימים לצבירת רווח עתידי, כך גם הרומנטיקן משקיע את עצמו בעולם, במטרה להפיק ממנו תועלת רגשית גדולה יותר.

בהעמדתן את רווחתו של הפרט במרכז, הן הגישה הרומנטית והן הגישה הקפיטליסטית משקיפות על העולם מבעד למשקפיו של ה"אני", האינדיבידואל. ההתבוננות הרומנטית כמו זו הקפיטליסטית, היא התבוננות שבמידה רבה מרוקנת את מושאהּ, ועושה אותו לכלי שרת בידי המתבונן. העולם המודרני – עולם שהוא "נטול קסם", לדעת הסוציולוג הגרמני מקס ובר – הוא גם עולם קל יותר להכפפה. משמעות הדה-מיסטיפיקציה של העולם, היא בהפיכתו לאתר קרוב יותר ומובן יותר; כשה"מובן" מתפרש גם ככזה הניתן לניצול. באופן דומה, ההתבוננות הרומנטית מרוקנת את אובייקט ההתבוננות מתוכנו והופכת אותו לאתר ההתרגשות של האני. תוכנו של אובייקט ההתבוננות אינו חשוב, ולמעשה כלל אינו רלוונטי. לא תוכנו של האובייקט אלא השימוש בו, כמראה להשתקפות הסובייקט המתבונן, הוא שנעשה לעיקר.

תפיסת עולמו של הקפיטליסט, הפועל למען הגדלת הכנסתו, היא תפיסת עולם אינדיבידואליסטית, שלפיה הרווחה האישית והרצון בהגדלתה ממירים את הדאגה המסורתית לקהילה. הרומנטיקן למעשה מתיק את המודל הקפיטליסטי לתוך תהליכי הנפש, במובן הזה שהעולם נעשה בעיניו למקור להתרגשות בלתי נגמרת. בדומה לקפיטליסט הזקוק לעולם להגדלת רווחיו, כך גם הרומנטיקן זקוק לו על-מנת להגיע למיצויו העצמי. האהבה הרומנטית היא במובן הזה ההיפוך של האהבה האוניברסאלית. לא החברה או הקהילה אלא ה"אני" המרגיש, הוא שנעשה לאידיאל. כדי להפיק רווח מאהבתו, על האינדיבידואל להשקיע אותה באובייקט המאשרר את תפיסת עולמו ועל-ידי כך מעצים את עולמו הפנימי. העצמה זו נעשית לתהליך מתמשך, שאין ולא יכול להיות לו סוף. וכך, בדומה לתפיסה הקפיטליסטית, מימוש האהבה הרומנטית אינו העיקר אלא עצם הגדלתה האינסופית.

קריאה ברומן "ייסורי ורתר הצעיר" כמודל לאהבה כלכלית

עם יציאתו לאור בשנת 1774, זכה הרומן "ייסורי ורתר הצעיר" להצלחה מיידית בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. ברומן מסופרים קורותיו של ורתר, גבר צעיר ורגיש, הנשלח מטעם אמו בענייני ירושה לעיירה קטנה טבולה בירק, ששובה אותו ביופייה. לאחר מספר שבועות הוא מתאהב בלוטה, אף שזו מאורסת כבר לאלברט, דמות שהיא בחזקת פרוטוטיפ לבורגני הרציונלי והאפרורי. ורתר, המכיר בכך שאהבתו אינה אפשרית, עוקר לעיר אחרת ומבקש להעסיק עצמו בעבודה פקידותית, אך לאחר מספר חודשים הוא שב ללוטה, שבינתיים נישאה לאלברט. בשלב זה ורתר שקוע כולו באהבתו היוקדת ללוטה. אהבה זו מביאה אותו לידי ייאוש ודיכאון, והרומן מסתיים בהתאבדותו של ורתר, בעזרת אקדח שהשאיל מאלברט (Swales 1987: 4).

הצלחתו האדירה של "ייסורי ורתר הצעיר" קשורה בין היתר בפופולאריות של סוגת רומן המכתבים במאה ה-18, וכן בעובדה שגתה היטיב לקלוע להלכי התקופה בהעמידו את האינדיבידואל במרכז. ייחודו של הרומן הוא בכך שהוא מספק לקורא רק צד אחד של התכתובת, צדו של ורתר, תוך שהוא משמיט את מכתבי התשובה של חברו וילהלם (Swales: 11). עריכת המכתבים כך שרק צדו של ורתר מופיע, מעמידה את ה"אני" המרגיש במרכז הרומן. רגשנותו של ורתר מודגשת עד כדי כך שהיא למעשה מבטלת כליל את נוכחותו של וילהלם בתכתובת. כפי שלוהמן מסביר את הצורך בחבר או בן-זוג ברצונו של הסובייקט לייצר עולם קרוב יותר, שבו הוא יכול לחלוק את תפיסת עולמו הפרטית ועל-ידי כך להגיע גם להעצמה רגשית, כך גם ניתן להסביר את השמטת מכתביו של וילהלם כביטוי לכך שורתר מתייחס אליו כאילו לא היה אלא אמצעי למימוש הפוטנציאל הרגשי המלא שלו.

Cui Xiuwen, La superbe série Angel, 2006.

באופן דומה, גם עולם הטבע המוצג במכתבים אינו מעניין את ורתר בזכות עצמו, אלא רק ביכולתו לשקף את הלכי הרוח הפנימיים שלו כסובייקט המתבונן. הזדקקותו של ורתר לטבע, אשר כמו ונברא במיוחד למענו (גתה 2000: 13), אינה מטפורית, אלא הזדקקות ממשית לצורך כינון זהותו האינדיבידואלית. וכך, חרף השאיפה הרומנטית לשוב אל הטבע הבראשיתי והקדם-תרבותי, ניתן לראות כיצד התפיסה הרומנטית נשענת הלכה למעשה על ראיית עולם שהיא אינדיבידואליסטית מודרנית. מודל האהבה הרומנטית קשור גם הוא בתפיסת עולם מודרנית, להבדיל מתפיסת עולם מסורתית שבה נוכחת הדאגה לתא המשפחתי והקהילה המצומצמת. האהבה ברומנטיקה תלויה כל כולה בסובייקט המתבונן. סמוך לתחילת הרומן ורתר מציין מפגש שהתקיים בינו לבין איכר, שתיאר בפניו את מושא אהבתו היוקדת, אישה אלמנה שאצלה הוא עובד. דרך תיאוריו של האיכר ובעיקר דרך הבעת פניו, ההרמוניה שבקולו, ו"האש הנסתרת שבמבטיו", ורתר מצליח "להידבק" בתשוקתו (גתה: 24), עד כדי כך שהוא מתאר את נפשו כ"יוקדת בזוכר[ו] את התום והכנות האלה [...] כאילו הצית הדבר בערה ב[ו] עצמ[ו], [והוא] אכול ערגה ומתייסר" (גתה: 25-24). רגשות הערגה והייסורים מתעוררים בורתר מעצם הזדהותו עם האיכר, ומבלי להתבונן במושא אהבתו בפועל. ורתר אף טוען לכך ש"מוטב ל[ו] לראות [...את האישה הנערצת] מבעד לעיני מאהבה", מאשר לפגשה בפועל (גתה: 25). בדרך זו אנו נוכחים לראות כיצד מקור ההתבוננות, ה"אני", חשוב יותר מאשר מושא ההתבוננות,,ה"את". 

המפגש בין ורתר לאיכר – מפגש שהתרחש קודם למפגש עם לוטה – מוכיח כי ורתר ייצר לו מודל לאהבה אידיאלית, שמנותק ממושא האהבה בפועל. כפי שהאלמנה האהובה אינה חשובה בממשותה, אלא רק באופן שבה היא מצטיירת מבעד לעיניו של האיכר, כך גם לוטה תיעשה חיונית רק באופן שבו היא תעצים את רגשותיו של ורתר כסובייקט האוהב. אך לא רק אידיאל האהבה של ורתר נוצר במנותק מלוטה, אלא גם אידיאל המוות (Swales: 30). כך למשל, בסיום האיגרת מה-22 במאי ורתר מתאר את "התחושה המתוקה של החופש" שמקורה בידיעה כי "יש ביכולתו להיחלץ מן הצינוק הזה בכל עת שירצה" (גתה: 19). ורתר רואה במוות כלי לפריצת גדר הגבול שבתוכה כלוא האדם. המוות במובן הזה מביא לשחרור היחיד. שוב אנו רואים כיצד הרומנטיקה מעמידה את חירותו של הפרט ויכולתו להשתחרר מהכבלים החברתיים כערך עליון, למעשה עליון אפילו לחיים.

התבטאויותיו האובדניות של ורתר, נוסף להתבטאויותיו בנושא האהבה, מייצרות מודל לאהבה הרומנטית, עוד קודם לפגישתו של ורתר עם לוטה. כאשר השניים נפגשים, לבסוף, ורתר יוצק את מעמד הפגישה לתוך מודל האהבה שהוכן על-ידו לפנים. לוטה המאכילה את אחיה הקטנים בלחם נדמית בעיניו לסמל השלמות, ההרמוניה והטבעיות (גתה: 27). עבור ורתר די בסצנת האכלת הילדים בשביל להתאהב בלוטה. התאהבות זו מעלה על הדעת את טענתו של לוהמן בדבר משמעות האהבה ממבט ראשון. אהבה שכזו מניחה כי הסובייקט המתבונן היה מאוהב במושג ההתאהבות עוד קודם להתבוננות במושא האהבה.

הרושם העמוק של ורתר מלוטה מבוסס, אם כן, על היכרות שטחית בלבד. אך אפשר גם לטעון יותר מכך: על-מנת לפתח רגשות אהבה עזים כלפי לוטה, ורתר זקוק לכך ששטחיותה של ההיכרות תישמר. כך למשל ורתר מתאר את השיחה הראשונית שניהל עם לוטה:

"כמה התענגתי במשך השיחה על מראה העיניים השחורות! כמה יצאה נפשי כל-כולה אל השפתיים מלאות החיות ואל הלחיים הרעננות והעליזות! וכיצד קרה לא פעם, בעודי שקוע כולי בנעימת דיבורה המופלאה, שאף לא שמעתי את המילים שהתבטאה בהן!" (גתה: 30-29).

עבור ורתר לא תוכן דבריה של לוטה הוא העיקר, אלא מראה פניה ונעימת דיבורה. השמטת דבריה של לוטה מסמלת במובן הזה את ריקון דמותה של לוטה, במטרה להפכה לסמל השואב את כוחו ממודל האהבה הרומנטית.

אף שקל לטעון כי ריקון דמותה של לוטה הוא מעשה שוביניסטי, טענה שכזו עשויה לחטוא לעיקר. לא מחיקת דמותה של לוטה כאישה, אלא מחיקת דמותה כנמען היא החשובה כאן. באהבה הרומנטית כמו גם בחברות הרומנטית, מושא האהבה, "הנמען", חשוב רק ביכולתו להכיל את תפיסת עולמו של האוהב, "המוען". הכלה זו היא המאפשרת את העצמתו הרגשית של האוהב ואת חריגתו מה"אני". לכן, יותר משמדובר כאן במגמה שוביניסטית של מחיקת האישה, אני מזהה באקט הזה נטייה אינדיבידואליסטית: מחיקת האחר לצורך כינון ה"אני". לוטה במלאותה אינה משמעותית עבור ורתר, שזקוק לה רק בתור פוטנציאל להכלת ה"אני"; זאת בדומה לצורכו של ורתר ב"פוטנציאל" של הטבע.

           

סיכום

פרסום הרומן "ייסורי ורתר הצעיר" חולל סערה של ממש באירופה, והביא בין היתר לגל של התאבדויות על-ידי חקייני ורתר, עד כדי כך שהכנסייה דרשה להפסיק את מכירתו (ניראד 2000: 151-150). התקבלותו האדירה של הרומן על ידי דור שלם של צעירים אירופאים בני המאה ה-18 עשויה לאותת על האופן שבו הרומן היטיב לשקף את הלכי התקופה. אך חרף העובדה שהחלק הראשון ברומן של גתה מוקדש להצגת ה"מניפסט" הרומנטי, לפיו הרומנטיקה היא הניגוד לבורגנות, בפועל נראה כי לרומנטיקה ולבורגנות משותפת אותה צורת חשיבה אינדיבידואליסטית; אלא שבעוד שהבורגנות סבורה כי המיצוי העצמי קשור בחומר, הרומנטיקה מתיקה את מבטה פנימה אל עולם הרוח. באהבתו של ורתר ללוטה – אהבה שהיא מעל לכל אהבת העצמי המאוהב – ורתר למעשה מוכיח עד כמה הפנים את המודל הקפיטליסטי. לא לוטה אלא ורתר המתבונן בעצמו והכותב את עצמו, הוא העיקר ברומן, כשהעצמתו הרגשית תלויה בריקון דמותה של לוטה.

מובן מאליו כי הבקשה לקשור בין החשיבה הרומנטית לקפיטליסטית על בסיס הקריאה ברומן של גתה חוטאת למורכבות הרומן בפרט ולמורכבות הרומנטיקה כתנועה בכלל. אף על פי כן קריאה זהירה ברומן כרומן מכונן עבור תנועת הרומנטיקה המתהווה חושפת, גם אם במרומז, את המצע המשותף לחשיבה הרומנטית והקפיטליסטית. קריאה שכזו מתגלה בדיעבד גם כקריאה דה-קונסטרוקטיבית, שבה חשיפת הנחות היסוד שבטקסט היא גם זו שמביאה לפירורן. דרך כך ניתן ללמוד על האופן שבו תנועות או זרמים בחשיבה המודרנית, שהתפתחו לכאורה כמערכות של ניגודים, משקפים הלכה למעשה את אותם הערכים, לפיהם האינדיבידואל, תפיסת עולמו ומיצויו האישי הם העיקר.

Cui Xiuwen, Existential Emptiness 1, 2009.

יעל אברבוך היא סטודנטית שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לספרות השוואתית. עבודה זו היא גרסא מקוצרת לעבודה סמינריונית שנכתבה במסגרת הקורס "שיח האהבה במאה ה-18 עד המאה ה-20", בהנחיית פרופ' כריסטוף שמידט.

ביבליוגרפיה

• אילוז, אווה, 2002. תרבות הקפיטליזם, ירושלים: משרד הביטחון.
• גתה, יוהן וולפגנג, 2000. ייסורי ורתר הצעיר, תרגום: גוטשלק, יעקב, ירושלים: הוצאת כרמל.
• ניראד, יורגן, 2000. "אחרית דבר," ייסורי ורתר הצעיר, ירושלים: הוצאת כרמל

• Anderson, M.S, 1966. Eighteenth-Century Europe, 1713-1789, London: Oxford University Press.
• Berlin, Isaiah, 1999. The Roots of Romanticism, Ed. Henry Hardy, London: Chatto & Windus.
• Luhmann, Niklas, 1986. Love as Passion, trans. Jeremy Gaines and Doris L. Jones, Cambridge: Polity Press.
• Luhmann, Niklas, 2010. Love: A Sketch, trans. Kathleen Cross, Cambridge: Polity Press.
• Swales, Martin, 1987. Goethe: The Sorrows of Young Werther, Cambridge: Cambridge University Press.