אונס אסתטי: על עיקור האלימות מתמונות האילוסטרציה המתארות פגיעה מינית / ניבה לכטמן

בשנים האחרונות התחלתי להעמיק בחוויה הנשית ולחקור אותה מכיוונים שונים. בעקבות בחינת תופעת הטרדות הרחוב והטרדות מיניות בכלל, התעוררו בי שאלות באשר לייצוג של אונס במדיה הישראלית. ניתן היה לצפות שתיעודים מצולמים של פשעי אלימות כנגד נשים ילוו כתבות העוסקות בנושא, כפי שצילומים של זירות פיגועים, נפגעי חרדה או שחזורים של פשעים מלווים כתבות. עם-זאת, ברירת המחדל בדיווחים אודות פגיעה בנשים היא של תמונות אילוסטרציה המציגות אישה נאה ומטופחת, הנמצאת לבדה ופניה מוסתרות, אם משום שהן נתונות בידיה ואם משום שגבה מופנה למצלמה.  

Shutterstock, ilustration, Ynet, 2011.

כפי שאטען במאמר זה, תמונות אלו משקפות את המשטור המגדרי הנהוג בחברה שלנו ומחזקות אותו, ולכן חשוב בעיניי לדון בהן ולהבין את המנגנונים שמביאים לשימוש בהן, כצעד ראשון בדרך לשינוי המצב. במאמר המובא לפניכן אסקור את התופעה המתוארת ואת סיבותיה האפשריות. באמצעות ניתוח יצירות אמנות אראה כיצד מקורות התופעה שאובים ממסורות מוקדמות כגון אמנות הרנסאנס, אתאר את חלקה של תעשיית הפורנוגרפיה בדבר ואסביר כיצד המיגדור הנהוג בחברה הוא שמניע את כל זאת. בניתוחיי איעזר במשנתה של אריאלה אזולאי, שדנה במשמעויות של הדרת תיעוד אמין של הפגיעות בנשים על מעמדן של נשים. איעזר גם במשנתו של ז'אן פול סארטר ובדבריה של קתרין מקינון בכדי להראות כיצד התמונות הללו פוגעות במעמד הנשים ובאוטונומיה שלהן על גופן, דווקא משום שהנשים בתמונות נדמות כמסתירות את עצמן מהצופים והצופות בהן.

לבסוף, אדון בגורם עיקרי שאחראי לאופיים הנפוץ של ייצוגים לפגיעה בנשים (תעשיית הפורנו) ואציע אופן בו ראוי יותר בעיניי להמחיש אלימות נגד נשים ואלימות מינית. אבקש להציע תכנים ראויים לתמונות אילוסטרציה, כאלו שמעצימים נשים, שמאפשרים להן להישיר מבט לאלו שמבקשים לראות בהן חלשות. דימויים שכאלו קיימים ונוצרים ללא הרף על ידי אמניות, אקטיביסטיות ואף נשים מן השורה, ומן הראוי להשתמש בהם, דבר שלא רק ימנע את הנזק שנוצר בשל השימוש בתמונות האילוסטרציה הנפוצות כיום, אלא גם עשוי לסייע במאבק לשוויון מגדרי ולכינונה של חברה צודקת יותר.

תמונות האילוסטרציה המלוות דיווחים אודות פגיעות בנשים בתקשורת הישראלית נדמות כעשויות לפי כללים אחידים, שאינם נגזרים מתוכן הכתבות אותן התמונות מלוות, ואפילו במקרים בהם המתואר בכתבה ממש סותר את המוצג בהן. אם מתואר משפט של חשוד, אם מתוארת פעילות פמיניסטית (למשל כנגד סגירת מעונות לנשים מוכות) של נשים, אם מתוארת פגיעה בנשים, יהיה אשר יהיה התוכן, ברירת המחדל לתמונות האילוסטרציה היא אישה המליטה פניה בידיה. בין אם תמוקם בחדר מדרגות, על מיטה או פשוט כשסביבה חושך, היא תמיד תהיה לבדה. אישה שנפגעה, לבדה, בשקט, בתנוחה אסתטית וסטטית להחריד. סביר שצרכניות התקשורת לא מתעמקות בתמונות האילוסטרציה שבכתבות, אבל אין ספק שהמבט מופנה אליהן ולו לרגע, וברגע זה המסר שנקלט הוא אחד: האישה היא פאסיבית, בודדה וחסרת אונים. אין מי שתסייע לאישה להתמודד עם פגיעה שעברה ואין בידיה לסייע לעצמה או לעשות מעשה, אלא רק לבכות על מר גורלה.

אחד הדברים שלכדו את תשומת ליבי יותר מכל היה כי מתמונות אלו נראה שגם במצבה הקשה מצופה מהנפגעת להיות מטופחת ונאה, ולהציב את גופה באופן אסתטי. לרוב היא תהיה צעירה, גזרתה נאה לכל הפחות, ציפורניה מטופחות ושיערה גולש, לא פחות. מדובר בסטריליזציה ואסתטיזציה של דימויים, שמטרתן למנוע פגיעה בתדמית המקובלת לאישה. גילוי זה הביא אותי לניתוח המדיה של תמונות האילוסטרציה, הצילום והמסורות האמנותיות מהן תוכנן נשאב.

הצילום מאפשר יצירת דימויים מאד מציאותיים והעברת מסרים מאד גרפיים לצופות. הוא מדיום מיוחד במינו, משום שמתחילתו התפתח במקביל כמדיום אמנותי וכאמצעי לתיעוד, ומכיוון שמתחילתו הגבולות בין שימושים אלו טושטשו. יצירות יכולות להיות אמנותיות אך לספר לנו אודות המציאות שתחתיה נוצרו, או לכלול אמצעים אמנותיים למרות שהן מוצגות כתיעודיות.

הצילום משמש בין השאר לתיעוד אלימות נגד נשים. כפי שאזולאי מספרת, מצויים בארכיונים משטרתיים תיעודים של אלימות נגד נשים שאינם נגישים לנו, וכן הופצו ברשת תמונות של אונס בזמן מלחמה כגון האונס בכלא אבו-גרייב על ידי חיילים אמריקאים או אונס נשות ננג'ינג על ידי היפנים (אזולאי 2006: 224-247, 264-269). בנוסף על תיעודים כאלו, קיימות יצירות אמנות רבות מספור העוסקות באלימות נגד נשים. אם הן אינן מציגות אונס, הן מציגות דימויים שמטרתם להעלות את האונס והאלימות המינית והמגדרית למודעות.

כאלו הן עבודותיהן של נשים רבות החל בשנות ה-70, שתיעדו את השכיחות הבלתי-נסבלת של מקרי אונס (Labowitz & Lacy 1977), את הפגיעות שסובלות קרבנות (Goldin 1984) ואף את ההתעללות עצמה בעודה מתרחשת (Ferrato 1991). חלקן גם ביימו צילומים או מיצבים, המשחזרים אלימות שהן או אחרות ספגו, או מעלים את הנושא למודעות ללא דימויים גרפיים מפורשים. כאלו הן למשל עבודותיה של אנה מנדיאטה, שבין השאר שיחזרה זירות אונס, בהן הציבה את עצמה בתור קרבן האונס, עירומה וקשורה או מגואלת בדם, והזמינה את חבריה לחזות בכך (1973Mendieta ). כאלו הן גם עבודותיה של נלי אגסי, כגון שמלות שיצרה הכובלות את הלובשת אותן (אגסי 2000) או עבודות הוידאו שלה שצולמו בעשור האחרון, ומבטאות אווירה אלימה ביותר גם מבלי שיבוצע בהן אקט שבהכרח כל אישה סבירה תגדיר כאלים.

אם כן, המדיה מוצפת בדימויים קשים ביותר של אלימות נגד נשים ושל נשים פגועות, ועם זאת, בעוד תיעודים ויזואליים של זוועות – תאונות או פיגועים (הכוללים לעתים חלקי גופות), קרבנות עינויים, הלינץ' שנעשה במועמר קדאפי ועוד – מוצגים באמצעי התקשורת ומלווים כתבות חדשותיות, דימויים חזותיים של אלימות מינית ומגדרית מהווים נוכחים-נפקדים בשיח אודות אלימות זו בכלי התקשורת בישראל ונשמרים לאתרי פורנוגרפיה ולסרטי סנאף.

הבחירה היא בידיהן של עורכי ועורכות העיתונים, אתרי החדשות, תכניות טלוויזיה וכדומה, להורות על צילום תמונות מציאותיות יותר. אולם, פעם אחר פעם נבחרות תמונות האילוסטרציה המעודנות. ברצוני להצביע על שני גורמים המשפיעים על כך. הראשון הוא ההגמוניה של תעשיית הפורנו ותרבות הסנאף על הפצת תמונות ויזואליות של תקיפת נשים. הפורנוגרפיה מושתתת על דימויים של פגיעה פיזית ומינית בנשים (באתרי פורנוגרפיה נמצאים נושאים כגון "אונס", "אלים", "התעללות" וכדומה). הסיטואציות מסופרות מנקודת מבט גברית ומזינות פנטזיות גבריות לגבי מיניות ונשיות תוך השתקת הקול הנשי. לכן צילום של אישה עירומה, גם אם היא פצועה, או של גבר הכופה עצמו על אישה אפילו אם שניהם לבושים, עשוי להיתפס על ידי צופים וצופות רבים כדימוי מגרה: משום שהורגלו כצרכני פורנו או כחברים בתרבות המודרנית, העדים לקיומו של פורנו, לראות בדימויים כאלו דבר מגרה.

הגורם השני, שגם מאפשר את קיומו של הגורם הראשון, הוא היות החברה עצמה ממוגדרת, ופועלת באופן שממשיך להנציח את התפיסה המגדרית הפטריאכלית הרווחת, המשמרת נחיתות נשית והמגדירה נשיות בהתאם לפנטזיות גבריות. ברירת המחדל של תמונות האילוסטרציה היא אישה המליטה פניה בידיה. תמונות אלו מביעות חוסר אונים, חולשה ובושה. האם האישה שהותקפה היא זו שצריכה להתבייש ולהסתיר את פניה? זו התמונה המתקבלת בתקשורת ההמונים, וזה המסר המועבר, ולא בכדי: זה דורות רבים שנשים מאולצות להסתיר את גופן, ופגיעה מינית בהן נחשבת כמקור לבושה עבורן.

ניתן לראות מגמה דומה כבר ביצירות אמנות ממאות עברו, בהן תיאורים של אונס צוירו באופן שמדגיש את גופה העדין של האישה, את תומתה וטוהרה, וכמובן את יופיה. באמנות מתקופות אלה לרוב מעשי אונס מעוקרים מאלימות בשם האסתטיקה, ובו-זמנית נוטלים את האוטונומיה של הנשים על גופן פעם שניה: האנס נטל אותה כשתקף את האישה כמתואר ביצירה, והאמן נטל אותה בהציגו את האישה כאובייקט אסתטי הזמין לגבר. הנשים בציורים אלו לרוב עירומות או לפחות חשופות חזה, גם אם הגברים לבושים, אך ערוותן מכוסה ואינה גלויה לנו כפי שהייתה לתוקף, שלא לפגוע בתומתן. המבט על פניהן הינו לרוב לכל היותר מודאג. הן אינן נראות כנשים שקפאו בשל ההלם ואינן מסוגלות לתגובה, אך מנגד אינן נאבקות או זועקות: מאבקן מסתכם לרוב בהושטת יד אל על או בהטיית הראש אחורה באופן שמגלה צוואר לבן וענוג. הן נתונות במלוא יופיין, כפריט נוי לשימושו של התוקף.

Giulio Cesare Procaccini, Rape of Lucretia.

כך, במשך מאות שנים, עוקרה האלימות מתיאורי האלימות הללו, ונדמה שדמות האישה לא השתנתה רבות מאז. זו גם דמות האישה בראייה המגדרית ההגמונית בתרבות הפטריאכלית המודרנית, כפי שהיא משתקפת מפרסומות, מדמויות בתכניות טלוויזיה ובסרטים הוליוודיים, ולענייננו, כאמור, מתמונות האילוסטרציה. נוסף על הדרישה מנשים להיות מעודנות, קיימת גם דרישה חברתית מהן להסתיר פגיעות שנפגעו (לא לדווח על אונס, להסתיר ילד שנולד מחוץ לנישואין וכדומה), כפי שמתארת אזולאי. היא טוענת, כי הדבר גורר את הפיכת הגוף הנשי ומיניותן של נשים לדבר כמעט קדוש מצד אחד, ומופקר לכל גבר שיחפוץ לחללו מצד שני. כאשר גוף האישה ומיניותה מנותקים ממין ומיניות )שכן האחרונים נתפסים כדברים שאינם "טהורים" ואינם הולמים קדוּשה), וכאשר אישה מצופה להסתיר פגיעה בגופה, לא ניתן לדעת אם פגעו בה וכך הגבר הפוגע חסין מפני עונש (אזולאי: 70-71, 74). באם יוצגו לציבור נשים המישירות מבט לתוקפיהן, יישבר מחסום הבושה שנכפה עלינו, וגברים יאולצו להפסיק לפגוע בנשים אם יבקשו שלא להיענש.

האמניות שהוזכרו לעיל עושות כן. הן מציגות נקודת מבט נשית ובכך מערערות על ההבניות החברתיות, הרואות ב"אדם הסטנדרטי" גבר, וגם יוצרות מציאות בה ניתנת במה לקול הנשי, והתכנים שהוא מזמן מובאים לידיעת הציבור. כך הן חותרות תחת ההגמוניה הגברית שמאפשרת לאלימות נגד נשים להיות דבר שבשגרה. עם זאת, הן הצגת האנס או הפוגע והן שמירתו כנוכח-נפקד ביצירה מותירה את החברה כנוכחת-נפקדת ומגלה כי אינה ממלאת את תפקידה המצופה ממנה: להיות אחראית למנוע פגיעות שכאלו. תיעודים של אלימות כנגד נשים מעידים על ההפקרה של נשים לאלימות שכזו, ומצביעים על החברה כמאפשרת לפוגעים בהן לפגוע מבלי להיחשף ועל חוסר במסגרת תמיכה ראויה לנפגעות. בעצם הבחירה במדיום של צילום יש כמו אמירה: המובא בפניכם הוא המציאות הנחבאת מעיניכם, קומו ופעלו כדי לשנותה!

בתמונות האילוסטרציה מיוצגת ההגמוניה, שכן הנשים נראות בהן כשהן לבדן. גם שם ניתן לקרוא את ההפקרה של נשים על ידי החברה, אך בתמונות הללו הנשים אינן מישירות מבט למצלמה אלא מתחבאות מפניה. יש בכך ביטול של היותן סובייקט ראוי להגנה, שכן מצד אחד לא מוצגת הפגיעה בהן, ומצד שני לא מוצגת הקהילה שאמורה לתמוך בהגנה כזו. ניתן להסיק כי תמונות האילוסטרציה אינן כוללות לרוב דימויים כאלו משום שהם בהכרח מנוגדים להגמוניה הגברית, שהרי הם משדרים את האינדיבידואליות של הנפגעת וסולידריות עימה, עוצמה נשית, יכולת הישרדות וכדומה.

הצבתן של המצולמות כשהן מסתירות את פניהן מחלישה אותן אל מול הצופים והצופות בתמונה, שכן, כפי שסרטר טען, יש במבט בכדי לבטל את האוטונומיה של האישה בה מביטים ולבסס אובייקטיפיקציה שלה. לדבריו, באם הנצפית מנסה להסתתר, אזי לכשנמצאה היא לכודה במבטו של הרואה אותה. כל ניסיון לחמוק ממבטי המביטות הינו בבחינת הילכדות במבטן, וחוסר הרצון מגדיל את טווח אפשרויות השליטה בנצפית (סרטר 2007: 40-41, 50, 55-58). דרך להימנע ממסר שכזה, שמחליש נשים, היא להתיר למצולמות להישיר מבט – כך ביכולתן לראות את המביט בהן, כך אין הן מנסות לחמוק ממבטו ולכן גם לא נלכדות בו, אין פגיעה באוטונומיה שלהן על פרטיותן אם הן ניצבות שם מרצון.

לאור התרבות בה אנו חיות, שכאמור סירוב של אישה מתפרש בה כדבר מושך, גם ההקשר המיני אינו נעלם כאשר המצולמות נדמות כנחבאות. מקינון טוענת, שעצם ההתרגשות שבצמצום אדם לחפץ היא כוח מניע למיניות הגברית, וכי הדבר יכול להתעורר גם בניגוד מוחלט למסרים שהיא משדרת, שכן דחייה לטענתה מושכת גברים (מקינון 2006: 381, 387). אם כן, לא מופרך להניח שיהיו גברים שמראה אותן נשים צעירות, המצולמות כששיערן הגולש מסתיר את פניהן ותחת תאורה מעומעמת, יעורר בהם יצר לפגוע בנשים, לפרוץ את המחסום שהן מנסות להציב. משום שחולשה נשית נבנתה הן באמנות מתקופות עברו והן בתעשיית הפורנוגרפיה כדבר אירוטי, תמונות האילוסטרציה הללו מקרבנות את הקורבנות פעם נוספת בהציגן אותן כמושא מתבקש לדימיון מיני. אם כן, תמונות האילוסטרציה המדוברות מעלות תהייה בדבר קהל היעד אליו הן נועדות, ובדבר המטרות שברצונן לשרת. האם כך אנו רוצות לראות את עצמנו? חלשות, פגועות ומבודדות בכאבנו ללא מענה? עצם העובדה שאישה תישיר מבט מתוך התמונה אל הקוראות תעביר להן מסר ברור, שבאם דבר כזה יקרה להן, קולן חייב להישמע.

את הפער הזה, שנגרם בשל שימוש בדימויים שמחלישים נשים תחת להעצים אותן מתחילות לצמצם הנשים עצמן, בעזרת היכולות החדשות שניתנות בידינו בעידן האינטרנט והפלאפונים החכמים. בזמן האחרון רווחת תופעה של צילום מטרידים והעלאת תמונותיהם לרשת האינטרנט בצירוף סיפור המקרה ואזהרות מפניהם. מדובר בהשבת מלחמה: על הפקעת האוטונומיה של אישה על גופה, משיבה היא בהפקעת האוטונומיה של המטריד על פרטיותו ובהפצת פרטיו ברבים. היוצרות מתהפכות: זה שהביט נתון כעת למבט הציבורי, זה שנגרמת לו בושה ושאולי יבקש להסתיר את עצמו הוא המטריד, ולא הקרבן. יש המכנים זאת לינץ' אינטרנטי ומוחים על הכפשת שמו של אדם מבלי שנעשה לו משפט צודק. מנגד, העושות זאת טוענות שנקעה נפשן מלחכות להליכים צודקים, וכי לרוב הליכים שכאלו אינם אפשריים (למשל במקרה של הטרדות רחוב), הן משום שהחוק אינו ברור בנושא זה והן משום שפרטיו של המטריד לרוב אינם ידועים למוטרדת.

רשת האינטרנט מאפשרת לנשים להציג את גופן העירום למבט מבלי שהדבר יוכל להתפרש כמסר של חולשה ביתר קלות. נשים מפגינות בעירום או בלבוש חושפני וכותבות על גופן סיסמאות, האירועים הללו מצולמים ומדווחים בתקשורת וכך עובר לציבור קול נשי חזק וברור, המנכס את ההגמוניה על הגוף הנשי לנשים. רק כעת – בעידן האינטרנט, בו גם לצרכניות יש כוח בבחירת התכנים המועלים לבחינה על ידי הציבור – נעשה הקישור המתבקש שהיה חסר בעבר, ותיעוד של פשעים כנגד נשים מקבל במה ציבורית אמיתית. אם מגמה זו תמשיך, לא רחוק היום בו עורכי הכתבות יפנימו את הצורך שעולה מהשטח ויחליפו את תמונות האילוסטרציה הפוגעניות בדימויים שמעצימים נשים ומנחיתים את הפוגעים בהן.

בעבודה זו פרסתי בפניכן את האופן בו אני מאמינה שהגענו למצב בו רוב תמונות האילוסטרציה, המלוות כתבות אודות פגיעות בנשים או נושאים נלווים, הינן פוגעניות ותורמות לשימור הנחיתות הנשית בחברה הפטריאכלית בה אנו חיות. תיארתי את זליגת המסרים מפורנוגרפיה לכל דימוי של גוף נשי עירום או פגוע, שבצירוף הדרישות החברתיות מאישה להסתיר פגיעות בה, ובפרט כאשר הן מיניות, גורם להדרה של תיעודים אמינים של פגיעות בנשים מתקשורת ההמונים. הראיתי שהמסרים העולים מדימויים חזותיים המייצגים בתקשורת פגיעות בנשים מבטלים את הקול הנשי ואת האוטונומיה של נשים על גופן ומשמרים את המשטור המגדרי הנהוג, בו נשים נתונות לשימושם של גברים, מבלי שגברים שפוגעים בהן יאלצו לתת על כך את הדין, שכן קשר של שתיקה מגן עליהם מפני כך.

טענתי היא, שיש לשנות מצב זה ולהתחיל לאלתר להשתמש בתמונות אילוסטרציה התואמות את המסר שראוי שיהיה לתמונות המלוות כתבות אודות נשים: תמונות שמקדמות העצמה נשית. יש להציג פנים של קרבנות המסכימות לכך, בכדי להבהיר שאין להן דבר להתבייש בו (ואף מוטב בצמוד לתמונות שלהן לפני הפגיעה או לתמונות של נאשמים המנסים להסתיר את פניהם מפני המצלמות). יש להשתמש בתמונות של נשות מקצוע המסייעות לנשים להתגבר על תקיפות והטרדות. ראוי גם להשתמש בדימויים המציגים את תוצאות האלימות אודותיה מדווח, כגון תמונות או אילוסטרציות של לוויה או גופה, או תיעודים של האלימות בעת התרחשותה באם ישנם כאלו, בכדי לבטל את הסטריליזציה הנהוגה סביב מעשי אלימות מינית כלפי נשים. באין דימויים כאלו, גם דימויים הלקוחים מתוך יצירות אמנות הדנות באלימות שכזו יכולים להיות יעילים. תמונה של גבר חונק אישה, של אישה מדממת או כל דבר דומה  (תמונה של פניה של גולדין לאחר שהוכתה, למשל) תהיה אפקטיבית בהסברה לכלל הציבור בדבר נחיצותם של צעדים למניעת הישנות אלימות שכזו ותתאר את המציאות באופן אמין בהרבה מאשר תמונה של נערה מטופחת בוכה בחדר מדרגות חשוך.

The Huffington Post, 2012.

הבחירה היא בידיהם של עורכי ועורכות העיתונים, אתרי החדשות, תכניות טלוויזיה וכדומה, לבקש דימויים שכאלו תחת תמונות האילוסטרציה הנפוצות כיום והכה מזיקות. הם נמנעים מלעשות זאת, בין השאר, משום שבעוד אונס הוא נושא לגיטימי בתעשיית הפורנוגרפיה והאמנות האירוטית, בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה, ובעוד אמנות חזותית אודות אונס מוצגת במוזיאונים ובגלריות ואולי אף נדונה במדורי אמנות בעיתונים ובמגזינים, הנורמות החברתיות אינן מאפשרות לדימויים מציאותיים של אונס להיות מופצים בכלי התקשורת להמונים.

יש לשבור את המעגל הזה. ככל שיקדימו העורכים והעורכות בכלי התקשורת להפנים זאת וידרשו לליווי כתבות הדנות בנשים ובאלימות המופנית נגדן תמונות המתארות באופן אמין את המציאות, כך ייקל עלינו במאבק למיגור האלימות נגד נשים ובמאבק לצמצום הפערים המגדריים בחברה. אקט קטן של תשומת לב, שאינו גוזל משאבים נוספים מהנוגעות ומהנוגעים בדבר, עשוי לסייע בשינוי החברתי המתחולל, לזרז אותו ולקדם אותנו לעבר חברה שוויונית וצודקת יותר. כולי תקווה שהצלחתי להעביר מסר זה לקוראות, ואולי אף להניען לפעולה כלשהי בנדון.

ניבה לכטמן היא בוגרת תכנית אמירים. עבודתה של ניבה נכתבה במסגרת הקורס "המימד הפוליטי של המעשה האמנותי" שהועבר על ידי פרופ' רות הכהן.

ביבליוגרפיה

• אזולאי, אריאלה, 2006. האמנה האזרחית של הצילום, תל אביב: רסלינג.
• אגסי, נלי, 2000. "לפרום את האור", צילום מתוך מיצג, הספרייה הוירטואלית של מט"ח, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=19154 (אוחזר ב-25.06.11).
• אפרים, עומרי, 2011. "מחצית מהמקלטים לנשים מוכות בסכנת סגירה", Ynet, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4085981,00.html (אוחזר ב-13.05.13).
• סרטר, ז'אן פול, 2007. המבט, תרגום: להב, אבנר, תל-אביב: רסלינג.
• מקינון, קתרין, 2006. "מיניות פורנוגרפיה ושיטה: הנאה תחת הפטריארכיה," ללמוד פמיניזם: מקראה, תרגום: באום, דלית ובר, מריאנה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

• Ferrato, Donna, 1991. Living With the Enemy, New-York: Aperture.
• Labowitz, Leslie and Lacy, Suzanne, 1977. "Three Weeks In May," Video, Vimeo, http://vimeo.com/31566097 (Accessed 25/06/11).
• Goldin, Nan, 1984. "Nan one month after being battered," Photograph, Tate, http://www.tate.org.uk/art/artworks/goldin-nan-one-month-after-being-battered-p78045 (Accessed 25/06/11).
• Mendieta, Ana, 1973. "Untitles (Rape Scene)," Photograph from Performance, Tate, http://thepandorian.com/2009/11/ana-mendieta-untitled-rape-scene/(Accessed 25/06/11).
• Procaccini, Giulio Cesare. "Rape of Lucretia," Oil on canvas. Holkham Hall, Collection of the Earl of Leicester, http://www.myartprints.co.uk/a/procaccini-giulio-cesare/rape-of-lucretia.html, (Accessed 25/06/11).
• Reni, Guido, 1617-19. "The Rape of Deianira," Oil on canvas, Musée du Louvre, Paris. http://toad-hollow.tumblr.com/post/26614020555/centuriespast-reni-guido-the-rape-of-deianira, (Accessed 25/06/11).
• 2012. "Gouged Woman In Appeal As Southend Police Hunt Female Attacker (Graphic Pictures)," The Huffington Post, http://www.huffingtonpost.co.uk/2012/06/16/gouged-woman-in-appeal-as_n_1602085.html (Accessed 13/05/13).