את הדברים כתבתי בהיותי סטודנטית לתואר ראשון כתשובה לחברי ששאלו אותי חזור ושאול מדוע בחרתי לפתוח ולקשור את חיי האקדמיים בלימוד התנ“ך, ספר כל כך ישן ומיושן, לטענתם. כשאני קוראת את תשובתי כעת דומני שקידוש האינסטנט התזזיתי בתרבות ההמונים של ימינו עושה אותה ליותר רלוונטית מאשר בימי העלאתה על הכתב לראשונה (לגרסה המקורית הוספתי מילים בודדות כדי להתאים יותר את הדוגמאות לרוח העידן.)
במקרא יש פתיחוֹת הרבה. פתיחות לסיפורים ולדברי שיר, פתיחות לנבואות ולגופי חוקים, פתיחות לרשימות ולקבצי חכמה, וכן הלאה וכן הלאה. פתיחות הרבה יש במקרא ולכל אחת מהן רוח ונשמה משל עצמה. ומה צורך יש בפתיחות?
פתיחות הן צורך קיומי לטקסטים. כמו שצמח זקוק לחרקים כדי שיאבקוהו ויאפשרו את המשכיותו הביולוגית כך טקסט זקוק לקוראים כדי שימשיכו את חייו הספרותיים. הצמח, המשולל ניידות, שולח לאוויר מלכודות אהבה בדמות פרחים, שבצבעיהם המרהיבים, בצורתם, בריחם ובטעמם, מושכים אליו את החרקים הניידים; והטקסט הכתוב, שהוא נתון וקבוע, מצמיח מלכודות צוף בדמות פתיחות, שנועדו לפתות את הקוראים המזדמנים להכנס לעולמו ולהפרותו. שכן הטקסט נעור לחיים רק כשיש קורא הבא אליו ומביא אליו מעצמו: מנסיון חייו, מתקוותיו, מפחדיו, מידיעותיו על העולם, וממושגי זמנו ומקומו. תהליך הקריאה הוא דיאלוג אינטימי המתפתח בין הטקסט לבין הקוראים בו, ותפקיד הפתיחה להבטיח שניצני הדיאלוג שהציצו עם המפגש הראשון עם הטקסט, יתפתחו למפגש של ממש בין עולמו של הקורא לבין עולמו של הטקסט. יוצא מזה שהרבה תלוי בפתיחה. בכוחה לחרוץ את גורלו של הטקסט לחסד או לשבט, לחיים ספרותיים או לקיום נמושי בתהומות הנשייה.
הפתיחות שבמקרא הן פתיחות עתיקות יומין לטקסטים עתיקים לא פחות. שפתן זרה לאוזן העברית בת זמננו, והמושגים הספרותיים, האמוניים והרעיוניים המשתקפים בהן מעוגנים בימים הרחוקים ההם של המזרח התיכון הקדום ותרבויותיו. האם מסוגלות עוד הפתיחות הוותיקות ללכוד בקסמיהן את הקוראים הצעירים מהן במאות ואלפי שנים? האם שיני הזמן לא חרצו כבר חריצים עמוקים בפניהן ופג זיון? משוכת זרות רובצת לפתחן של הפתיחות המקראיות ומאיימת להפוך אותן ממקום הולדתו של הקשר עם הקורא המודרני למקום קבורתו. אם חלילה יקרה כן, תהינה הפתיחות שבמקרא לפתיחות שהן קץ - קץ ההתעניינות בטקסטים שהולידו אותן.
תרבות ההמונים של תקופתנו עושה את המאבק על תשומת לבו של הפרט למלחמת חורמה לחיים ולמות. השפע הבלתי נתפס של מוצרים חומריים, אידאולוגיים ותרבותיים המחפשים להם צרכנים, מזמין את עצמו לתודעת הפרט דרך התקשורת על ריבוי פניה וערוציה. התקשורת שוטפת את הפרט במידע ובפיתויים כדי לגרום לו להעדיף מוצר אחד על פני מתחריו. 'שערי גן העדן יפתחו לפניך אם תבחר בי' קורצת הפרסומת. 'הכרובים עם להט החרב המתהפכת הסתלקו מזמן', והדרך אל עץ החיים הטובים עוברת דרך הקלפיות, המוזיאונים, מגרשי הכדורגל, אולמות הקונצרטים, המרכול השכונתי, ואת האינטרנט והפייסבוק כבר הזכרנו? וספרים יש, ובשפע! יש ספרים המזמינים את הקוראים האנינים למסעדת יוקרה ספרותית, ויש שהתמחו באספקת מצרך פשוט, זול, ונוח לעיכול מרשת המזון המהיר. המשותף לאלה ולאלה שלא פעם נחרץ גורלם בהרף עין מרפרפת.
מה טעם ימצא הרגיל בסרטי הפעולה בפתיחה כמו 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן' (שמ' ב' 1-2)? מה ריגושים תביא פתיחה שהיא על איש אחד שהיה תם, ישר, ירא אלהים וסר מרע, למי שאמוּן על תקשורת המספקת שפע בלתי נדלה של פורענויות ומעשי זוועה המדווחות, מצולמות ומשודרות בזמן אמת? לדור האינסטנט והאינטרנט אין סבלנות לחכות חמישה פסוקים תמימים להופעת השטן. רוצים 'שטן עכשיו'!
פתיחה שנדמה אולי שהיא קצת יותר מבטיחה יש בספר שופטים: 'ויהי איש לוי גר בירכתי הר אפרים ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה...' (י"ט 1-2). מכאן כבר מתחיל לעלות הניחוח המעורר. אבל כל עורך שערוריתון מתחיל יודע שאי אפשר להסתפק, כמו הסיפור המקראי, בדמויות אנונימיות ובארועים סתומים. כדי למכור את הסיפור צריך שאותו לוי יהיה שר, שופט, נשיא או למצער אלוף פיקוד לשעבר. גם חיוני לדעת מדוע נמלטה ממנו אשתו. כלום נהג להפליא בה את מכותיו? או שמא נתן עינו בכוס? וכיצד בדיוק זנתה מעליו? ומה מוצאה: הממשכנות עניים אם ממשכנות שאננים? ומיהו אביה שברחה אל ביתו? השאלות רבות, והתשובות מוֹכְרות. מים צהובים ימתקו, ושאבתם מים בששון ממעייני הצהובון.
בתוך תרבות ההמונים פורחת ומשגשת גם הספרות היפה, ובאלפי השנים שחלפו מתקופת המקרא ועד ימינו באו לעולם לא מעט פתיחות רבות קסם שנתחברו על ידי יוצרים מחוננים. מרגע שהניח הקורא את עיניו על אחת מהפתיחות הללו לא יניח את הספר מידיו עד שיסיימו עם תום, ולעולם לא ישוב עוד להיות אותו אדם שהיה קודם לכן.
הפתיחות מהסוג המופלא העלו את רף הציפיות מפתיחות ספרותיות לגבהים חדשים, והפתיחות המקראיות מוצאות את עצמן לפתע נאלצות להתמודד גם עימן במאבק על תשומת לבו של הקורא.
אם מישהו יעלה על דעתו שהמסקנה הבלתי נמנעת מדברינו עד כה היא, שהתנ"ך כבר התיישן, ויחשוד שבדעתנו להמליץ לאפסנו באחד מבתי הנכות המכובדים לעתיקות היהודים אזי טעות בידו. התנ"ך חי, קיים ונושם, והידיעות שנפוצו על מצב בריאותו, ואפילו על מותו רחמנא ליצלן, הן מוקדמות מדי.
אם הרייטינג של ספר הוא המדד להצלחתו אצל הקוראים הרי אין מתחרה לתנ"ך בתרבות המערבית. מאז חיבורו ועד עצם היום הזה הוא הספר המתורגם ביותר והנקרא ביותר. הסיבה הבסיסית לכך היא שהוא נועד מלכתחילה להיות כתבי קודש, ואין ספק שהוא נעשה כן בגלל סגולותיו היחודיות, שרחוקות ת"ק פרסה מהתכונות של תרבות ההמונים העכשווית.
המקרא אינו ספר לשעות הפנאי, הוא ספר השעות הגדולות. זה ספר שצריך ללמוד את שפתו, ואז קוראים בו לאט לאט ותוך התכוונות. וכשקוראים אותו כך מגלים שהוא לוקח למסע שפלאות ותלאות שזורות בו יחדיו. המסע עובר מהארץ מתחת ועד השמים ממעל. הוא חודר לנבכי הנפש, למשמעות החיים והמות, לאופן התנהלות ההיסטוריה, ולהוויה שמעבר.
למרבית הפלא, דווקא ריחוקו מאתנו בזמן ובמרחב התרבותי תורם לקירבתנו אליו ולעצמנו. השוואת ה'אני' ל'אחר' תורמת לבירור הזהות העצמית. הריחוק מעלה ניחוחות אקזוטיים, ולעיתים מאפשר לפתוח מגירות נעולות על מסגר ובריח מחשש פן יצאו מהן שדים כלואים. דווקא הריחוק והזרות שבמקרא לגבי בן זמננו, הסיפור שיש בו על אנשים אחרים, חברות עתיקות, מיתוסים קדמונים, ה' ואלים אחרים, עוזרים לפתוח מעט את מגירות הלב ולהיכנס לתחומים 'בלתי מתוירים', גם כאלה המוגדרים כ'מסוכנים', 'אסורים' או 'מוגבלים'.
בנפש כל אדם פנימה מצויה השאיפה להגיע למעמקים, לדברים בעלי המשמעות והמקרא הוא מסלול מבטיח לשם. אחרי שמסתגלים לקודים התרבותיים שלו, לסגנון ולקצב, למושגים וללשון מיד מגלים שסדנא דארעא חד הוא. השאלות הערכיות והמוסריות שגם אנו מתלבטים בהן, הפולמוסים בענייני חוק ומשפט, פרט וחברה, איש ואשה, אויבים ואוהבים, עם וארצו, ועוד ועוד, כולם נשמעים, ולא פעם בריבוי קולות, במקרא. הכרתם וההתמודדות עימם מיצרת את חדות הדעת, שהיא נשמת הלימוד.
בגלל איכויותיו וחרף ריחוקו (ואולי לפעמים דווקא בגללו), נעשה המקרא מקור השראה לתרבות העברית והכללית בכל תחומי הרוח והיצירה: בהגות, בספרות, באמנות הפלסטית, במוסיקה, בתאטרון, בקולנוע ובמחול. המקרא הוא מקור המתחדש תדיר. אפשר לומר בלי שמץ של הגזמה שספק אם ניתן היום להיות אדם משכיל שיד לו בתרבות היהודית או הכללית בלי להכיר את הספר שהצמיח כל כך הרבה תגובות אמוניות, הגותיות ויצירתיות אצל כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן.
מה שנאמר כאן על המקרא בכלל נכון לגבי הפתיחות שבו. הפתיחות הללו הן רבות השראה ותחכום, ובלבד שידע הקורא כיצד לרוץ בהן. פתיחה טובה אינה רק או בעיקר מלכודת צוף פתיינית. פתיחה טובה אינה רק או בעיקר תחנת יציאה מוצלחת לפיתוח העלילה והדמויות. פתיחה טובה היא בעיקר הצופן הגנטי של החיבור כולו. אם קוראים אותה בעין מיומנת ובלב מבין נוכחים לדעת שהיא אחד מעמודי התווך שעליהם נשען המסר של היצירה כולה.
פתיחות הרבה יש במקרא: יש פתיחות לחיבורים קצרים, יש פתיחות לילקוטים ויש פתיחות לספרים שלמים. האם יש גם פתיחה למקרא כולו כספר? והאם בכלל ניתן להתייחס למקרא כולו כספר? הרי ידוע שהמקרא איננו ספר במובן הרגיל של המילה אלא ספריה, אנתולוגיה. זה ספר שמכיל ספרות עניפה שנתחברה במשך מאות שנים על ידי הוגים ויוצרים רבים ושונים. אבל כמו שברור שהמקרא הוא אוסף, כך גם ברור שהוא אוסף מסודר. המקרא העברי בצורתו שבנוסח המסורה מתחיל 'בבראשית ברא' ונחתם בהצהרת כורש שבסוף ספר דברי-הימים. המבנה הזה מסמן שני קצוות של עלילת-על שמתחילה בבריאה, ועוברת דרך תיאור האנושות הקדומה, אבות האומה, יציאת מצרים, כיבוש הארץ וההאחזות בה - אל החורבן, הגלות ושיבת ציון. התחלת עלילת-העל הזאת, היא בספר בראשית.
הפרקים הראשונים בספר בראשית (א'-י"א), מקיפים את העידן שמאדם הראשון ועד אברם, אבי האומה לעתיד לבוא, והם פתיחה למקרא במובן זה שהם 'חטיבת ההתחלות': התחלת העולם, התחלת האנושות והתחלת התרבות. לפי חטיבת הפרקים הראשונה אלהים ברא את העולם 'טוב מאד', אבל האדם השחית אותו במעשיו. המבול כמעט והחזיר את העולם אל התוהו הבראשיתי, אבל אלהים הבטיח לנוח ולבניו בצאתם מן התיבה שהוא לא יוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הוא הבטיח שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה, ו'עֹד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף, ויום ולילה - לא ישבתו' (בראשית ח' 22). אחרי המבול התחילה האנושות כמעט מבראשית, תוך ויתורים משמעותיים לטבע האנושי. ההיסטוריה האנושית פתחה מעתה במצעד הקיום ללא קץ, ששלובות בו מידות משתנות של חטא ומרי מוסרי כמו גם של חסד ונדיבות מעטירה.
בצבא נהוג לומר שכל דבר מתחלק לשלושה חלקים: להתחלה לאמצע ולסוף. תודעתנו בנויה לקצב המשולש של 1-2-3 פתיחה-גוף-סיום, 1-2-3 התחלה-אמצע-סוף. הקצב המשולש משרה תחושת ביטחון וסדר: כל פתיחה ממשיכה בגוף, ולכל גוף יש סיום. קצב הוואלס שנבנה על השילוש המקודש הזה מכתיב ציפיות גם מהתנ"ך כספר - שיהיה זה ספר עם התחלה, אמצע וסוף. ולא היא! התנ"ך הוא ספר עם התחלה, להתחלה יש המשך, וההמשך הוא ללא קץ. התנ"ך הוא ספר האף על פי כן. למרות הכל יש המשך. המשך לבריאה, לחיים ולהסטוריה. לפי הספר החותם את התנ"ך העברי, דברי הימים ממשיכים. עם ישראל אינו נשאר בחורבנו ובגלותו אלא מקבל הרשאה לשוב ולעלות לארץ שממנה נקרע. המילה המסיימת את התנ"ך היא 'ויעל', והיא מציירת קו עולה, אופטימי, עם הזמנה להמשך.
התנ"ך הוא ספר של פתיחה והמשך. המשך ללא קץ...
ד“ר לאה מזור מלמדת באוניברסיטה העברית בחוג למקרא, בתכנית ’רביבים - תכנית מצטיינים להכשרת מורים למדעי היהדות‘ ובאבני פינה. פעילה במערכת החינוך בישראל ופרסמה מחקרים במקרא, חינוך ואודות הקשר שבין מקרא וציונות.
במקרא יש פתיחוֹת הרבה. פתיחות לסיפורים ולדברי שיר, פתיחות לנבואות ולגופי חוקים, פתיחות לרשימות ולקבצי חכמה, וכן הלאה וכן הלאה. פתיחות הרבה יש במקרא ולכל אחת מהן רוח ונשמה משל עצמה. ומה צורך יש בפתיחות?
פתיחות הן צורך קיומי לטקסטים. כמו שצמח זקוק לחרקים כדי שיאבקוהו ויאפשרו את המשכיותו הביולוגית כך טקסט זקוק לקוראים כדי שימשיכו את חייו הספרותיים. הצמח, המשולל ניידות, שולח לאוויר מלכודות אהבה בדמות פרחים, שבצבעיהם המרהיבים, בצורתם, בריחם ובטעמם, מושכים אליו את החרקים הניידים; והטקסט הכתוב, שהוא נתון וקבוע, מצמיח מלכודות צוף בדמות פתיחות, שנועדו לפתות את הקוראים המזדמנים להכנס לעולמו ולהפרותו. שכן הטקסט נעור לחיים רק כשיש קורא הבא אליו ומביא אליו מעצמו: מנסיון חייו, מתקוותיו, מפחדיו, מידיעותיו על העולם, וממושגי זמנו ומקומו. תהליך הקריאה הוא דיאלוג אינטימי המתפתח בין הטקסט לבין הקוראים בו, ותפקיד הפתיחה להבטיח שניצני הדיאלוג שהציצו עם המפגש הראשון עם הטקסט, יתפתחו למפגש של ממש בין עולמו של הקורא לבין עולמו של הטקסט. יוצא מזה שהרבה תלוי בפתיחה. בכוחה לחרוץ את גורלו של הטקסט לחסד או לשבט, לחיים ספרותיים או לקיום נמושי בתהומות הנשייה.
הפתיחות שבמקרא הן פתיחות עתיקות יומין לטקסטים עתיקים לא פחות. שפתן זרה לאוזן העברית בת זמננו, והמושגים הספרותיים, האמוניים והרעיוניים המשתקפים בהן מעוגנים בימים הרחוקים ההם של המזרח התיכון הקדום ותרבויותיו. האם מסוגלות עוד הפתיחות הוותיקות ללכוד בקסמיהן את הקוראים הצעירים מהן במאות ואלפי שנים? האם שיני הזמן לא חרצו כבר חריצים עמוקים בפניהן ופג זיון? משוכת זרות רובצת לפתחן של הפתיחות המקראיות ומאיימת להפוך אותן ממקום הולדתו של הקשר עם הקורא המודרני למקום קבורתו. אם חלילה יקרה כן, תהינה הפתיחות שבמקרא לפתיחות שהן קץ - קץ ההתעניינות בטקסטים שהולידו אותן.
תרבות ההמונים של תקופתנו עושה את המאבק על תשומת לבו של הפרט למלחמת חורמה לחיים ולמות. השפע הבלתי נתפס של מוצרים חומריים, אידאולוגיים ותרבותיים המחפשים להם צרכנים, מזמין את עצמו לתודעת הפרט דרך התקשורת על ריבוי פניה וערוציה. התקשורת שוטפת את הפרט במידע ובפיתויים כדי לגרום לו להעדיף מוצר אחד על פני מתחריו. 'שערי גן העדן יפתחו לפניך אם תבחר בי' קורצת הפרסומת. 'הכרובים עם להט החרב המתהפכת הסתלקו מזמן', והדרך אל עץ החיים הטובים עוברת דרך הקלפיות, המוזיאונים, מגרשי הכדורגל, אולמות הקונצרטים, המרכול השכונתי, ואת האינטרנט והפייסבוק כבר הזכרנו? וספרים יש, ובשפע! יש ספרים המזמינים את הקוראים האנינים למסעדת יוקרה ספרותית, ויש שהתמחו באספקת מצרך פשוט, זול, ונוח לעיכול מרשת המזון המהיר. המשותף לאלה ולאלה שלא פעם נחרץ גורלם בהרף עין מרפרפת.
מה טעם ימצא הרגיל בסרטי הפעולה בפתיחה כמו 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן' (שמ' ב' 1-2)? מה ריגושים תביא פתיחה שהיא על איש אחד שהיה תם, ישר, ירא אלהים וסר מרע, למי שאמוּן על תקשורת המספקת שפע בלתי נדלה של פורענויות ומעשי זוועה המדווחות, מצולמות ומשודרות בזמן אמת? לדור האינסטנט והאינטרנט אין סבלנות לחכות חמישה פסוקים תמימים להופעת השטן. רוצים 'שטן עכשיו'!
פתיחה שנדמה אולי שהיא קצת יותר מבטיחה יש בספר שופטים: 'ויהי איש לוי גר בירכתי הר אפרים ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה...' (י"ט 1-2). מכאן כבר מתחיל לעלות הניחוח המעורר. אבל כל עורך שערוריתון מתחיל יודע שאי אפשר להסתפק, כמו הסיפור המקראי, בדמויות אנונימיות ובארועים סתומים. כדי למכור את הסיפור צריך שאותו לוי יהיה שר, שופט, נשיא או למצער אלוף פיקוד לשעבר. גם חיוני לדעת מדוע נמלטה ממנו אשתו. כלום נהג להפליא בה את מכותיו? או שמא נתן עינו בכוס? וכיצד בדיוק זנתה מעליו? ומה מוצאה: הממשכנות עניים אם ממשכנות שאננים? ומיהו אביה שברחה אל ביתו? השאלות רבות, והתשובות מוֹכְרות. מים צהובים ימתקו, ושאבתם מים בששון ממעייני הצהובון.
בתוך תרבות ההמונים פורחת ומשגשת גם הספרות היפה, ובאלפי השנים שחלפו מתקופת המקרא ועד ימינו באו לעולם לא מעט פתיחות רבות קסם שנתחברו על ידי יוצרים מחוננים. מרגע שהניח הקורא את עיניו על אחת מהפתיחות הללו לא יניח את הספר מידיו עד שיסיימו עם תום, ולעולם לא ישוב עוד להיות אותו אדם שהיה קודם לכן.
הפתיחות מהסוג המופלא העלו את רף הציפיות מפתיחות ספרותיות לגבהים חדשים, והפתיחות המקראיות מוצאות את עצמן לפתע נאלצות להתמודד גם עימן במאבק על תשומת לבו של הקורא.
אם מישהו יעלה על דעתו שהמסקנה הבלתי נמנעת מדברינו עד כה היא, שהתנ"ך כבר התיישן, ויחשוד שבדעתנו להמליץ לאפסנו באחד מבתי הנכות המכובדים לעתיקות היהודים אזי טעות בידו. התנ"ך חי, קיים ונושם, והידיעות שנפוצו על מצב בריאותו, ואפילו על מותו רחמנא ליצלן, הן מוקדמות מדי.
אם הרייטינג של ספר הוא המדד להצלחתו אצל הקוראים הרי אין מתחרה לתנ"ך בתרבות המערבית. מאז חיבורו ועד עצם היום הזה הוא הספר המתורגם ביותר והנקרא ביותר. הסיבה הבסיסית לכך היא שהוא נועד מלכתחילה להיות כתבי קודש, ואין ספק שהוא נעשה כן בגלל סגולותיו היחודיות, שרחוקות ת"ק פרסה מהתכונות של תרבות ההמונים העכשווית.
המקרא אינו ספר לשעות הפנאי, הוא ספר השעות הגדולות. זה ספר שצריך ללמוד את שפתו, ואז קוראים בו לאט לאט ותוך התכוונות. וכשקוראים אותו כך מגלים שהוא לוקח למסע שפלאות ותלאות שזורות בו יחדיו. המסע עובר מהארץ מתחת ועד השמים ממעל. הוא חודר לנבכי הנפש, למשמעות החיים והמות, לאופן התנהלות ההיסטוריה, ולהוויה שמעבר.
למרבית הפלא, דווקא ריחוקו מאתנו בזמן ובמרחב התרבותי תורם לקירבתנו אליו ולעצמנו. השוואת ה'אני' ל'אחר' תורמת לבירור הזהות העצמית. הריחוק מעלה ניחוחות אקזוטיים, ולעיתים מאפשר לפתוח מגירות נעולות על מסגר ובריח מחשש פן יצאו מהן שדים כלואים. דווקא הריחוק והזרות שבמקרא לגבי בן זמננו, הסיפור שיש בו על אנשים אחרים, חברות עתיקות, מיתוסים קדמונים, ה' ואלים אחרים, עוזרים לפתוח מעט את מגירות הלב ולהיכנס לתחומים 'בלתי מתוירים', גם כאלה המוגדרים כ'מסוכנים', 'אסורים' או 'מוגבלים'.
בנפש כל אדם פנימה מצויה השאיפה להגיע למעמקים, לדברים בעלי המשמעות והמקרא הוא מסלול מבטיח לשם. אחרי שמסתגלים לקודים התרבותיים שלו, לסגנון ולקצב, למושגים וללשון מיד מגלים שסדנא דארעא חד הוא. השאלות הערכיות והמוסריות שגם אנו מתלבטים בהן, הפולמוסים בענייני חוק ומשפט, פרט וחברה, איש ואשה, אויבים ואוהבים, עם וארצו, ועוד ועוד, כולם נשמעים, ולא פעם בריבוי קולות, במקרא. הכרתם וההתמודדות עימם מיצרת את חדות הדעת, שהיא נשמת הלימוד.
בגלל איכויותיו וחרף ריחוקו (ואולי לפעמים דווקא בגללו), נעשה המקרא מקור השראה לתרבות העברית והכללית בכל תחומי הרוח והיצירה: בהגות, בספרות, באמנות הפלסטית, במוסיקה, בתאטרון, בקולנוע ובמחול. המקרא הוא מקור המתחדש תדיר. אפשר לומר בלי שמץ של הגזמה שספק אם ניתן היום להיות אדם משכיל שיד לו בתרבות היהודית או הכללית בלי להכיר את הספר שהצמיח כל כך הרבה תגובות אמוניות, הגותיות ויצירתיות אצל כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן.
מה שנאמר כאן על המקרא בכלל נכון לגבי הפתיחות שבו. הפתיחות הללו הן רבות השראה ותחכום, ובלבד שידע הקורא כיצד לרוץ בהן. פתיחה טובה אינה רק או בעיקר מלכודת צוף פתיינית. פתיחה טובה אינה רק או בעיקר תחנת יציאה מוצלחת לפיתוח העלילה והדמויות. פתיחה טובה היא בעיקר הצופן הגנטי של החיבור כולו. אם קוראים אותה בעין מיומנת ובלב מבין נוכחים לדעת שהיא אחד מעמודי התווך שעליהם נשען המסר של היצירה כולה.
פתיחות הרבה יש במקרא: יש פתיחות לחיבורים קצרים, יש פתיחות לילקוטים ויש פתיחות לספרים שלמים. האם יש גם פתיחה למקרא כולו כספר? והאם בכלל ניתן להתייחס למקרא כולו כספר? הרי ידוע שהמקרא איננו ספר במובן הרגיל של המילה אלא ספריה, אנתולוגיה. זה ספר שמכיל ספרות עניפה שנתחברה במשך מאות שנים על ידי הוגים ויוצרים רבים ושונים. אבל כמו שברור שהמקרא הוא אוסף, כך גם ברור שהוא אוסף מסודר. המקרא העברי בצורתו שבנוסח המסורה מתחיל 'בבראשית ברא' ונחתם בהצהרת כורש שבסוף ספר דברי-הימים. המבנה הזה מסמן שני קצוות של עלילת-על שמתחילה בבריאה, ועוברת דרך תיאור האנושות הקדומה, אבות האומה, יציאת מצרים, כיבוש הארץ וההאחזות בה - אל החורבן, הגלות ושיבת ציון. התחלת עלילת-העל הזאת, היא בספר בראשית.
הפרקים הראשונים בספר בראשית (א'-י"א), מקיפים את העידן שמאדם הראשון ועד אברם, אבי האומה לעתיד לבוא, והם פתיחה למקרא במובן זה שהם 'חטיבת ההתחלות': התחלת העולם, התחלת האנושות והתחלת התרבות. לפי חטיבת הפרקים הראשונה אלהים ברא את העולם 'טוב מאד', אבל האדם השחית אותו במעשיו. המבול כמעט והחזיר את העולם אל התוהו הבראשיתי, אבל אלהים הבטיח לנוח ולבניו בצאתם מן התיבה שהוא לא יוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הוא הבטיח שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה, ו'עֹד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף, ויום ולילה - לא ישבתו' (בראשית ח' 22). אחרי המבול התחילה האנושות כמעט מבראשית, תוך ויתורים משמעותיים לטבע האנושי. ההיסטוריה האנושית פתחה מעתה במצעד הקיום ללא קץ, ששלובות בו מידות משתנות של חטא ומרי מוסרי כמו גם של חסד ונדיבות מעטירה.
בצבא נהוג לומר שכל דבר מתחלק לשלושה חלקים: להתחלה לאמצע ולסוף. תודעתנו בנויה לקצב המשולש של 1-2-3 פתיחה-גוף-סיום, 1-2-3 התחלה-אמצע-סוף. הקצב המשולש משרה תחושת ביטחון וסדר: כל פתיחה ממשיכה בגוף, ולכל גוף יש סיום. קצב הוואלס שנבנה על השילוש המקודש הזה מכתיב ציפיות גם מהתנ"ך כספר - שיהיה זה ספר עם התחלה, אמצע וסוף. ולא היא! התנ"ך הוא ספר עם התחלה, להתחלה יש המשך, וההמשך הוא ללא קץ. התנ"ך הוא ספר האף על פי כן. למרות הכל יש המשך. המשך לבריאה, לחיים ולהסטוריה. לפי הספר החותם את התנ"ך העברי, דברי הימים ממשיכים. עם ישראל אינו נשאר בחורבנו ובגלותו אלא מקבל הרשאה לשוב ולעלות לארץ שממנה נקרע. המילה המסיימת את התנ"ך היא 'ויעל', והיא מציירת קו עולה, אופטימי, עם הזמנה להמשך.
התנ"ך הוא ספר של פתיחה והמשך. המשך ללא קץ...
ד“ר לאה מזור מלמדת באוניברסיטה העברית בחוג למקרא, בתכנית ’רביבים - תכנית מצטיינים להכשרת מורים למדעי היהדות‘ ובאבני פינה. פעילה במערכת החינוך בישראל ופרסמה מחקרים במקרא, חינוך ואודות הקשר שבין מקרא וציונות.
0 תגובות:
Give us a piece of your mind