"המסך" – הרומן כחושף הטבע האנושי לפי מילן קונדרה / נמרוד דרור

תחום עיסוקו של מילן קונדרה, סופר צ'כי בן זמננו, הוא הספרות. בנוסף להיותו כותב רומנים הוא כתב גם מספר ספרי מסות בהם הוא מסביר את השקפתו על מלאכת הכתיבה. בספרו צוואות נבגדות מסביר המחבר מה הוא לדידו הרומן. בין עמודי הפתיחה של הספר, טוען קונדרה כי הרומן הוא "ממלכה בה השיפוט המוסרי לא מופיע" (7). בעזרת השהיית השיפוט המוסרי, שבחיי היום-יום גורם לנו לשפוט את כל בני האדם "מידית וללא הרף", קונדרה מבקש להגיע להבנה אותנטית של נפש האדם. במאמר זה אבקש להתחקות אחרי הבנתו של קונדרה את מטרתה של כתיבת הרומן: חשיפת האמת האנושית בעזרת החיבור הבלתי אמצעי בין הכתיבה לאותנטיות האנושית והסברת הצורה בה מצליח הרומן לעשות כן. אפתח בדיון אודות חשיבות האמנות בחשיפת האמת האנושית, כפי שרעיון זה בא לידי ביטוי בכתביו של פרידריך ניטשה ובפרשנות עליהם. לאחר מכן, אעסוק בהבלטת מקומה של הספרות כצורת אמנות שקשורה מהותית לאותה אמת לפי קונדרה.

e

 Maia Flor, Sleep  Elevations

I.

ספרו הידוע ביותר של קונדרה הוא הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. כבר בשורה הראשונה של ספר זה, מוזכר פילוסוף שנדמה כמדבר מבין שורותיו של קונדרה בספרים רבים – פרידריך ניטשה. לא לחינם פותח קונדרה את היצירה בפנייה לפילוסוף הגרמני. ייתכן שהוא עשה זאת על מנת לפרש עבור הקורא את מהות יצירתו ואת מטרתה, ולאותת לו  את כוונת המחבר. לאורך הספר, קונדרה דן ברעיון הקלות והכובד הקיומיים שמאפיינים את החיים האנושיים. הוא בוחר בתיאוריית החזרה הנצחית של ניטשה העוסקת לדידו ברעיון זה. הוא כותב: "רעיון החזרה הנצחית אפוף מסתורין וניטשה הביך בו לעתים את שאר הפילוסופים: להניח שיום אחד הכל יחזור על עצמו, כפי שכבר חווינו אותו, והחזרה אף היא תחזור על עצמה לעולמי עד! מה רוצה לומר אותו מיתוס מבולבל?" (9).

השימוש שעושה קונדרה במילה "מיתוס" בהצגת התיאוריה הפילוסופית של ניטשה אינו מקרי. באחד מספריו הראשונים, הולדת הטרגדיה, כתב ניטשה (1985) בלשונו הפיוטית על מיתוסים: "ללא מיתוס מאבדת כל תרבות את כוחה האיתן והיוצר [...] כל כוחותיו של הדמיון ושל החלום האפוליני, רק על ידי המיתוס הם ניצולים מהריחוף המשוטט לשרירות" (137). בספרו מורשת ניטשה בגרמניה: 1890-1990 מבצע סטיבן א' אשהיים (2008) סקירה היסטורית של השפעת כתבי ניטשה על התרבות הגרמנית. הוא נועץ את הסיבה לכך שניטשה השפיע רבות על התרבות העולמית בכלל והגרמנית בפרט בכך ש"איש לא הגדיר באופן חד ורהוט ממנו את האמונה בכוחו המפרה של המיתוס" (אשהיים 2008, 22).

בעמודים הבאים של הקלות הבלתי נסבלת של הקיום מסביר קונדרה מה הייתה כוונתו העמוקה של ניטשה ברעיון החזרה הנצחית. לדעת הסופר הצ'כי התכוון ניטשה לכך שכבני אדם, אנו חשים שמשקלה של כל פעולה שאנו עושים הוא גדול מאוד, כמעט כאילו תוצאתה של הפעולה תשוב ותרדוף אותנו לנצח. תחושה זו מתנגשת עם הבנתנו ההגיונית שאין זה כך מכיוון שפעולותינו הן לרוב זעירות וחסרות משמעות, וחיינו הם קצרים וברי חלוף. המעמסה הנפשית שאנשים חשים לאחר שהם עושים מעשה, יהא אשר יהא, גדולה הרבה יותר מהתוצאות הקונקרטיות שמעשה זו או אחר עשוי להניב. לדידו של קונדרה, החזרה הנצחית היא מיתוס ולא תיאוריה אובייקטיבית אליה התכוון הפילוסוף הגרמני בתור תיאור ממשי של העולם, ובעזרת מיתוס זה חיבר ניטשה את הפילוסופיה שלו עם האינטואיציות של האדם בדבר פעלו בעולם מבלי להציע תיאור פיזי וממשי של מצבו. ציטוטים ופירושים שונים של ניטשה בוודאי יסכימו עם גישה זאת, למשל "מהי, אם-כן, אמת? צבא נייד של מטפורות, מטונימיות, האנשות" (ניטשה 1990, 58). כך, אף האמת הפילוסופית הזאת שהיא אולי המהותית ביותר בכתביו של ניטשה, מתפרשת כמטאפורה בעזרתה מבקש ניטשה להסביר דבר מה על תחושותיו העמוקות ביותר של האדם ביחס לעולם בו הוא חי.

אולם האין מקומה של מטאפורה בשדה אמנות, ולא בעולם הלוגי של הפילוסופיה? האם יכול פילוסוף, נציגו המובהק של משלח-יד הדוגל בהיגיון ובהירות להשתמש במילים כדי להביע משהו שאינו כוונתן הלשונית? וכיצד מתכוון ניטשה לחשוף את האמת הפילוסופית בעזרת שימוש במטאפורה מעורפלת הנתונה לפרשנויות? תשובתו של ניטשה חד-משמעית. ישנה אמרה המיוחסת לניטשה, וגם אם מעולם לא נאמרה על-ידו היא מבטאת את משנתו בנוגע לאמנות היטב: "האמנות מצילה אותנו מהאמת" (מקור לא ידוע).

יעקב גולומב (1990) מציג את משיכתו של ניטשה לאמנות בתור המשיכה לאותנטיות. לדעתו, "עניינו העיקרי [של ניטשה] הוא האותנטיות הקיומית של היחיד הפועל בהיסטוריה" (גולומב 1990, 109). היחיד היא מילת מפתח בפילוסופיה של ניטשה: "עם שקיעתם של האלילים האוניברסליים, ניטשה דורש מאתנו שנחזור לאותנטיות האישית ולשורשיה הייחודיים (גולומב 1990, 110)". הוא דגל ברעיון של דע את עצמך, אולם לא במובנה האפלטוני השכלתני, אלא במובן הדיוניסי. ניטשה העמיד זה מול זה את השכלתנות הקרה (שמיוצגת אצלו על-ידי אפולו) ואת מה שסימל אצלו את האנושיות, תכונות כגון יצירתיות, רגשנות וחיבור ליצרים העמוקים ביותר של האדם. אלה מיוצגים אצלו על-ידי דיוניסוס. הדיוניסי של ניטשה מניע את האמנות של קונדרה. שניהם סבורים כי האמנות מחוברת בטבורה אל נפשו של האדם, ושביכולתה לחשוף אמיתות חבויות אליהן מילים רגילות והיגיון שגרתי לא יכולים להגיע. לולא הייתה מסוגלת לעשות כן, לא הייתה מתקיימת.

קונדרה וניטשה רואים באופן דומה את הסובייקט כמרכזי בהבנת הטבע האנושי. בעוד ניטשה דרש על שקיעתם של האלילים האוניברסליים, תחום עיסוקו המרכזי של קונדרה הוא השמירה על אותנטיות האינדיבידואל בעולם המודרני בו האוניברסליות היא המאפיין השולט. כך למשל, הוא תוהה כיצד תגבור האותנטיות על האמת הקולקטיבית הרווחת, וכיצד ישמור האדם הבודד על מהותו בעולם בו נמצאים מיליארדי בני-אדם, שרבים מהם סוגדים לערכים כה דומים ומגדירים את עצמם על-ידם כדוגמת הדת והלאום. המתח בין האותנטיות של הסובייקט ואותם אלילים אוניברסאליים של ההמון הוא אולי הנושא המרכזי ביותר העובר כחוט השני בין כל רומניו של קונדרה.

האמנות בה משתמש קונדרה כדי להתחבר לנפש האדם ולחשוף את האמת האנושית היא אמנות הרומן. הסברו החד-משמעי לעיסוקו במשלח יד זה לא משאירה מקום לספק בנוגע לדעתו על תפקידו של האמן בכלל וכותב הרומנים בפרט: "ההצדקה היחידה לקיומו של הרומן היא ביכולתו לגלות דברים אשר רק הוא לבדו מסוגל לגלותם (קונדרה 1992, 15)".


II.

קשה מאוד להתייחס לכתביו של קונדרה מבלי לצטט אותו, מכיוון שהוא נוהג להבהיר מה כוונתו בכל משפט ופסקה שיוצאים תחת ידו. קונדרה כתב שלושה ספרי מסות שמטרתם העיקרית היא להסביר את משמעותו של הרומן הן בהיסטוריית אירופה והן מבחינה פילוסופית: אמנות הרומאן: מסה (1992), צוואות נבגדות (1995) והמסך (2006). לדעתי, האחרון מבין השלושה הוא הבהיר מכולם וכולל את התובנות החשובות ביותר. הרעיונות אליהם אתייחס בפרק זה נובעים בעיקר מהקריאה בו.

בפתח המאמר כתבתי על רעיון הכובד של קונדרה, המקביל לרעיון החזרה הנצחית של ניטשה. הפרק הראשון בהמסך מנתח בין השאר את התובנות ברומן הראשון בהיסטוריה, דון-קישוט. קונדרה טוען שאלונסו קיחאדה, הרי הוא דון קישוט, מובס פעם אחר פעם, ולמרות ניסיונותיו להגיע לגדולה אנושית כלשהי הוא נתקל אך ורק בתחושת אומללות, שנובעת מאותו כובד בלתי נסבל של המציאות שנח על כתפי האדם. כך, "הכל מתבהר באחת: החיים האנושיים כמות שהם אינם אלא תבוסה. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות לנוכח התבוסה הבלתי נמנעת הזאת, הקרויה חיים, הוא לנסות להבין אותה. וזוהי אכן סיבת הקיום של אמנות הרומן" (קונדרה 2006, 17).

לדידו של קונדרה, נתקל דון קישוט במסך. הוא ראה את החיים במלוא פשטותם וחשב עליהם כעל מטלה פשוטה ומלאת ניצחונות, אולם המציאות טפחה על פניו לא רק מכיוון שהוא נחל כישלון פיזי, אלא מכיוון שכישלון זה הביא אותו להרהר על משמעות החיים עצמה. לפתע, הבין האביר הספרדי שהמציאות אינה נהירה לו. הוא פועל ודברים מתרחשים בעולם, הוא מרגיש ומעיו הומים, אולם למרות הדברים הללו ומהלכו הברור מאליו של העולם לא ברור כלל מה עומד מאחוריו. מדוע החיים הם כמות שהם, מה משמעותה האמיתית של פעולה ומה היא תכליתה. דון קישוט "מוכן להקריב את חייו למען מטרה נעלה, אך הטרגדיה אינה רוצה בו" (קונדרה 2006, 119).

החיים האנושיים הם אוסף של רגעים, סיטואציות ומחשבות, אולם לעתים נדירות אנו מרגישים מחוברים לחלוטין למשמעותה העמוקה ביותר של סיטואציה עבורנו – ל"נשמתה". תפקידו של מחבר הרומנים הוא "לתחום את חלק המציאות שעליו [על המחבר] להאיר, לתור, לתפוס" (קונדרה 2006, 15). לרומן ישנה יכולת לרדת לאותה נשמת הדברים, ואם כך, הרי שלדברים יש נשמה. אותה נשמה היא האותנטיות העמוקה ביותר של האדם בעולם, אך אותה האותנטיות שפיתח ניטשה כראשון מבין סדרה של רעיונות כעֹצמה ומוסר, אדונים ועבדים נשארת אצל קונדרה אך ורק כאותנטיות. הוא אינו משתמש במושג זה בעצמו, אלא במושגים "סיבת הקיום" (של סיטואציה מסוימת) או "הטבע האנושי" (קונדרה 2006, 14-15), אך אני סבור שמהותם של המושגים היא זהה.

מדוע הרומן יכול לחשוף דברים שהפילוסופיה מתקשה יותר לחשוף? קונדרה טוען שסופרים הקדימו במקרים רבים את הפילוסופים בחשפם את האמיתות האנושיות. סרוואנטס, למשל, הקדים את דקארט. את היידגר והאקזיסטנציאליזם הקדימו מחברי הרומנים המודרניים במאות ה-18 וה-19. יתרונו של הרומן הוא בחיבורו ההדוק יותר לנשמת הדברים בכך שהוא תולדה ישירה של נפש האדם. הפילוסופיה המערבית, המבוטאת לרוב על-ידי כלים הגיוניים, מתנתקת במובן זה מהאינטואיציה והאותנטיות. קשה מאוד להיות אותנטיים כאשר אנו מנסים להיות הגיוניים וקוהרנטיים בעודנו מתקשרים באופן לוגי עם אנשים אחרים, אך קל הרבה יותר למצות את האותנטיות האנושית בעזרת שימוש בבדיות ובמטאפורות המחוברות יותר לאינטואיציות הבסיסיות שלנו. בהתאמה, אדם הקורא את הגיגיו המדויקים והלוגיים של עמנואל קאנט יתקשה הרבה יותר להבין את משמעותם העמוקה של דבריו כלפי עולמו שלו, לעומת אדם שיקרא ספר עלילתי אתו יוכל להזדהות – הזדהות שתוליד חיבור עמוק יותר לכתוב. לפיכך, את משמעותה האותנטית של סיטואציה אנושית אפשר להסביר טוב יותר בעזרת בדיה ומטאפורה. בין המחשבה האנושית השגרתית לבין האותנטיות של כל סיטואציה ספציפית נמצא מסך המפריד ביניהן, אותו המסך שמנסה מחבר הרומנים לקרוע.

קונדרה מדגים פעמים רבות כיצד קורעים מחברי רומנים שונים את המסך. לצד "דון קישוט", הדוגמאות החביבות עליו הן הרומנים של קפקא ופלובר. לדוגמה, הוא נזכר בטענה שהלין שארל אוגוסטין סנט בב (סופר ומבקר ספרות צרפתי) כלפי "מאדאם בובארי" של פלובר – "הטוב נעדר ממנו מדי" (קונדרה 2006, 122). אולם כוונתו של פלובר לא הייתה לקרוע את המסך ולחשוף מאחוריו את היעדר הטוב – אלא את הימצאותה הבלתי מוגבלת של הטיפשות האנושית, בכל סיטואציה, מחשבה ורגע. הוא אכן מנסה לקרוע את המסך ולרדת לנשמת כל הדברים האנושיים, ומה שהוא מוצא הוא "אותה רוקדת, את הפיה הרכה של הטיפשות" (קונדרה 2006, 123).

אותה טיפשות מתבטאת ברומנו של פלובר בכל דו-שיח, מחשבה ופעולה של דמויותיו הבדיוניות. היא זו המשמשת להן דלק להמשיך ולפעול כפי שהן פועלות. מבלי להבין את נשמת הדברים לא יצליח להבין הקורא למה התכוון פלובר, וההפך. כוונתו – "הטיפשות [...] היא בלתי נפרדת מן "הטבע האנושי", נמצאת עם האדם בכל זמן ובכל מקום: באפלולית חדרי השינה כמו על במותיה המוארות של ההיסטוריה". אך עד כמה שנדגיש מילים אלו ונצטט את פרשנות ספרו של פלובר, רק הקריאה של אותו ספר וההתחברות למילותיו תניב את אותו המובן העמוק ביותר שנמצא בהן. רק הרומן יכול לתת לנו את הידיעה הקיומית. רק הבדיה והמטאפורה מובילות את האדם אל נפשו.

אסיים בהצגת אחד מהרעיונות שמביע קונדרה בספרו הקלות הבלתי נסבלת של הקיום אתו נפתח מאמר זה, ואסביר כיצד משתמש קונדרה עצמו ברומן כדי להעביר רעיון פילוסופי מבעד לעלילת הרומן. הרעיון הפילוסופי, שמובע בעיקר בחלק הראשון של "הקלות", הוא רעיון הכובד והקלות בו דנתי לעיל. בספר זה, מיוצגים הכובד והקלות על-ידי שני נאהבים, טרזה וטומאש. את ההבנה העמוקה ביותר על הקושי הקיומי שגלום בכובד ובאושר האנושי שגלום בקלות הקורא מבין בהתבוננות שלהם זה-על-זו. טומאש בוגד בטרזה לעתים תכופות עם נשים רבות. היא יודעת זאת, והוא יודע שהיא יודעת זאת. מבחינתו, אין כל רע במשגלים מזדמנים עם נשים שונות, מכיוון שישנן שתי תשוקות שונות לחלוטין – לשכב עם אישה ולישון עם אישה. הוא מסביר זאת לטרזה, אך היא לא מצליחה לקבל זאת ומקנאת בעובדה שמעשיו של טומאש נראים חסרי משמעות בעיניו. נפשו של טומאש נתפשת אצל טרזה כהתגלמות הקלות האנושית, ונפשה שלה מכבידה עליה לאין שיעור. היא כורעת תחת הכובד הבלתי נסבל של משמעות מעשיה ומעשיהם של הסובבים אותה ולא מסוגלת לשאת אותו. היא רוצה להשתחרר מהרגשת הכובד הבלתי נסבל בכל ליבה, אך לא מסוגלת להתנתק ממנו כלל ואינה מסוגלת להבין מדוע. לעומתה, טומאש אמנם מכיר בכובד, אך הוא כמעט אינו משפיע עליו. אותה תובנה קיומית מכרעת אינה מוחלטת עבור כל בני-האדם באשר הם – היא מכרעת רק עבור אותם אנשים שתופשים את החיים ככבדים, ולא מטרידה את אלה עבורם הקיום קליל. נפשו של אדם היא אותנטית (ומכיוון שכך לא עקבית), ואין לתארה בתור מושג מוחלט, שריר ועקבי שתקף תמיד עבור כל אדם. אדם עשוי לקרוא ולהתחבר לאופייה של טרזה, ואז חלק מן האמת האנושית האותנטית שלו תהא הכריעה תחת עול הכובד האנושי. מנגד הוא עשוי לא להבין כלל מדוע מקנאת טרזה בטומאש, ואז כותרת הספר, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, תהא חלק מן האמת האנושית שלו.

נמרוד דרור הוא סטודנט שנה ב' בתכנית אמירים ובפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.

ביבליוגרפיה

• אשהיים, סטיבן, 2008. מורשת ניטשה בגרמניה: 1890-1990. תל אביב: הוצאת עם עובד.
• גולמב, יעקב, 1990. מבוא לפילוסופיות הקיום: אקזיסטנציאליזם. תל אביב: הוצאת משרד הבטחון.
• ניטשה, פרידריך, 1985. המדע העליז והולדת הטרגדיה. תל אביב: הוצאת שוקן.
• ניטשה, פרידריך, 1990. דיוניסוס ואפולו: מסות על האמנות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
• קונדרה, מילן, 1992. אמנות הרומאן: מסה. תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן.
• קונדרה, מילן, 2006. המסך. תל אביב: כנרת, זמורה ביתן.
• קונדרה, מילן, 2007. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן.
• Kundra, Milan, 1995. Testaments Betrayed. New York: Harper Perennial.