דקרט, הריבוע השחור של מלביץ' ותפיסת הסופי את האינסופי / תום מנוביץ'

הספר הגיונות על פילוסופיה ראשונית מאת רנה דקרט ([1641] 1980) פורסם לראשונה בגרסתו הלטינית בשנת 1641. בעיני רבים הוא נתפס כאבן פינה של הפילוסופיה המודרנית וכמציינו של קו התפר בינה לבין קודמתהּ, הפילוסופיה הסכולאסטית של ימי הביניים. קביעה זו אינה רק הבחנה היסטורית אלא גם פילוסופית. בניגוד לשיח הסכולסטי שמסקנותיו בנושאי יסוד הוכרעו מראש על ידי הדוֹגמה הקתולית, דקרט השתית את הפילוסופיה החדשה שלו על ספק מתודי שאף אמונה אינה חסינה בפניו, ושבעזרתו האמין שיוכל לא רק ליצוק יסודות חדשים לידיעה ודאית ומדויקת של העולם אלא אף לספק תשובה מוחצת לאלו שפקפקו באמיתות האמונה הנוצרית. כך קרה שעמד בפני משימה כמעט בלתי-אפשרית: לייסד תורה פילוסופית שצידוקה המתודי מצוי בהטלת ספק עמוק בכל אמונה קודמת אף שאסור שתסתור בתוצאותיה הסופיות את עיקריהן של אותן אמונות קודמות.

תוצאות התהליך של דקרט בהגיונות באות לידי ביטוי במפגש בין שני הנושאים שסביבם נסבה החקירה: העצמי – המייצג את המהפכה המחשבתית בפילוסופיה של דקרט, ואלוהים – המייצג את תפיסות העולם הקדם-מודרני. לכאורה, דקרט משמר בהשקפתו האונטולוגית את סדר העולם שבו אלוהים הוא הבורא והאדם הוא הנברא, אך המהלך הפילוסופי שהוא מבצע פותח פתח לפרשנות הפוגמת בהיררכיה זו. היתרון לעצמי נובע מתורת ההכרה של דקרט: ייחוס קיום לאלוהים תלוי בייחוס קיום לעצמי, והאלוהות נמצאת לכן בעמדה אפיסטמית נמוכה יותר. דקרט מאפשר ייחוס קיום רק לדבר שאותו הוא יכול להכיר באופן ודאי - העצמי - ובכך משתית את האונטולוגיה על האפיסטמולוגיה שלו. בצורה זו, תלות אפיסטמית ניתנת לתרגום לתלות אונטולוגית, ונסלל הנתיב לתפיסה של העצמי כראשית מכוננת וכמקור שיפוט לעולם הסובב אותנו, פרשנות החולקת באופן מובהק על סדר העולם הקתולי המכפיף את האדם לאלוהות ולכנסייה. עם זאת, הגדרת האל על ידי דקרט כישות בעלת "כל השלמויות כולן" (דקרט [1641] 1980, 126) לקוחה ישירות מהמסורת התיאולוגית המונותאיסטית.
בהגיונות החשיבה הישנה, המיוצגת על-ידי האלוהות בהגדרתה המסורתית, נבחנת לאור החשיבה החדשה המיוצגת על ידי העצמי והספק. התוצאה היא שלכל אורך הספר דקרט עוסק בשאלה מרכזית אחת: מה מהות הקשר בין העצמי לאלוהים וכיצד עלינו להסביר קשר זה? או במונחים שקולים מבחינת דקרט: מה מהות הקשר בין הסופי לאינסופי? הסתירה הנוצרת עקב הרצון ליישב בין שני עולמות החשיבה היא מקור למתח השורר בין ההיגיון השני, העוסק בעצמי, לשלישי, העוסק באלוהים.

דקרט עצמו נוגע בסתירה זו באופן הישיר ביותר בהגיון השלישי, בהוכחה הראשונה מבין שלוש שהוא מציע לקיום האל. כדי להבין אותה  ואת ההנחות המובלעות בה בנוגע לאינסוף ולקיום, יש לבאר קודם כל שניים מן המושגים שבהם דקרט משתמש במהלכה: "ממשות אובייקטיבית" ו"ממשות צורנית"  (דקרט [1641] 1980, 75). מושג הממשות בשימוש הנהוג בימינו הוא דיכוטומי על פי רוב אם לא תמיד:  דבר יכול להיות ממשי, כמו השולחן שלפנינו, או לא ממשי, כמו דמות בסדרה מצוירת, אך אין שום משמעות להגדרת היררכיה של ממשות. לא כך אצל דקרט. לדידו, לכל דבר מידה שונה של ממשות צורנית בהתאם להשתתפותו בדרגות קיום שונות. ישנן שלוש דרגות קיום שלכל אחת מהן רמת ממשות צורנית משלה: למודוס (אופן או צורה) הרמה הנמוכה ביותר, לעצמים סופיים כמו האדם רמת הביניים, ולעצמים אינסופיים כמו האל הרמה העליונה. הממשות האובייקטיבית, לעומת זאת, מתייחסת אך ורק לייצוגי דברים במחשבה. לייצוג או אידאה של דבר מה תהיה רמת ממשות אובייקטיבית השקולה לממשות הצורנית של הדבר המיוצג. למחשבה על שולחן מסוים, לדוגמה, תהיה ממשות אובייקטיבית גדולה משל מחשבה על חד-קרן.

בחירת המונחים הללו לצורך חקירת האל היא לא מקרית. גם הגדרת הממשות של דקרט, כמו הגדרת האל, לקוחה מהפילוסופיה הסכולסטית. קבלת נכונות ההגדרות הללו היא שוות ערך כמעט לקבלת ההוכחה של דקרט לקיום אלוהים, כפי שהוא מדגים במהלך ההיגיון השלישי. חשוב ביותר לדיוננו הוא הקשר הבסיסי שמתקיים על פי דקרט בין האינסוף לקיום. האינסוף, בהתאם לתפיסה זו, ניתן להגדרה, אינו פסול מלהתקיים ויתרה מזאת – קיים בצורה אמיתית יותר מכל דבר מוחשי.

ההוכחה הראשונה לקיום האל מתבססת על שימוש במונחים אלה. דקרט קובע שאנו מסוגלים לתפוס ייצוג של דבר אינסופי וכי לייצוג זה תהיה הממשות האובייקטיבית הגדולה ביותר. בהמשך הוא טוען שמכיוון שאנו יצורים סופיים אין אנו יכולים ליצור בכוחות עצמנו דימוי של ישות בעלת ממשות צורנית מהרמה העליונה, היא ממשות השמורה לאינסוף. בנוסף לכך, לייצוג יש ממשות אובייקטיבית שאינה עולה על הממשות הצורנית של הדבר שאותו הוא מייצג. לפיכך, עצם העובדה שאנו הוגים במושג של דבר-מה אינסופי מוכיחה את קיומו של מקור חיצוני המספק לנו מושג זה, שהינו אינסופי באופן מוחלט בעצמו – אלוהים.

אינסוף, בעברית כמו בלטינית, מוגדר כשלילת הסופי ועל כן מקביל מבחינה לשונית למילה "אין", המוגדרת כשלילת ה"יש". בעוד שבאופן אינטואיטיבי החיוב דומה לחיוב והשלילה לשלילה - ה"יש" לסופי וה"אין" לאינסופי - בראיית עולמו של דקרט ה"יש" משויך באופן חזק יותר לאותו הדבר שאנו מסוגלים להגדיר רק בכוח השלילה, קרי האינסוף. מלבד קיומנו העצמי, מלמד אותנו דקרט בהגיון השלישי, הדבר היחיד שביכולתנו להכיר בצורה ישירה הוא אותו הדבר שלא היינו יכולים להגות בו אילולא הושתל בנו ייצוגו המחשבתי. הכרת העולם הרציונאלית על-פי דקרט מבוססת באופן מהותי על היכולת להכיר את הדבר הזר לנו ביותר, את המושג שמעצם תוכנו נובע כי מקורו חיצוני לנו. ללא הכרה באותה ישות אינסופית, כלומר באלוהים, העצמי שלנו ניצב בודד וחסר יכולת לתקשר עם העולם שמחוץ לו. ניתן גם להבין את אותה המסקנה בצורה אחרת: הדברים שאותם אנו מסוגלים להכיר מוגדרים בהכרח על ידי אותם הדברים שאיננו מסוגלים להבין כשאנו עומדים בפני עצמנו אלא רק להכיר בכך שהם נובעים מתוך דבר שהוא מעבר להשגתנו, ובכך שהם מציבים גבול תוחם לקבוצה הראשונה. רעיון זה והבעייתיות הכרוכה בו מובעים היטב ביצירתו המפורסמת של קזימיר מלביץ': "הריבוע השחור" (להלן).

קזימיר מלביץ', הריבוע השחור

הצייר הרוסי  קזימיר מלביץ' (1879-1935) צייר את "הריבוע השחור" בשנת 1913 וייעד אותו להיות יצירת הדגל לתנועה האמנותית האוונגרדית החדשה שייסד: הסופרמטיזם. על-ידי מעבר לפשטות גיאומטרית אבסולוטית הביא מלביץ' את האמנות לגבול האבסטרקציה. בשביל מלביץ', "הריבוע השחור" הוא רב משמעות. היחס בין השחור ללבן בתמונה, כפי שראה אותם מלביץ', דומים במספר מובנים ליחס בין הסופי לאינסופי ובין העצמי לאלוהים במשנתו של דקרט.
כמו ההכרה האמיתית של העולם אצל דקרט, כך גם ההכרה האובייקטיבית אצל מלביץ' היא תהליך של יצירת משמעות יש מאין; תהליך שראשיתו בשרטוט גבולות העצמי על ידי שלילת העולם, וסיומו בפזילה אל השוכן מעבר לאותם גבולות, בעודנו מודעים לכך שאין אנו מכירים בצורה ישירה אלא את העצמי:

"The contours of the objective world fade more and more and so it goes, step by step, until finally the world - everything we loved and by which we have lived - becomes lost to sight. But this desert is filled with the spirit of nonobjective sensation which pervades everything". (Malevich 1959, 68)

מהדמיון בתהליכי ההיוודעות לעולם שמציעים שני ההוגים, נובע דמיון בין האופן שבו הריבוע השחור בתמונה מוגדר על ידי הרקע הלבן, לאופן שבו האל מוגדר על ידי העצמי, ולהיפך:

"I search for God; I search within myself for myself. God is all-seeing, all-knowing, all powerful a future perfection of intuition as the oecumenical world of supra-reason. I search for God, I search for my face, I have already drawn its outline and I strive to incarnate myself. And my reason serves me as a path to that which is drawn by intuition". (Malevich 1959, 68)

אלוהים הוא תוצר העצמי. הגבול הלבן, אלוהים, הבלתי נתפס, הוא הדבר המאפשר להגדיר את העצמי והוא שתוחם אותו, או במילותיו של מלביץ':

"The square = feeling, the white field = the void beyond this feeling". (Malevich 1959, 76)

הרקע הוא שעושה את הריבוע לריבוע, כפי שהאינסוף עושה את הסופי סופי, וכפי שהכרת אלוהים נותנת משמעות לעובדה שהכרתי ב"עצמי" כדבר כלשהו. ללא אלוהים, העצמי לא היה במגע עם דבר, ועל כן היה  חסר צורה, חסר גבול, ולמעשה - חסר זהות.

הקשר בין מלביץ' לדקרט ובין הסופי לאינסופי

אל העצמי או הריבוע, מגיעים דקרט ומלביץ' על-ידי שבירת כל המוסכמות הקודמות. העצמי של דקרט ניצב במרכז התמונה. הוא המקור לידע ולמחשבה, שרק דרכו ניתן להכיר את אלוהים. מסקנה זו מתיישבת היטב עם תפיסתו המודרנית הנובעת מן הספק. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שהריבוע הוא לא ריבוע ללא קיום הגבול הלבן, כלומר העצמי חסר משמעות ללא המציאות המופרדת ממנו, שהיא אלוהים. הגבול הלבן, במובן זה, נותן לריבוע את משמעותו. לדעת דקרט הגבול אינו רק ישות תוחמת אלא קיימת באותה מידה ואולי אף יותר מהעצמי. כאן מתגלמת הסתירה המהותית בין התפיסה הנוצרית לתפיסה המודרנית, בין רעיון הסוף לרעיון האינסוף, ובין תפיסת העצמי לתפיסת אלוהים. מה מגדיר את מה – הגבול הלבן את הריבוע השחור או להיפך? אלוהים את העצמי או העצמי את אלוהים? האם הסופי הוא הדבר שאינו האינסופי, או שמא האינסופי הוא הדבר שאינו סופי? מלביץ' בוחר שלא ליישב סתירות בסיסיות אלו. לדידו, העצמי ואלוהים חיים זה לצד זה במעין סימביוזה טוטאלית, כשלאחד אין קיום משמעותי ללא השני (Malevich 1959, 76).

בהשוואה שערכתי בין מלביץ' לבין דקרט, מטרתי הייתה לחשוף את הקושי שאליו נקלע זה האחרון בבוחרו להשתית את קיום אלוהים על הכרת העצמי כשלאחר מכן, באופן מובלע, דקרט יצר עולם בו אין משמעות לעצמי ללא אלוהים, ובו לא קיים גבול התוחם את העצמי ומפריד בינו לבין העולם בכלל. לראייתי, קושי זו הוא תוצר של חיבור כפוי של שני עולמות חשיבה שונים. ההנחה הבסיסית שהאינסוף קיים בפני עצמו, ואף יותר מהסופי, לא מאפשרת להתייחס אליו כגבול בלבד. האינסוף הוא חלק מהתמונה, ולמרות שהוא נובע מהעצמי, הוא קיים לא פחות מהעצמי. שאלת הקדימות בין שתי הישויות אינה ניתנת לישוב.

תום מנוביץ' הוא סטודנט שנה ב' בתכנית אמירים ובחוג לפיסיקה.


ביבליוגרפיה

• דקרט, רנה, [1641] 1980. הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. ירושלים: הוצאת מאגנס.
• Malevich, Kasimir, 1959. The Non-Objective World. Chicago: Paul Theobald and Company.