ספרו של אל-טייב צאלח ([1973] 2004), עונת הנדידה אל הצפון, פורש את קורותיו של מוצטפא סעיד, סודאני חריף שכל ושאפתן, המתקדם בדרכו האקדמית העוברת מסודאן דרך קהיר אל משרה מכובדת באוניברסיטה לונדונית בתקופה הקולוניאלית של שנות ה-30 של המאה ה-20. את מפגשיו של מוצטפא עם המערב הוא מאפיין באמצעות תיאור יחסים סבוכים עם מספר נשים אנגליות שנופלות בקסמיו ומניחות לו לצרוב בבשרן ובנפשן את הזעם והזרות שהוא חש בעולמן. לאחר שתסכוליו מוצאים פורקן ברצח אחת מאהובותיו הוא נשפט ונכלא. בתום תקופת המאסר מותיר מוצטפא את עברו המערבי מאחור, שב לסודאן ובונה את חייו מחדש כאחד האיכרים בכפר קטן. שם הוא פוגש במספר הסיפור, אף הוא סודאני ששב לאחר שהות ארוכה בלונדון, ובמפגש ביניהם צפות ועולות חוויות העבר אשר מטלטלות את עולמם ואף עוכרות את שלוותו של הכפר הקטן.
זכרונותיו של מוצטפא שזורים בסיפורו של המספר; העלילה מתמקדת בחיי שניהם ובחוויה המשותפת להם – ניסיונותיהם להשתלב בתרבות המערבית והפער שחשו בינה לבין תרבות מוצאם המזרחית. זהו סיפורו של מפגש בין מזרח למערב, המתואר במונחים של טבע ותרבות ושל סערת הנפש המוצאת את ביטוייה בסערת הגשמים הבולעת את מוצטפא אל קרבה. הקריאה בספר מעלה שאלות רבות: מהו היחס בין המזרח למערב; כיצד והאם יכול בן המזרח להיטמע במערב ולהפוך אותו לביתו; במה שונה תפיסת העולם המזרחית מזו המערבית – ביחס לאינדיבידואליזם, לתכתיבים חברתיים, למגדר, לאמונה באלוהים ,למקומם של איתני הטבע בחיי האדם; וכיצד כל אלה מעצבים את גורלו של הגיבור. במסה זו אתייחס תחילה למשמעות הטבע ביצירה, בהמשך אבקש לבחון את ניסיונותיו הטראגיים של מוצטפא להשתלב בתרבות המערבית, ולאורם את כתיבתו של אדוארד סעיד (Said 2002) בנושא האוריינטליזם, ואת ביקורתו של צאדק ז'לאל אל-עזם (2002 Al-Azm) על אנטי-אוריינטליזם ויחסו של המזרח כלפי המערב.
הטבע, על רוחותיו, גשמיו, ענניו והרריו, משמש ברומאן כהוויה עצמאית העומדת ביחסים מורכבים עם התרבות: שותף פעיל בעיצוב שגרת חייו, אופיו וגורלו של האדם. ברם, מתוך היומיום המלא בו עד להתפקע, פורץ הטבע אף אל השפה ומפרה את דימוייה. כפילות זו ניכרת בתיאורו של המספר את תחושותיו בשובו למולדתו לאחר גלות בת שבע שנים באירופה: "לא הייתי עוד בעיניי נוצה נידפת ברוח, אלא כדקל הזה אף אני יצור שיש לו מקור ובעל שורשים אני ובעל תכלית" (צלאח [1973] 2004, 5). המספר נוטל אלמנטים מהסביבה הטבעית ומבטא באמצעותם את רגשותיו, מאיוויו ומהותו. אמירותיו אינן קישוטים רטוריים גרידא אלא מבעים המסגירים תפיסת עולם שאינה מכירה קיום נפרד מהטבע, בשונה מהאופן בו מתוארת החברה המערבית – כמבקשת להרחיק את התרבות מהטבע ובו בעת לכבוש ולנצל אותו. החקלאים הסודאניים חיים בקרבה לטבע ומטים אוזן רגישה לאותותיו: "אני שומע ציפור מרננת, כלב נובח, קול גרזן המכה בעץ, ואני מרגיש ביציבות, אני מרגיש שאני חשוב, שאני נמשך והולך, שאני מכלל הכל. לא, איני אבן שהושלכה למים, אלא זרע שנזרע בשדה" (צלאח [1973] 2004, 9). מחזוריות הטבע, המתמידה לאין קץ, תוחמת בתקופות פריון ובבצורות את מהלך חייו של האדם ומגדירה את השתייכותו לחברה המשתתפת כמותו במחזוריות זו. אולם כשם שנוטע הטבע את האדם באדמתו, כך הוא נוטע בליבו אף את יצר הנדודים. כך גם, כותרת הספר רומזת למהלך חייהם של גיבוריו הסודאנים - אורחים שהשתהו לרגע קט בצפון האנגלי, וכמו הציפורים נדונים הם לשוב דרומה בחלוף העונות. הנדודים מהווים מרכיב יסודי אף בכתביו של עבד א-רחמן אבן ח'לדון ([1377] (1966, היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי בן המאה הארבע-עשרה, המתאר את מחזור החיים של השבטים באזור המגרב. אבן ח'לדון טוען כי בני האדם נחלקים לעמים ולחברות בהתאם לאזורי המחייה שלהם ולפרנסתם. הוא מבחין בין יושבי העיר המפונקים אשר המותרות משחיתות את עוז רוחם לבין הנוודים והחקלאים, החסונים והמסתפקים במועט. ההקבלה בין יושבי העיר לאירופים ובין הנוודים והחקלאים לכפריים הסודאניים מציגה מודל חדש להבנת (או הבניית) יחסי הגומלין בין התרבות האירופאית העירונית לזו הסודאנית האגרארית, במסגרת מערכת מחזורית של נדודים והתיישבות. גישה זו, הגם שאינה נטולת פגמים, מטרימה אפשרות של פיוס בין שתי התרבויות בשיכוך הדיכוטומיה ביניהן.
השימוש בדימויים טבעיים השאובים מאורח חיים כפרי בולט גם בסיפורו של מוצטפא, המחפש את מקומו ונודד בין ארצות: "...הרהרתי בכפר שהשארתי אחרי. דומה היה בעיני להר שלרגליו נטיתי את אהלי, ובבוקר עקרתי את היתדות, חבשתי את גמלי, והמשכתי במסעי" (צלאח [1973] 2004, 28). כאשר הוא בוחן את סביבתו ניכר כי אינו מבחין בסביבה האנושית בלבד, אלא אף בטבע התוחם ומאפיין אותה. מבעד למבט ביקורתי זה הוא מתאר את העולם האירופי החדש אליו הוא מגיע: "עולם מסודר הוא, בתיו ושדותיו ועציו ערוכים לפי תכנית. גם הנחלים אינם זורמים בעקלתון אלא בין גדות מלאכותיות" (צלאח [1973] 2004, 28). כלומר, התרבות האירופית כבשה את הטבע ויישרה אותו כרצונה, בניגוד לטבע בסודאן אשר מעצב את התרבות האנושית לא פחות משהיא מעצבת אותו. דוגמה אחת להדדיות זו ניכרת בתיאורו של המספר את מחשבותיו בישבו לגדת הנילוס בימי ילדותו: "למראה שפת הנהר המתרחבת במקום אחד ומצטמצמת במקום אחר, הייתי אומר לעצמי, כך הם החיים, נותנים ביד אחת ולוקחים ביד אחרת" (צלאח [1973] 2004, 8). אולם, היבטים נוספים של מערכת יחסים זו אינם תלויים ביכולתו הפרשנית של האדם, כפי שאנו למדים ממותו המסתורי של מוצטפא מידי הנילוס הגואה, המסיים את סערת חייו מלאי הרזים והתהפוכות.
תמה נוספת העולה בצורה בולטת מתוך הספר היא המתח שבין המזרח למערב, בין האוריינט לאוקסידנט. הן המספר והן מוצטפא חווים על בשרם את הקושי ואת האמביוולנטיות הכרוכים בניסיון לשלב בין שני העולמות, המכילים תפיסות ואורחות חיים כה שונים. נראה כי לפער התרבותי וההיסטורי חלק מרכזי במפגשו הטראגי של מוצטפא עם המערב. בהיותו אפריקאי מבריק בצורה יוצאת דופן המבסס את חייו בלונדון, הוא נדרש לייצג לא רק את עצמו ואת ארצו, אלא את האוריינט כולו. ניסיונותיו להשתלב בתרבות האירופית גוררים ביקורת בקרב בני עמו: "דבר זה [יכולתו של מוצטפא לדבר באנגלית צחה] היה ממלא אותנו רוגז והתפעלות גם יחד, ומתוך ההתפעלות והטינה היינו קוראים לו 'האנגלי השחור'" (צלאח [1973] 2004, 49). מנגד, גם באנגליה מוצטפא יוצא דופן בזרותו: "הגבר השחור יפה התואר המבוקש בחוגי הבוהמה" (צלאח [1973] 2004, 55) שימש הוכחה לסובלנותם ולפתיחותם של האינטלקטואלים האנגלים. הנשים האנגליות עימן ניהל קשרים ראו בו סמל לאקזוטי ולמסתורי, כפי שמעידים דבריהן העולים בזיכרונותיו: "אני רוצה את ריחך כולו- ריח העלים הרקובים ביערות אפריקה, ריח המנגו והפפיו והתבלינים הטרופיים, ריח הגשמים במדבריות ערב" (צלאח [1973] 2004, 127).
גם כאשר מורשע מוצטפא ברצח ונידון למאסר ממושך, נראה כי המשפט לא מתנהל רק נגדו, אלא כנגד זרותו ועורו השחור. מאבקם של תובעיו להרשיעו הינו מאבקו של הכובש הקולוניאליסטי המתמודד עם חדירת התרבות הנכבשת אל חצרו הפרטית. מוצטפא עצמו מתאר את היחס אליו במשפטו כיחס אל "הפולש הזר שיש לפסוק את גורלו"(צלאח [1973] 2004, 85), ומצידו חש כי לא פשע רק כנגד האישה שרצח אלא נקם באירופה כולה: "כן רבותי, באתי כפולש אל תוך בתיכם שלכם; טיפה מן הרעל שהזרקתם בעורקי ההיסטוריה" (צלאח [1973] 2004, 86). יצר הכיבוש הדורסני וההרסני שהוביל את האירופים לניצולה של אפריקה מקביל אפוא לאופן בו כובש מוצטפא אישה אחר אישה והורס את חייהן.
המתח הבלתי פוסק בין העולמות השונים המתנגשים בחייו לא נותן למוצטפא מנוח. זהותו מבוססת על מרכיבי תרבות סודאנית ואנגלית גם יחד, הוא נקרע בין העולמות אך למעשה איננו חש שייכות אמיתית, לא ללונדון ולא לסודאן. לאחר שובו לסודאן הוא נוצר את עברו האירופי, כמו את חדר העבודה שלו, המכיל אח אנגלית ומדפים עמוסים ספרות אנגלית יפה, המתגלים לאשורם רק לאחר מותו. הניגוד החזק שבין הכפר הסודאני הפשוט לבין, חדר העבודה שהוא כאנגליה בזעיר אנפין, מסמל את הטראגיות שביחסו של מוצטפא אל התרבות שרוממה ולאחר מכן ריסקה אותו. רגשי האהבה והשנאה העזים שרחש לתרבות האירופית, רצונו להשתייך אליה וההכרה שלעולם לא יוכל ליישב את הקונפליקט בנפשו החצויה, מהווים את דלק הבערה לחייו הסוערים ולהרס שהוא זורע על סביבותיו גם לאחר מותו.
האופן הטראגי בו משפיע המתח שבין המזרח למערב על חייו של מוצטפא ועל חיי הסובבים אותו, מדגים במידת מה את טענותיו של אדוארד סעיד בדבר יחסו של המערב אל המזרח וכנגד דיסציפלינת האוריינטליזם. בספרו אוריינטליזם (Said 2002) מנתח סעיד את הדיסציפלינה האוריינטליסטית וטוען כי היא נגועה בעיוותים רבים, בגזענות, בדעות קדומות ובאינטרסים כלכליים ופוליטיים. טענותיו אלו מקבלות תיקוף בתיאור של פקידי הממשל הסודאנים את השלטון הקולוניאלי בארצם: "מושל המחוז האנגלי היה אל הרשאי לעשות כטוב בעיניו והיה גר בארמון ענקי מלא משרתים ומוקף חיילי משמר" (צלאח [1973] 2004, 50). גם לאחר סיום השלטון האנגלי נמשך המתח בין אפריקה לבין המערב, שהותיר את חותמו על היבשת השחורה. השליטים האפריקאים למדו מעמיתיהם האירופים קפיטליזם מושחת מהו: "...שליטיה החדשים של אפריקה, פניהם חלקות, פיותיהם כפיות הזאבים, ידיהם נוצצות בטבעות משובצות אבנים יקרות, לחייהם מדיפות ריחות בושם (...) ונעליהם המחזירות את אור הנברשות חורקות כשהם דורכים על השיש" (צלאח [1973] 2004, 106).
אך נראה כי לא רק את תאוות הבצע הפנימו האפריקאים. יחסו של מוצטפא אל המערב מדגים את טענותיו של ז'לאל צאדק אל-עזם (Al-Azm 2002) בדבר אוריינטליזם ואוריינטליזם במהופך. לדבריו, ניתן להבחין בקווי דמיון בין גישת המערב כלפי האוריינט, לבין גישתם של אדוארד סעיד ושל מלומדים מן האוריינט כלפי מושא הביקורת שלהם: האוקסידנט. כלומר, זהו אוריינטליזם במהופך, המחלק את העולם בצורה מהותנית ואונטולוגית למזרח ולמערב. מוצטפא רואה עצמו כנציגה של אפריקה וכבעל תפקיד מרכזי בשכתוב ההיסטוריה ובכתיבתה מחדש ככיבושה של אירופה בידי אפריקה, דרך כיבושיו המיניים. על כן הוא טוען במפורש: "אני אשחרר את אפריקה ב... שלי" (צלאח [1973] 2004, 108). החלוקה הברורה שהוא יוצר בתודעתו בין המזרח למערב מביאה אותו לעטות בפני הנשים האירופיות דמויות המייצגות פרוטוטיפים אפריקאיים, ובמקביל להתייחס אליהן כאל אתגרים שעליו לצלוח בדרכו ההרסנית. תפיסה זו מביאה אותו אף לזנוח לחלוטין את עברו האירופי ולנסות ללא הועיל להדחיקו בשובו לסודאן. בחירתו של מוצטפא לעטות את דמותו של אותלו של שייקספיר מיטבה לבטא את האירוניה הטראגית השלטת בחייו, שהרי אותלו עצמו איננו דמות היסטורית מן האוריינט כי אם דמות סטריאוטיפית שנבנתה על בסיס תפיסותיו האוריינטליסטיות של שייקספיר. כלומר, בבואו לתקוף את התרבות המערבית עושה מוצטפא שימוש בשיטותיה, בכליה ובדימוייה, ובכך מבטא את השניות ההרסנית העומדת בבסיס יחסיו עימה.
בראייתי, מלבד איכויותיו האסתטיות והפואטיות המרשימות, ספרו של אל-טייב צאלח מעלה אף שאלות נוקבות ובעלות רלוונטיות רבה בעולמנו ההולך ונעשה גלובלי, שבו אמנם גוברת השפעתן ההדדית של תרבויות המזרח והמערב, אולם הקשיים שבמפגש הבין-תרבותי אינם פוחתים ואולי אף מתעצמים. התמודדויותיהם של מוצטפא ושל מספר הסיפור מציגות בפני הקורא המערבי נקודת מבט מזרחית, המוכרת פחות במפגש העולמות. בשעה שלאורך הקריאה מתחזקת ההכרה כי קו התפר שבין מזרח למערב עודנו מדמם ורווי במשקעי כעס, פגיעה וחוסר אמון המוצאים את ביטויים בהתנהגותן של הדמויות, הספר איננו מבקש לספק לנו פתרון או אף תקווה לפתרון. אמנם, סופו העגום של מוצטפא מעלה תהייה שמא תפיסה דיכוטומית פחות של התהום ההיסטורית והתרבותית הפעורה בין המזרח למערב הייתה מאפשרת לו להכניע את הרעל המפעפע בנפשו החצויה, אולם תהייה זו נותרת בלא מענה.
נטע גרובר שוקדת בימים אלה על כתיבת עבודות לסיום התואר הראשון בתכנית אמירים וביחסים בינלאומיים. במקביל עובדת כרכזת תכניות חינוכיות לבני נער במרכז מורשת בגין ומתכננת לימודי תואר שני בחו"ל.
ביבליוגרפיה
Chéri Samba |
זכרונותיו של מוצטפא שזורים בסיפורו של המספר; העלילה מתמקדת בחיי שניהם ובחוויה המשותפת להם – ניסיונותיהם להשתלב בתרבות המערבית והפער שחשו בינה לבין תרבות מוצאם המזרחית. זהו סיפורו של מפגש בין מזרח למערב, המתואר במונחים של טבע ותרבות ושל סערת הנפש המוצאת את ביטוייה בסערת הגשמים הבולעת את מוצטפא אל קרבה. הקריאה בספר מעלה שאלות רבות: מהו היחס בין המזרח למערב; כיצד והאם יכול בן המזרח להיטמע במערב ולהפוך אותו לביתו; במה שונה תפיסת העולם המזרחית מזו המערבית – ביחס לאינדיבידואליזם, לתכתיבים חברתיים, למגדר, לאמונה באלוהים ,למקומם של איתני הטבע בחיי האדם; וכיצד כל אלה מעצבים את גורלו של הגיבור. במסה זו אתייחס תחילה למשמעות הטבע ביצירה, בהמשך אבקש לבחון את ניסיונותיו הטראגיים של מוצטפא להשתלב בתרבות המערבית, ולאורם את כתיבתו של אדוארד סעיד (Said 2002) בנושא האוריינטליזם, ואת ביקורתו של צאדק ז'לאל אל-עזם (2002 Al-Azm) על אנטי-אוריינטליזם ויחסו של המזרח כלפי המערב.
הטבע, על רוחותיו, גשמיו, ענניו והרריו, משמש ברומאן כהוויה עצמאית העומדת ביחסים מורכבים עם התרבות: שותף פעיל בעיצוב שגרת חייו, אופיו וגורלו של האדם. ברם, מתוך היומיום המלא בו עד להתפקע, פורץ הטבע אף אל השפה ומפרה את דימוייה. כפילות זו ניכרת בתיאורו של המספר את תחושותיו בשובו למולדתו לאחר גלות בת שבע שנים באירופה: "לא הייתי עוד בעיניי נוצה נידפת ברוח, אלא כדקל הזה אף אני יצור שיש לו מקור ובעל שורשים אני ובעל תכלית" (צלאח [1973] 2004, 5). המספר נוטל אלמנטים מהסביבה הטבעית ומבטא באמצעותם את רגשותיו, מאיוויו ומהותו. אמירותיו אינן קישוטים רטוריים גרידא אלא מבעים המסגירים תפיסת עולם שאינה מכירה קיום נפרד מהטבע, בשונה מהאופן בו מתוארת החברה המערבית – כמבקשת להרחיק את התרבות מהטבע ובו בעת לכבוש ולנצל אותו. החקלאים הסודאניים חיים בקרבה לטבע ומטים אוזן רגישה לאותותיו: "אני שומע ציפור מרננת, כלב נובח, קול גרזן המכה בעץ, ואני מרגיש ביציבות, אני מרגיש שאני חשוב, שאני נמשך והולך, שאני מכלל הכל. לא, איני אבן שהושלכה למים, אלא זרע שנזרע בשדה" (צלאח [1973] 2004, 9). מחזוריות הטבע, המתמידה לאין קץ, תוחמת בתקופות פריון ובבצורות את מהלך חייו של האדם ומגדירה את השתייכותו לחברה המשתתפת כמותו במחזוריות זו. אולם כשם שנוטע הטבע את האדם באדמתו, כך הוא נוטע בליבו אף את יצר הנדודים. כך גם, כותרת הספר רומזת למהלך חייהם של גיבוריו הסודאנים - אורחים שהשתהו לרגע קט בצפון האנגלי, וכמו הציפורים נדונים הם לשוב דרומה בחלוף העונות. הנדודים מהווים מרכיב יסודי אף בכתביו של עבד א-רחמן אבן ח'לדון ([1377] (1966, היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי בן המאה הארבע-עשרה, המתאר את מחזור החיים של השבטים באזור המגרב. אבן ח'לדון טוען כי בני האדם נחלקים לעמים ולחברות בהתאם לאזורי המחייה שלהם ולפרנסתם. הוא מבחין בין יושבי העיר המפונקים אשר המותרות משחיתות את עוז רוחם לבין הנוודים והחקלאים, החסונים והמסתפקים במועט. ההקבלה בין יושבי העיר לאירופים ובין הנוודים והחקלאים לכפריים הסודאניים מציגה מודל חדש להבנת (או הבניית) יחסי הגומלין בין התרבות האירופאית העירונית לזו הסודאנית האגרארית, במסגרת מערכת מחזורית של נדודים והתיישבות. גישה זו, הגם שאינה נטולת פגמים, מטרימה אפשרות של פיוס בין שתי התרבויות בשיכוך הדיכוטומיה ביניהן.
השימוש בדימויים טבעיים השאובים מאורח חיים כפרי בולט גם בסיפורו של מוצטפא, המחפש את מקומו ונודד בין ארצות: "...הרהרתי בכפר שהשארתי אחרי. דומה היה בעיני להר שלרגליו נטיתי את אהלי, ובבוקר עקרתי את היתדות, חבשתי את גמלי, והמשכתי במסעי" (צלאח [1973] 2004, 28). כאשר הוא בוחן את סביבתו ניכר כי אינו מבחין בסביבה האנושית בלבד, אלא אף בטבע התוחם ומאפיין אותה. מבעד למבט ביקורתי זה הוא מתאר את העולם האירופי החדש אליו הוא מגיע: "עולם מסודר הוא, בתיו ושדותיו ועציו ערוכים לפי תכנית. גם הנחלים אינם זורמים בעקלתון אלא בין גדות מלאכותיות" (צלאח [1973] 2004, 28). כלומר, התרבות האירופית כבשה את הטבע ויישרה אותו כרצונה, בניגוד לטבע בסודאן אשר מעצב את התרבות האנושית לא פחות משהיא מעצבת אותו. דוגמה אחת להדדיות זו ניכרת בתיאורו של המספר את מחשבותיו בישבו לגדת הנילוס בימי ילדותו: "למראה שפת הנהר המתרחבת במקום אחד ומצטמצמת במקום אחר, הייתי אומר לעצמי, כך הם החיים, נותנים ביד אחת ולוקחים ביד אחרת" (צלאח [1973] 2004, 8). אולם, היבטים נוספים של מערכת יחסים זו אינם תלויים ביכולתו הפרשנית של האדם, כפי שאנו למדים ממותו המסתורי של מוצטפא מידי הנילוס הגואה, המסיים את סערת חייו מלאי הרזים והתהפוכות.
תמה נוספת העולה בצורה בולטת מתוך הספר היא המתח שבין המזרח למערב, בין האוריינט לאוקסידנט. הן המספר והן מוצטפא חווים על בשרם את הקושי ואת האמביוולנטיות הכרוכים בניסיון לשלב בין שני העולמות, המכילים תפיסות ואורחות חיים כה שונים. נראה כי לפער התרבותי וההיסטורי חלק מרכזי במפגשו הטראגי של מוצטפא עם המערב. בהיותו אפריקאי מבריק בצורה יוצאת דופן המבסס את חייו בלונדון, הוא נדרש לייצג לא רק את עצמו ואת ארצו, אלא את האוריינט כולו. ניסיונותיו להשתלב בתרבות האירופית גוררים ביקורת בקרב בני עמו: "דבר זה [יכולתו של מוצטפא לדבר באנגלית צחה] היה ממלא אותנו רוגז והתפעלות גם יחד, ומתוך ההתפעלות והטינה היינו קוראים לו 'האנגלי השחור'" (צלאח [1973] 2004, 49). מנגד, גם באנגליה מוצטפא יוצא דופן בזרותו: "הגבר השחור יפה התואר המבוקש בחוגי הבוהמה" (צלאח [1973] 2004, 55) שימש הוכחה לסובלנותם ולפתיחותם של האינטלקטואלים האנגלים. הנשים האנגליות עימן ניהל קשרים ראו בו סמל לאקזוטי ולמסתורי, כפי שמעידים דבריהן העולים בזיכרונותיו: "אני רוצה את ריחך כולו- ריח העלים הרקובים ביערות אפריקה, ריח המנגו והפפיו והתבלינים הטרופיים, ריח הגשמים במדבריות ערב" (צלאח [1973] 2004, 127).
גם כאשר מורשע מוצטפא ברצח ונידון למאסר ממושך, נראה כי המשפט לא מתנהל רק נגדו, אלא כנגד זרותו ועורו השחור. מאבקם של תובעיו להרשיעו הינו מאבקו של הכובש הקולוניאליסטי המתמודד עם חדירת התרבות הנכבשת אל חצרו הפרטית. מוצטפא עצמו מתאר את היחס אליו במשפטו כיחס אל "הפולש הזר שיש לפסוק את גורלו"(צלאח [1973] 2004, 85), ומצידו חש כי לא פשע רק כנגד האישה שרצח אלא נקם באירופה כולה: "כן רבותי, באתי כפולש אל תוך בתיכם שלכם; טיפה מן הרעל שהזרקתם בעורקי ההיסטוריה" (צלאח [1973] 2004, 86). יצר הכיבוש הדורסני וההרסני שהוביל את האירופים לניצולה של אפריקה מקביל אפוא לאופן בו כובש מוצטפא אישה אחר אישה והורס את חייהן.
המתח הבלתי פוסק בין העולמות השונים המתנגשים בחייו לא נותן למוצטפא מנוח. זהותו מבוססת על מרכיבי תרבות סודאנית ואנגלית גם יחד, הוא נקרע בין העולמות אך למעשה איננו חש שייכות אמיתית, לא ללונדון ולא לסודאן. לאחר שובו לסודאן הוא נוצר את עברו האירופי, כמו את חדר העבודה שלו, המכיל אח אנגלית ומדפים עמוסים ספרות אנגלית יפה, המתגלים לאשורם רק לאחר מותו. הניגוד החזק שבין הכפר הסודאני הפשוט לבין, חדר העבודה שהוא כאנגליה בזעיר אנפין, מסמל את הטראגיות שביחסו של מוצטפא אל התרבות שרוממה ולאחר מכן ריסקה אותו. רגשי האהבה והשנאה העזים שרחש לתרבות האירופית, רצונו להשתייך אליה וההכרה שלעולם לא יוכל ליישב את הקונפליקט בנפשו החצויה, מהווים את דלק הבערה לחייו הסוערים ולהרס שהוא זורע על סביבותיו גם לאחר מותו.
האופן הטראגי בו משפיע המתח שבין המזרח למערב על חייו של מוצטפא ועל חיי הסובבים אותו, מדגים במידת מה את טענותיו של אדוארד סעיד בדבר יחסו של המערב אל המזרח וכנגד דיסציפלינת האוריינטליזם. בספרו אוריינטליזם (Said 2002) מנתח סעיד את הדיסציפלינה האוריינטליסטית וטוען כי היא נגועה בעיוותים רבים, בגזענות, בדעות קדומות ובאינטרסים כלכליים ופוליטיים. טענותיו אלו מקבלות תיקוף בתיאור של פקידי הממשל הסודאנים את השלטון הקולוניאלי בארצם: "מושל המחוז האנגלי היה אל הרשאי לעשות כטוב בעיניו והיה גר בארמון ענקי מלא משרתים ומוקף חיילי משמר" (צלאח [1973] 2004, 50). גם לאחר סיום השלטון האנגלי נמשך המתח בין אפריקה לבין המערב, שהותיר את חותמו על היבשת השחורה. השליטים האפריקאים למדו מעמיתיהם האירופים קפיטליזם מושחת מהו: "...שליטיה החדשים של אפריקה, פניהם חלקות, פיותיהם כפיות הזאבים, ידיהם נוצצות בטבעות משובצות אבנים יקרות, לחייהם מדיפות ריחות בושם (...) ונעליהם המחזירות את אור הנברשות חורקות כשהם דורכים על השיש" (צלאח [1973] 2004, 106).
אך נראה כי לא רק את תאוות הבצע הפנימו האפריקאים. יחסו של מוצטפא אל המערב מדגים את טענותיו של ז'לאל צאדק אל-עזם (Al-Azm 2002) בדבר אוריינטליזם ואוריינטליזם במהופך. לדבריו, ניתן להבחין בקווי דמיון בין גישת המערב כלפי האוריינט, לבין גישתם של אדוארד סעיד ושל מלומדים מן האוריינט כלפי מושא הביקורת שלהם: האוקסידנט. כלומר, זהו אוריינטליזם במהופך, המחלק את העולם בצורה מהותנית ואונטולוגית למזרח ולמערב. מוצטפא רואה עצמו כנציגה של אפריקה וכבעל תפקיד מרכזי בשכתוב ההיסטוריה ובכתיבתה מחדש ככיבושה של אירופה בידי אפריקה, דרך כיבושיו המיניים. על כן הוא טוען במפורש: "אני אשחרר את אפריקה ב... שלי" (צלאח [1973] 2004, 108). החלוקה הברורה שהוא יוצר בתודעתו בין המזרח למערב מביאה אותו לעטות בפני הנשים האירופיות דמויות המייצגות פרוטוטיפים אפריקאיים, ובמקביל להתייחס אליהן כאל אתגרים שעליו לצלוח בדרכו ההרסנית. תפיסה זו מביאה אותו אף לזנוח לחלוטין את עברו האירופי ולנסות ללא הועיל להדחיקו בשובו לסודאן. בחירתו של מוצטפא לעטות את דמותו של אותלו של שייקספיר מיטבה לבטא את האירוניה הטראגית השלטת בחייו, שהרי אותלו עצמו איננו דמות היסטורית מן האוריינט כי אם דמות סטריאוטיפית שנבנתה על בסיס תפיסותיו האוריינטליסטיות של שייקספיר. כלומר, בבואו לתקוף את התרבות המערבית עושה מוצטפא שימוש בשיטותיה, בכליה ובדימוייה, ובכך מבטא את השניות ההרסנית העומדת בבסיס יחסיו עימה.
בראייתי, מלבד איכויותיו האסתטיות והפואטיות המרשימות, ספרו של אל-טייב צאלח מעלה אף שאלות נוקבות ובעלות רלוונטיות רבה בעולמנו ההולך ונעשה גלובלי, שבו אמנם גוברת השפעתן ההדדית של תרבויות המזרח והמערב, אולם הקשיים שבמפגש הבין-תרבותי אינם פוחתים ואולי אף מתעצמים. התמודדויותיהם של מוצטפא ושל מספר הסיפור מציגות בפני הקורא המערבי נקודת מבט מזרחית, המוכרת פחות במפגש העולמות. בשעה שלאורך הקריאה מתחזקת ההכרה כי קו התפר שבין מזרח למערב עודנו מדמם ורווי במשקעי כעס, פגיעה וחוסר אמון המוצאים את ביטויים בהתנהגותן של הדמויות, הספר איננו מבקש לספק לנו פתרון או אף תקווה לפתרון. אמנם, סופו העגום של מוצטפא מעלה תהייה שמא תפיסה דיכוטומית פחות של התהום ההיסטורית והתרבותית הפעורה בין המזרח למערב הייתה מאפשרת לו להכניע את הרעל המפעפע בנפשו החצויה, אולם תהייה זו נותרת בלא מענה.
נטע גרובר שוקדת בימים אלה על כתיבת עבודות לסיום התואר הראשון בתכנית אמירים וביחסים בינלאומיים. במקביל עובדת כרכזת תכניות חינוכיות לבני נער במרכז מורשת בגין ומתכננת לימודי תואר שני בחו"ל.
ביבליוגרפיה
- צאלח, אל-טייב, [1973] 2004. עונת הנדידה אל הצפון. תל אביב: הוצאת עם עובד.
- אבן ח'לדון, עבד א-רחמן, 1966. אקדמות למדע ההיסטוריה. ירושלים: מוסד ביאליק.
- Said, Edward, 2002. “Shattered myths,” in A. L. Macfie (Ed.), Orientalism: A Reader, The American university in Cairo press, pp. 89-103.
- Al-Azm, Sadik Jalal, 2002. “Orientalism and orientalism in reverse,” in A. L. Macfie (Ed.), Orientalism: A Reader, The American university in Cairo press ,pp. 217-238.
0 תגובות:
Give us a piece of your mind