וידויו של גבר לבן מאולמן: הומברט הומברט כמספר לא-מהימן בלוליטה / נעה ליטמנוביץ'

המפגש עם מספר לא מהימן חושף ומדגיש את מערכת היחסים הלא שוויונית הקיימת בין הקורא לבין טקסט. מפגש זה מאותת לקורא כי אין הוא השולט ברגשותיו בכל הנוגע לעלילה ולדמויות, וכי הפרשנות שלו לטקסט מובנת באופן מניפולטיבי בידי המספר. חוסר מהימנותו של הומברט הומברט, דמות המספר הגיבור ביצירת המופת של ולאדימיר נאבוקוב ([1955] 1986) לוליטה, מהווה חלק בלתי נפרד מדמותו בפרט ומן העלילה בכלל. לחוסר מהימנותו של הומברט מספר פנים המשפיעים באופנים שונים על העלילה, אפיון הדמויות, הפרשנות של הקורא המובלע, ועל הרבדים המטא-טקסטואלים של היצירה. במאמר זה אבקש לבחון את הפנים השונות של חוסר המהימנות לאור ההבחנות של ויין בות' הנוגעות למספרים לא-מהימנים (1961 Booth). תחילה אבקש לעמוד על חוסר המהימנות של הומברט המתאפיין בפער שבין המספר למחבר המובלע, או ההתכוונות של הטקסט. לאחר מכן, אבקש להבין מדוע הקורא המובלע אינו יכול לשים את מבטחו במספר וכן את המוטיבציות והנסיבות שבגללן הומברט אינו משקף נאמנה את המציאות. לבסוף, אבקש להאיר את תפקידו של חוסר המהימנות ביצירה.

עדן וייץ, עיבוד פריים מתוך לוליטה, סרטו של סטלני קיובריק.

לוליטה הוא יומן הווידויים של הומברט הומברט, המספר על האובססיה החולנית שלו לדולורס הייז, בתו החורגת בת השתים עשרה אותה הוא מכנה לוליטה. לאחר מותה הפתאומי של אמהּ נותרת לוליטה תחת חסותו הבלעדית של הומברט. הומברט לוקח עימו את לוליטה למסע-בריחה ברחבי ארה"ב שבמהלכו מתפתחת בין השניים מערכת יחסים מינית.

את סיפורו של הומברט הומברט אנחנו שומעים מפיו שלו כמספר-גיבור המוצג גם כמחבר של היצירה. סיטואציה זו יוצרת מורכבות ייחודית בחלוקת התפקידים הספרותיים בטקסט. מחבר הספר כדמות, המתקיים-מתחרה לצד המחבר המובלע, הוא הדמות אליה מייחס הקורא את כתיבת הספר. הקורא מתוודע אל המחבר המובלע דרך מכלול הבחירות שלו: העלילה, התחבולות הספרותיות ודמויות אחרות המאירות את הומברט. גם הקורא המובלע, אליו מייחס המספר את קריאת כתביו, נוכח בלוליטה כדמות, אליה מרבה הומברט לפנות בצורה גלויה: "מושבעותי הרגישות, אני אפילו לא הייתי הראשון במאהביה" (נאבוקוב [1955] 1986, 138).

אחת מארבע ההגדרות הבסיסיות של בות' למספר לא-מהימן מתייחסת למצב בו המספר מביע ערכים ותפיסות עולם השונים מאלו של המחבר המובלע, כפי שהן עולות ממקורות אחרים בטקסט (Olsan 2003). דומה כי כשדנים בלוליטה ראוי להתחיל דווקא בחוסר מהימנות מסוג זה, שכן למרות מורכבותה היחסית (יעקבי 1985), היא משקפת רובד ראשוני וגלוי בחוויה של הקורא. נקודת המוצא של המספר ומתוך כך של הקורא המובלע, היא כי על רקע הרומן של הומברט עם לוליטה והמשיכה שלו ל'נימפיות', הכינוי שהומברט טבע לאותן בנות תשע עד ארבע-עשרה שניחנו ב"טבע שדי" (נאבוקוב [1955] 1986, 20), קיים בין הומברט לבין הקורא חוצץ ערכי מובהק. הפער הערכי הנוצר בעקבות סטיותיו של הומברט מותיר את הקורא באי שקט מוסרי, המוביל אותו לתור בין דפי הספר אחר המחבר המובלע, ולברר היכן הוא מתמקם ביחס לסוגיה זו; האם יהיה שותף לדעותיו של הומברט או שמא יתמקם כנגדו, יחד עם הקורא.

תשובה ראשונית לכך אינה מאחרת להגיע. כבר בהקדמה של הספר, הנכתבת כביכול על ידי דמותו של העורך ג'ון ריי הבן, שקיבל את כתב היד של לוליטה מפרקליטו של הומברט, מובהר המרחק בין העמדה של הומברט לעמדה ה'רשמית' של הטקסט. ההקדמה אינה מסתפקת בתיאור מערכת יחסים נורמטיבית בין העורך לבין מחלתו של הגיבור, בכך שהיא מבהירה כי סטיות נכללות בנושאי המחקר האקדמי של ג'ון ריי, אלא היא גם מציגה דעה ברורה על הומברט: "בלי כל ספק הוא מזוויע, הוא מאוס, הוא דוגמה מבהיקה לצרעת מוסרית, תערובת של דורסנות וליצנות ..." (נאבוקוב [1955] 1986, 9). בנוסף, הקביעה ש"הכנות הנואשת המחלחלת מבעד לווידויו אינה עושה אותו נקי מחטאים שטניים בערמומיותם" (נאבוקוב [1955] 1986, 9), אף מרמזת על משנה הזהירות שבה צריכים לנהוג עם מילותיו החלקלקות של הומברט. מנגד, ההקדמה אינה משאירה את הקורא מרוחק ומנותק, אלא למעשה מאפשרת לו להתקרב אל הטקסט בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי בינו לבין הטקסט; דבריו של העורך על הספר כיצירת מופת השואבת את קוראיה בקסמה, על אף הזוועות המתוארות בה, מעניקים לקורא את האישור החברתי לו הוא זקוק על מנת לצלול היישר אל בין זרועותיו של הומברט.

למרות ההצהרות החותכות בהקדמה והוראות ההכוונה הניתנות לאופן בו ראוי לקרוא את הסיפור ולהבין את דבריו של הגיבור, דומה כי מרגע שהמושכות עוברות לידיו של הומברט, הוודאות ביחס לעמדת המחבר מתפוגגת. הבמה הנרחבת שמקבלות פנטזיות חיות ומפעימות בתוך המונולוג הסוחף והטוטאלי של הומברט, מעלה מחדש את השאלה האם הטקסט מעביר ביקורת על גיבורו. החל משלב זה, דומה כי התשובה לשאלה על ההתכוונות של הטקסט ניתנת באמצעות אירוניה, שלפי בות', היא היוצרת את המרחק בין המחבר לבין המספר. אירוניה מסוג זה נוצרת כאשר נולד חיבור (כמעט) בלתי אמצעי בין המחבר המובלע לקורא. השניים מתוודעים אל משהו שהמספר עצמו אינו מודע אליו או מבינים משהו עליו שהוא אינו מסוגל לראות, דבר המעמיד את המספר כמושא של האירוניה (Olsan 2003).

בניגוד לביקורת המפורשת המועלית בהקדמה, לא ניתן להבחין בקלות בביקורת של המחבר המובלע על הגיבור. מעבר לכך שקולו של הומברט הוא כמעט היחיד הנשמע בסיפור – למעט מקרים בודדים של ציטוט ישיר של דמויות אחרות, שגם לעריכתם ולהעברתם הוא אחראי – נראה כי הומברט מודע לביקורת כלפיו, בתור אדם ומספר, ומוכן להיאבק בה. לא בכדי נשמעים דבריו של הומברט ככתב הגנה בו הוא פונה פעמים רבות אל הקוראים כמעין חבר מושבעים שעתיד להכריע את גורלו: "אני אומנם מתעכב... אך זה מפני שאני רוצה להוכיח בכל תוקף שאינני, ומעולם לא הייתי, ולעולם לא הייתי יכול להיות, בריון מנוול" (נאבוקוב [1955] 1986, 134). מודעותו של הומברט למצבו הרגיש, תחושתו הפנימית כי הוא נמצא במשפט ותפיסתו החדה את המציאות מקשים על הקורא והמחבר לתקשר מאחורי גבו. הוא אומנם מודה באופן מיידי בפשעיו כאוהב "נימפיות" (נאבוקוב [1955] 1986, 20) וכרוצח אך הוא אינו מוכן לקבל על עצמו גזר דין מהסוג שגזר עליו העורך, גזר דין המדיר אותו מהחברה וממתג אותו כבריון חולה נפש. הוא מגייס לעזרתו את יכולתו המופלאה לספר סיפור ואף נוטה להתערב דווקא באותם מקומות שבהם אירוניה הייתה עשויה להיווצר.

כך לדוגמה כאשר מגלה הומברט בשיחה עם גברת הייז, אמה של לוליטה, על תוכניותיה לשלוח את בתה לקייטנה מתוך טענה כי זו עדיפה על פני ההטרדה של "אדונים מלומדים וביישנים" (נאבוקוב [1955] 1986, 67), הוא שואל בתגובה האם היא בטוחה שיהיה לדולורס טוב שם. אלמלא הקדים את הקורא והוסיף בסוגריים את מחשבותיו על עצמו: "עלוב! עלוב להדאיב!" (נאבוקוב [1955] 1986, 67), היה הקורא חושב על הומברט דבר מה דומה. מחשבה זו הייתה פועלת לרעתו של הומברט, מערערת את המודעות העצמית הגבוהה שהוא מתיימר להפגין ומציגה את דבריו באור אירוני. אך כאשר הביקורת מועלית על הכתב דווקא על ידו, היא רק מחזקת את שליטתו: הומברט, כמספר, שולט בפרטי העלילה, ומעבר לכך הוא גם מצליח לנווט את מחשבותיו של הקורא בעזרת כישוריו הרטוריים.

עם זאת, ככל שהעלילה מתקדמת הומברט מתקשה לשלוט בטקסט עד כדי כך שאינו מצליח עוד להתחמק מזרועותיה של האירוניה. לאחר שהייז משאירה להומברט מכתב בו היא מצהירה בפניו על רגשותיה ומחייבת אותו לבחור בין לעזוב את הבית לבין להישאר ולחיות כבן זוגה, מתחיל הומברט לדמיין את חייו בסיטואציה כזו: "דמיינתי לעצמי (בתנאי ראות חדשים ומצויינים) את כל הליטופים החטופים שבעלה של אמה יוכל להרעיף על נימפיתו. אאמץ אותה בזרועותיי שלוש פעמים ביום, כל יום. כל צרותי יימוגו. איהפך להומברט הבריא. 'להחזיקך קלות על ברך רחומה ועל לחיך להטביע נשיקה-של-אב חמה...' הומברט המשכיל!" (נאבוקוב [1955] 1986, 74). עוצמת התשוקה והקרבה של התגשמות הפנטזיה מסמאים את עיניו של הומברט מלראות שהוא מאבד את אחיזתו באותו חבר מושבעים. ברגע של היסח הדעת הוא פורש תיאור שהקורא כבר אינו יכול לשאת. דומה כי הסלידה מהומברט בעקבות תיאור זה נובעת מעל לכל בשל הטשטוש שהוא יוצר בין מערכת יחסים בין אב לבתו, הנתפסת כמפגש אנושי הבנוי על אהבה ורצון לגונן, לבין מערכת היחסים שלו ושל לוליטה. הדימוי של יחסי אב ובתו, הגדל לממדים מפלצתיים ככל שהעלילה מתקדמת, פוער תהום עצומה בין הקוראים לבין הומברט. אל תווית הסטייה הפדופילית, המודבקת כבר על הסיפור שלו ושל לוליטה, מתווספת עתה תווית קשה עוד יותר של גילוי עריות. הומברט, שמשקיע כל כך בלקרב את עולמו לזה של הקורא, הולך צעד אחד רחוק מידי, צעד שחושף את טיבו האמיתי של הומברט בפני הקורא ומגלה בבירור כי קיים מרחק בין הגיבור לבין המחבר המובלע. האירוניה מקבלת את חותמה הסופי כאשר הומברט מוסיף לפנטזיה שלו את המחשבה שכאשר יבנה את התא המשפחתי, מעורר החלחלה, הוא יהפוך להיות בריא.

הפער בין תפיסת המציאות של הומברט לבין האופן שבו הקורא מבין את חייו מוביל לחשד שהמספר לוקה בסוג נוסף של חוסר מהימנות. הקורא נדרש לשאול האם הומברט אמין והאם אפשר לסמוך עליו שיספר את האמת אודות המתרחש, אודות האנשים שהוא פוגש ואפילו אודות עצמו. כבר בהקדמה לטקסט, עוד לפני שאנחנו מכירים את הומברט, התשובה נראית ברורה: "הכנות הנואשת המחלחלת מבעד לווידויו אינה עושה אותו נקי מחטאים שטניים בערמומיותם" (נאבוקוב [1955] 1986, 9; ההדגשה שלי). נראה שהכנות של הומברט כאדם ומספר אינה מוטלת בספק על אף הריקבון המוסרי שלו. הוא אולי פושע ואדם לא מוסרי, אך הוא משתף אותנו במעשיו ורחשי ליבו החריגים ופתוח לגבי התנהגותו והשלכותיה. פניות רבות אל הקורא נועדות להוכיח, שעל אף שהוא חושב ופועל באופן שאף אחד מ"קוראיו המלומדים" (נאבוקוב [1955] 1986, 136) לא היה מאשר, הוא עדיין מציג את הדברים כמות שהם.

כעת אבקש להראות כי על אף המאמצים של הומברט ושל הטקסט להציג את המספר כאמין למרות סטייתו המוסרית, הומברט מתגלה לבסוף כמספר לא מהימן גם ברובד זה. לחוסר מהימנות מסוג זה השלכות הרות גורל, בין היתר גם על האופן בו דמותה של לוליטה מעוצבת בעיניי הקורא.

התפיסה השגויה של הקורא בנוגע לכנותו של הומברט נסדקת, בין היתר, לאחר שזה הולך לבקר את לוליטה, בזמן שהגברת ריצ'רד שילר נמצאת בביתה. הומברט לא שמע מלוליטה מאז נעלמה מבית החולים בו אושפזה. היעלמותה מביאה את המסע המוטרף של השניים ברחבי ארה"ב לקיצו, ומותירה את הומברט המום וחסר אונים. המפגש איתה, לאחר שנים של געגוע אובססיבי, מעורר אצלו רצף של זיכרונות על התקופה בה לוליטה הייתה בחזקתו. עבור הקורא, הזכרונות מעניקים הצצה חוזרת אל סצנות ורגשות שלא זכה לראות בזמן אמת, אל פרטים שהועלמו או הוחלפו, ואל רמזים שלא פורשו כהלכה.

בזיכרון הראשון מתוודה הומברט כי "על מנת ליהנות במנוחה גמורה מן ההזיות שלי, החלטתי בתוקף להתעלם מן העובדה המנקרת עיניים שלגבי לוליטה לא הייתי בן זוג, גיבור זוהר...אלא רק זוג עיניים ורגל של שריר נבלע" (נאבוקוב [1955] 1986, 290). מכאן, שהומברט עיוות לחלוטין את האופן שבו לוליטה ראתה אותו. אמנם ברגעים יוצאי דופן כאשר הומברט מצטט את דבריה בדיבור ישיר או אפילו במבע משולב נגלים רמזים על טיבה של מערכת היחסים בין השניים. כך למשל בתיאור ריב סוער בו צורחת לוליטה ומאשימה אותו בכך שאנס אותה ורצח את אמה. אך רגעים אלו זניחים ביחס לדיבור העקיף שמאפיין את מרבית הספר ונבלעים בתוך הרקע שהניח לנו הומברט מבעוד מועד: ים של פנטזיות על חיוכים ופיתויים שזכה לקבל מלוליטה וטענות על כך שהוא מנסה להנעים את זמנה ככל יכולתו.

בזיכרון השני מצטט הומברט משפט של דולורס החושף את קצה קצהו של עולמה הרגשי ההרוס של הילדה: "את יודעת, מה שכל כך נורא במוות זה שאת לגמרי לבדך" (נאבוקוב [1955] 1986, 291). התחושה הרגעית של ההתוודעות רק מדגישה את החשכה הגדולה בה שרוי הקורא ביחס לדולורס לאורך כל הסיפור. הגיבור-מספר לא יודע דבר על מושא הפנטזיה שלו כי, כפי שהוא גם מסביר בעצמו, העולם הנורא שבו חיו מנע כל תקשורת בין השניים: "אינני יודע דבר על נפשה של חמדתי ... מחוזות פז הוזים שהיו חתומים ונעולים בבירור ובמוחלט בפני הומברט הומברט" (נאבוקוב [1955] 1986, 291). דבריו מאירים באור אחר את הנסיעות הארוכות, הריבים, השתיקות וההתפרצויות. דומה כי עתה הופך הקורא לקורבנה של האירוניה, כאשר הוא מבין שלא טרח לברר באמת על נפשה של הילדה לאורך כל דפי הספר.

להומברט סיבות טובות למנוע פרטים מקוראיו. כפי שראינו, כמספר הוא מודע לקורא ולביקורת האפשרית שלו על חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מעוניין לטשטש את הגבולות הברורים בין טוב ורע המרחיקים את הקורא ממנו. ואכן הזכרונות של הומברט הם נקודות השוואה, דרכם ניתן להיווכח כי לא קיבלנו תמונה מהימנה של המציאות. אך ההפתעה של הומברט נוכח אוזלת ידו להכיר את לוליטה מצביעה על כך שקיים הסבר נוסף לפער בין הגרסאות. הומברט אינו מסוגל לספר את לוליטה. הוא אינו מסוגל מכיוון שהוא לא מכיר אותה ומכיוון שהוא רואה את העולם ובעיקר אותה דרך המחלה שלו והאובססיה שלו כלפיה. בסיכומו של דבר, הומברט מספר את סיפור חייו דרך המיקוד המצומצם בו הוא ניחן כדמות. באותו אופן, הפרספקטיבה המוגבלת הזו מפריעה לו לספר את עצמו ולכן פעמים רבות כשהוא מאפיין את עצמו אפיון ישיר הוא נוקב בתכונות אופי שאינן מתיישבות עם המעשים שלו: "למרות מראיתי הגברית, הנני ביישן להחריד. נשמתי הרומאנטית נעשית כולה לחה ומתחלחלת לעצם המחשבה שאסתבך באיזו אי-נעימות איומה ומגונה" (נאבוקוב [1955] 1986, 57).

חוסר המהימנות של המספר מהדהד ברבדים רבים של היצירה. מעבר לכך שהוא משפיע על האופן שבו הקורא מאפיין את הדמויות ומערער על הפרשנות המילולית לדבריו של המספר, חוסר המהימנות מייצר השתמעויות גם ברובד הספרותי. חוסר המהימנות המתגלה במספר מטיל ספק בקרב הקורא לגבי היכולת הבסיסית של המספר לתווך עבורו את הסיפור. בכך הוא מערער על החוזה הסמלי הנחתם בין הקורא למספר, הנבנה על אמון של הקורא במספר, והופך את הטקסט לכזה השומט מתחת לרגליו את זכות קיומו. במקרה של לוליטה אמירה זו מקבלת תוקף נוסף לאור העובדה שהומברט הוא לא רק מספר, אלא גם כותב – ושקריו, תעלוליו ותחבולותיו נעשים באמצעות המילה הכתובה. כיאה למודרניזם, אליו משתייכת היצירה לוליטה, משתמעת מכאן ביקורת חריפה על האמנות. ראשית, על היכולת להעביר לנו את המציאות, לתעד אותה כפי שהיא באמת, כפי שהומברט טוען לעשות: "אבל אני אינני משורר, אני רק רושם רשומות דקדקן ומסור" (נאבוקוב [1955] 1986, 76). כאשר נחשף בפנינו הפער הגדול בין הכתוב לבין המציאות, פער שלא ניתן להשלימו אלא רק לשער את גבולותיו, מתברר כי היצירה מעמידה לא רק את המספר באור אירוני אלא גם את היצירה הכתובה עצמה.

ביקורת נוספת העולה מתוך חוסר מהימנותו של הומברט נוגעת לכוחו של האמן לשנות את המציאות. רגע לפני מילות הסיום של הסיפור מעלה הומברט זיכרון אחרון. הוא נזכר שבאחד הימים, אחרי שדולורס ברחה ממנו, נאלץ לעצור בצד הדרך כתוצאה מבחילה שתקפה אותו. בעודו מתבונן מרחוק על הנוף מתברר לו לפתע כי הוא שומע את קולותיהם של חבורת ילדים. המספר מעיד על עצמו כי אז ידע "שהדבר הנואש והנכמר ביותר לא היה העדרה של לוליטה מחיי, אלא זאת, שקולה נעדר מאותה מזיגה של קולות" (נאבוקוב [1955 1986, 314). הומברט מבין כי הוא גנב ללוליטה את ילדותה ושינה לבלי הכר את מסלול חייה. אך הומברט לא הסתפק בגניבת ילדותה של לוליטה. בתחילת היצירה מספר לנו העורך שכותרת הרשימות של הומברט היתה "לוליטה או וידויו של גבר לבן מאולמן" (נאבוקוב [1955 1986, 7). בעוד שהכותרת השנייה משקפת בצורה טובה יותר את התוכן האמיתי אליו נחשף הקורא, הבחירה בשם "לוליטה" יוצרת אשליה שאותה ילדה אכן נוכחת בין דפי הספר וכי המטרה של הסיפור היא אכן, כפי שהומברט גורס, להחיות אותה בליבות הדורות הבאים. לנוכח שבירת סמכותו של הומברט כמספר, עם זאת, עולה השאלה את מי הוא באמת מחיה. דומה כי הומברט מביא בפנינו רק את "לוליטה", אותה יצירה בדיונית, מושא ריק שהוא בדה מליבו. כשאנחנו מתבוננים על ההשלכות של חוסר מהימנותו של הומברט, על הכישלון שלו לתווך ולתעד את לוליטה כאדם וכילדה, אנו מבינים שהוא גונב גם את קולה הספרותי (פרי 1986).

נעה ליטמנוביץ היא תלמידת שנה שלישית בתכנית אמירים ובחוג לכלכלה ועוזרת מחקר במחלקת המחקר של בנק ישראל.

ביבליוגרפיה

• יעקבי, תמר, 1985. "הקורא והנורמות של מהימנות בתקשורת הספרותית", הספרות 2: 5-34.  
• נאבוקוב, ולאדימיר, [1955] 1986. לוליטה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
• פרי, מנחם, 1986. לוליטה (אחרית דבר). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ 334-352.
• Booth,Wayne, 1961. The Rhetoric of Fiction. Chicago: Chicago University Press.
• Olsan, Greta, 2003. "Reconsidering Unreliability: Fallible and Untrustworthy Narrators", Narrative 11: 93-109.