מושג המודרניות במאמרו של יירגן האברמאס: "מדינת הסעד ומיצוין העצמי של אנרגיות אוטופיות" / גל בן-דוד

פרופ' יירגן האברמאס (Jürgen Habermas) הוא פילוסוף וסוציולוג שנולד ב-1929 בדיסלדורף, גרמניה. בתחילת דרכו שימש כעוזר לתיאודור אדורנו, מהבולטים באסכולת פרנקפורט, עד שיצא לדרך עצמאית וביסס מגמה חדשה המכונה "הדור השני לאסכולת פרנקפורט".

 Joano Fractan, -Topia

המאמר "משבר מדינת הסעד ומיצוין העצמי של אנרגיות אוטופיות" (האברמאס, 242) עוסק במושג המודרניות כמסגרת לדיון ממוקד במאפייני החברה בת ימינו. האברמאס משתמש בתיאור המקובל של העידן המודרני כעידן שמתאפיין בשינוי רוח הזמן. הכוח שהניע את השינוי, לפי האברמאס, הוא ההתנגשות בין חשיבה היסטורית לחשיבה אוטופית. המילה "התנגשות" מצביעה על כך שבטרם העידן המודרני ניתן היה לראות בשני סוגי חשיבה אלה סתירה. מי שדגל בחשיבה אוטופית נהג לתאר מצבים אידיאלים במובן האפלטוני, כלומר שאינם שייכים למציאות הקונקרטית (שם, 105) ולעומתם מי שעסק בחשיבה היסטורית ביקש להצביע על הפער שבין אידיאה למציאות, על הסכנות  שההיסטוריה מלמדת ולפיכך גם על האופן בו יש לחשוב על העתיד. לכל אחת מגישות אלו היה יתרון על פני האחרת. אנשי החשיבה האוטופית יכלו לחשוב בצורה יצירתית על העתיד משום שלא היו כבולים לחוקי המציאות שהתקיימה, ואילו אלה שנקטו בעמדת החשיבה ההיסטורית היו ריאליסטים ולכן משכנעים ואמינים יותר; השינוי במבנה רוח הזמן לפי האברמאס אפשר את מיזוג שני יתרונות אלו. מחד, האוטופיה אפשרה לרעיונות חדשים להתקבל כבעלי ערך נורמטיבי-קונקרטי, ומאידך, הפרספקטיבה האוטופית הוטבעה במסגרת החשיבה ההיסטורית. המיזוג בין השתיים נוצר הודות לשינוי בתודעת הזמן, כלומר הודות לכך שמה שנתפס כעתיד רחוק ובלתי מושג הפך להווה בר-השגה של התחדשות מתמשכת.

האברמאס דן במושג האוטופיה על מנת להקדים תרופה לביקורת אותה הוא צופה. ראשית, הוא מתאר את השינוי שחל במשמעות המושג "אוטופיה" כאשר החל העידן המודרני. תיאור זה מבטל כל שימוש במושג שאיננו מדויק בהתאם לגלגולו העדכני. שנית, הוא מראה כיצד המושג "אוטופיה" שימש את אנשי הביקורת על מנת לבקר גישות של הוגים שונים מכיוונים הפוכים לגמרי (שם). לבסוף, הוא מצביע על שני הוגים מרכזיים כמי שהצליחו לנסח את משמעותו החדשה של המושג: "רק ארנסט בלוך וקארל מאנהיים, במאה שלנו, חילצו את הביטוי 'אוטופיה' מטעם הלוואי של האוטופיזם וטיהרו את שמה כמסגרת בלתי חשודה להתוויית אפשרויות חיים חלופיות שעליהן להיות מעוגנות בתהליך ההיסטורי עצמו." (שם, 106) כך האברמאס מנסח את הדרך שבה הוא מבקש שיתייחסו לעמדתו הפילוסופית-נורמטיבית בניתוחו את מצב המציאות ההיסטורי של העידן המודרני. היסוד האוטופי בדבריו מצטייר כחלק אינטגרלי מניתוחו את התהליך ההיסטורי ועל כן הוא יסוד רצוי ולא נקודת חולשה בתיאוריה שלו.

לטענת האברמאס המאה ה-20 הביאה עמה שינויים משמעותיים, אך לא כאלו ששינו את מבנה רוח הזמן. לכן, לא מדובר בעידן חדש המכונה בפי רבים "פוסט-מודרניות" אלא בהמשך התפתחות העידן המודרני. לפי האברמאס, הסיבה לכך שרבים טועים באבחנתם היא שהרעיונות האוטופיים בעידן המודרני כולם שאובים מקונספט מוגדר שמוצה, חברת העבודה. אולם האברמאס סבור שמיצוי זה הוא בגדר תוכן האוטופיה המסוימת ולא ביכולת התודעתית להכיל אוטופיה כלשהי כחלק מחשיבה היסטורית. מכיוון שהרעיונות האוטופיים נעשו מציאותיים, הם עוררו ציפיות קונקרטיות יותר ולכן האכזבה מהם קשה בהרבה. בנקודה זו האברמאס פונה לטענה ביקורתית על מצב החברה כיום. הוא גורס כי יש להשתחרר מהניסיונות המאכזבים השאובים מן האוטופיה של חברת העבודה ולנסות לחשוף אפשרויות חדשות של חיים קולקטיביים טובים יותר. כך, ניסוחו של האברמאס עובר מדיון תיאורי המנסה לפענח את מצב העניינים לשיח נורמטיבי פעיל על הדרך בה ראוי לנהוג.

המעבר מלשון תיאורית חפה משיפוט לטענה ביקורתית נעשה באופן שמשאיר קצוות לא מחוברים בשרשרת טיעוני האברמאס. בפתיחת תיאור מצב העניינים כיום הוא מסביר את הפסימיות התרבותית כאכזבה מהטכנולוגיות הרבות שמהן שאבה המודרנה את בטחונה העצמי:

האנרגיה הגרעינית, טכנולוגיית הנשק והחדירה אל החלל, חקר הגנים וההתערבות הביו-טכנית בהתנהגות האדם, עיבוד מידע, אכסון נתונים ואמצעי תקשורת חדשים הרי הם מעיקרם טכניקות שכרוכות בתוצאות דו-משמעיות [...] על כן לא ייפלא כי היום גוברת דווקא השפעתן של אותן תיאוריות המבקשות להראות כי הכוחות מגבירי העצמה [...] הופכים למעשה אוטונומיה לתלות, אמנציפציה לדיכוי, רציונאליות לאיוולת. (שם, 107)  

לאורך המאמר האברמאס מבקש להראות שלא מדובר בתום עידן החשיבה האוטופית במסגרת התפיסה של הזמן אלא במיצוי של חברת העבודה כאוטופיה, אולם על פי הציטוט לא ברור כיצד האמצעים הטכנולוגיים כרוכים ברעיון חברת העבודה. ניתן להניח על פי הסבריו בהמשך המאמר שהציפייה המודרנית הייתה שהטכנולוגיה תאפשר את שחרור העבודה משליטה חיצונית והודות לכך מבנה החברה יהיה שוויוני יותר. יתכן שהאכזבה היא מכך שבמימד הסוציאלי שימוש זה לא הצליח להניע שינוי בכיוון הרצוי.

בהמשך דבריו, האברמאס מבקש להראות ששיטת ההתנהלות של המדינה הסוציאלית במסגרת הקפיטליזם והדמוקרטיה היא שיטה שנידונה לכישלון. הוא סבור שבשיטה הנוכחית לא ניתן ליצור צורות חיים חדשות, שוויוניות וחופשיות יותר. שתי סיבות עיקריות מפורטות במאמר. האחת היא גבולות היכולת הכלכלית של מדינה קטנה במגרש כלכלי עולמי, והשנייה היא השיטה הבירוקרטית ההכרחית לשם הוצאה לפועל של מדיניות סוציאלית. לטענת האברמאס ישנם שלושה מקורות שמניעים את החברה המודרנית: כלכלה, עוצמה וסולידריות. האברמאס סבור שעד כה ניסיונות ההתמודדות המאכזבים עם המציאות התמקדו בשני המקורות הראשונים, ועל כן,יש לבסס צורות חיים חדשות תוך התמקדות במקור השלישי, הסולידריות (שם, 117).

האברמאס נע לעבר גישה סטרוקטוראליסטית שזונחת את שאלת המודרניות ומשתמשת בה רק כמצע לטענות סוציולוגיות נורמטיביות. הוא מבקש להפוך את שרטוט המציאות של מרקס לפיו כוחות הייצור הם הכוח העמוק והנמוך שמעליו מרחף מבנה-העל כמשרתו. האברמאס טוען שהזירה המושגית היא הזירה הנמוכה והעמוקה ביותר במבנה החברה ורק ממנה יכול לנוע השינוי הנחוץ. כך הוא מגדיר  זירת התרחשות זו:

[...] ומתחת לזירה הזו, מצויה לבסוף, זירה שלישית, אשר בה זרמי תקשורת קשים לזיהוי קובעים את דמותה של התרבות הפוליטית [...]; כאן נעשים חילופי המגמות של רוח הזמן [...] כל פרויקט המבקש להסיט את כובד המשקל לכיוון ההכוונה הסולידרית חייב לגייס את הזירה התחתונה כנגד שתי העליונות. בזירה הזאת המאבק אינו במישרין על ממון או על עצמה אלא על הגדרות (שם, 118). 

לאחר קריאת עמדתו המובהקת של האברמאס, מתבלטת העובדה שתפיסת מבנה המציאות כפי ששרטט נמצאת כבר בשלבים מוקדמים יותר במאמר. כך למשל הוא מתאר את ביטויי הפסימיות המודרנית:

[...] סחרור מרוץ החימוש, הפצה בלתי מבוקרת של נשק גרעיני, התרוששותן המבנית של המדינות המתפתחות, אבטלה והפרה גוברת של האיזון החברתי במדינות המפותחות, בעיות זיהום הסביבה, טכנולוגיות הפועלות על סף הפורענות – כל אלה מלות מפתח שחדרו באמצעות התקשורת ההמונית אל תודעת הציבור (שם, 106). 

לאחר היווכחות בהשקפתו הסטרוקטוראלית של האברמאס, מתעורר חשד שמא הוא מטיל ספק באמיתותן של "מילות המפתח" הללו. כלומר, הוא אינו טוען שהמצב האמתי האובייקטיבי מאיים על חיי האדם המודרני, אלא שהשיח המושגי הוא כזה שמעורר פסימיות.

הסולידריות, לפי האברמאס, היא המפתח להשבת אמון התרבות המערבית בעצמה. אמון זה יתבטא בשקיפות אובייקטיבית של מצב המציאות ויאפשר להתמודד איתה בדרכים יצירתיות חדשות; מה שיצור את הסולידריות הוא התקשורת הבין אישית, הדיאלוג, או כפי שמכנה זאת האברמאס, הקומוניקציה. כך, לפי האברמאס, על אף שהאוטופיה שאנשי תרבות המערב תלו בה תקוות מיצתה את עצמה קיים כיוון אוטופי חדש. ניתן לראות קשר בין הטכנולוגיה המתפתחת כיום סביב הניסיון לחבר בין בני אדם בכל העולם לבין שאיפותיו של האברמאס. השפעת היכולת לקיים דיאלוג באמצעות רשתות חברתיות ניכרת במיוחד בזירה הפוליטית כאשר מחאות חברתיות ואף מהפכות ממש החלו את דרכן במדיום זה. אולם נראה כי חזונו של האברמאס מתייחס גם לרבדים אחרים שמרכיבים את התקשורת הבין אישית בנוסף לאמצעים טכנולוגיים.

יש תאימות לאורך המאמר בין תוכן טענותיו של האברמאס לדרך פעולתו. כשם שהאברמאס טוען שהמודרניות מוגדרת על ידי שילוב של שני הלכי רוח סותרים לכאורה, הוא משלב במאמר שתי גישות הפוכות, גישה תיאורית וגישה אקטיביסטית. בגישתו התיאורית הוא מתאר תהליך היסטורי-תודעתי-חברתי שהוביל להיווצרותו של העידן המודרני. האברמאס דבק בתיאור זה לאורך כל המאמר כהשתלשלות אובייקטיבית, טבעית, בלתי תלויה ברצונותיהם של בעלי אינטרס כלשהם. הכוחות המניעים של האירועים הללו, ובהתאם גם השפעותיהם, שרויים במימד פוליטי של החיים במרכזו נמצאת המערכת ולא האדם הפרטי. בגישתו האקטיביסטית האברמאס פונה אל ביקורת החברה בהווה ודיון בדרך שבה ראוי להתקדם אל העתיד. כך הוא למעשה ממקם עצמו כסוכן אקטיבי במערכת ההתרחשות המציאותית. האברמאס מתפקד לאורך המאמר הן כמתבונן מתווך והן כמשתתף פעיל במרקם החיים אותו הוא מעצב לעיני הקורא.

ניתן לזהות את השילוב בין הגישות לאורך המאמר כולו כמו למשל במהלך הסקירה של האברמאס את גלגולי המשמעות של המושג "אוטופיה". תחילה האברמאס מתאר את השתלשלות המושג באותה נימה שבה פתח את המאמר, כמתבונן חף משיפוטיות. הוא מציין נקודות זמן ומביא את כתביהם של הוגים אחרים כמצייני דרך:

אוטופיה נעשית מאז ראשית המאה ה-19 מושג במאבק הפוליטי שהכל משתמשים בו נגד הכל. ... 'אוטופיה' של תומאס מורוס, 'מדינת השמש' של קאמפאנלה, 'נובה אטלנטיס' של בייקון – אותן אוטופיות של מקום [...] האוטופיות הקלאסיות על החיים הטובים יותר, שאין בהם סכנות, מציגות עצמן, כפי שציין פורייה, כ'חלום על הטוב – בלי אמצעים להגשימו, בלא שטח' [...]המצב משתנה רק כאשר מרסייה, מחסידיו של רוסו [...] רוברט אוון וסן-סימון, פורייה ופרודון דוחים את האוטופיזם בכל תוקף; אבל מארקס ואנגלס מאשימים אותם שהם בבחינת 'סוציאליזם אוטופי' (שם, 105). 

אך בסוף סקירתו, האברמאס מכריע באופן סמוי בין הגלגולים השונים של מושג האוטופיה על ידי הצבעה סלקטיבית על מי שהגדיר באופן הנכון ביותר את המונח (שם, 106). הכרעה זו אינה מקרית: בהקשר לטענתו הרחבה של האברמאס, ההכרעה יכולה להתפרש לא רק כהכוונה נורמטיבית של נימת הדובר, אלא אף כחלק מהמאבק על הגדרות בזירה הקומוניקטיבית. כך למעשה כבר בחלק הראשון שפותח את המאמר האברמאס פועל במסגרת שבה הוא מאמין שיכול להתרחש השינוי המיוחל במגמות רוח הזמן.

כמו כן, לקראת סוף המאמר, האברמאס מתייחס להצעתו שלו, המנוסחת במאמר עצמו, כחלק מהחלפת פרדיגמות המתרחשת בעולם באופן בלתי תלוי בבחירותיו האישיות או בנקודת מבטו. "... ועם הנושא הזה עוברים הדגשים האוטופיים ממושג העבודה אל זה של הקומוניקציה. אני מדבר רק על 'דגשים', מאחר שעם חילופי הפרדיגמות מחברת עבודה לחברת קומוניקציות משתנה גם אופן הקשר עם מסורת האוטופיה" (שם, 119).

על קו התפר שבין התבוננות על דבר קיים לבין טענה יצירתית פוזיטיביסטית עומדת גם טכניקה של דה-קונסטרוקציה ורה-קונסטרוקציה בההאברמאס עושה  שימוש. כך למשל הוא פועל כאשר הוא מציג את ההוגים הבולטים שביקרו את הנאורות, היידגר, דרידה, פוקו ואדורנו. הוא מתאר בקצרה את טענותיהם על מנת לבסס את טענתו המנוגדת לקו המגמה הטבעי של הגותם. מכיוון שכל ההוגים הללו האירו את הצדדים החשוכים והמסוכנים של המודרניות היה טבעי לראות בקו המגמה היוצא מצירוף ההגות של כולם הצבעה על סיומו של העידן המודרני, אך האברמאס מבקש להראות שהם מבטאים רק שלב התפתחותי בתוך מסגרת העידן המודרני שגבולותיו עדיין לא נפרצו (שם, 107). בצורה דומה, האברמאס משתמש בתיאוריה של ק' אופה המתארת את שלוש הזירות הפועלות במדעי המדינה. התיאוריה של אופה היא למעשה בניה מחדש של התיאוריה המרקסיסטית ואילו האברמאס מעניק לה תוקף מכיוון אחר. הוא טוען שאחת מהזירות של אופה היא המפתח לחילופי המגמות של רוח הזמן (שם, 118). כך הטקסט מכיל פירוק של התיאוריה המרקסיסטית לפי אופה ושימוש באותם חומרי גלם ליצירת רעיון חדש.

החשיבות הרבה שהברמאס מעניק ללשון מובילה לשימת לב מיוחדת כלפי המושגים שבעזרתם הוא בוחר לתאר את רעיונותיו. מונחים כגון "אמון", "התגוננות", "בטחון עצמי", ו"ויתור מיואש" שזורים בין דפי המאמר. בסוף החלק הראשון מופיע משפט שנראה מחוסר כל תפקיד פרט להבלטת השימוש במושגים פסיכולוגיים: "... אי שקיפות היא גם פונקציה של מידת הנכונות לפעול, שחברה מייחסת לעצמה. המדובר הוא באמון התרבות המערבית בעצמה." לכאורה, המשפט הסופי של חלק זה הוא חזרה על התוכן שנאמר במשפט הקודם, אך מושג האמון העצמי מוסיף נדבך של נקודת מבט פסיכולוגיסטית על התהליך החברתי. ניתן לראות בו רמז לתפיסת תפקידו החברתי של הדובר כמקביל לזה של פסיכולוג אל מול מטופל. מצד אחד על הפסיכולוג  לשקף למטופל את מצבו האובייקטיבי ומצד שני לשמש כמאזין בעל אוריינטציה מסוימת ולא פאסיבית לחלוטין. עליו להכווין את המטופל בכיוון שייטיב עמו ויעצים אותו באופן המתאים ביותר. נראה שהאברמאס מנסה לעשות דבר דומה כאשר מצד אחד הוא משקף את מצב החברה כנבדל ממנה ומצד שני מנסה להניע אותה לעבר הכיוון הנכון לפי ראות עיניו.

לסיכום, הגדרת מושג המודרניות נוכחת בשני אופנים במאמרו של האברמאס, בתוכן הדיון ובאופן שבא לידי ביטוי בכתיבתו. על בסיס התיאור של שינוי תודעת הזמן האברמאס מתמקד במסגרת שבה מתקיימת ההתמודדות הפוליטית של המודרנה. מסגרת זו היא המיזוג בין חשיבה היסטורית לחשיבה אוטופית. הוא מבהיר מהי האוטופיה שמיצתה את עצמה בראשית המאה ה-20 ומהי האוטופיה הרלוונטית לימינו. כל אלה הם מהלכים תוכניים של האברמאס אשר מפרטים את משמעות מושג המודרניות ומוכיחים שזו ממשיכה להתקיים גם בזמן הווה. אולם המודרניות כפי שהאברמאס מגדיר אותה מתקיימת גם באופן פרפורמטיבי במאמרו. כלומר, לפי ההגדרה של האברמאס אפשר לומר שמאמרו הוא מאמר מודרני. מצד אחד, המאמר מכיל סקירה שיטתית הנתמכת במחקרים של הוגים נוספים ועונה על הציפיות של הקורא בהיבט הקוהרנטי ומבנה הטיעונים. מצד שני, המאמר לא מושך ידיו מהבעת נימה נורמטיבית ובכך מטעין את הדברים ב"אנרגיות אוטופיות". האברמאס מנסח באופן מפורש את הדרך שבה לדעתו ראוי לקדם את החברה, על ידי יצירת דיאלוג וחיזוק הסולידריות הבין אישית. כך נוצר שילוב בין חשיבה היסטורית מדעית לאנרגיות אוטופיות המכוונות את הקורא לעבר אידיאל מסוים. והלא, מאפיין זה הוא מה שלפי האברמאס הופך את מאמרו ל"מודרני".

גל בן-דוד היא בוגרת תכנית אמירים והחוג לביולוגיה. עבודתה נכתבה במסגרת הקורס "תאוריות של מודרניות" שהועבר על ידי ד"ר פנחס איפרגן. 

ביבליוגרפיה

•  האברמאס יירגן, "משבר מדינת הסעד ומיצוין העצמי של אנרגיות אוטופיות", בתוך חברה וזהות בימינו (ראיונות ומסות), (בתרגום דוד ארן), ספריית פועלים, 1991.