מכתבים מפרידה אמיתית - מכתבי הפרידה של לאה גולדברג ושל זהרה לביטוב / מעין שנדרוביץ'

מאמר זה הוגש במקור ובגרסא מורחבת כעבודת סמינר בעקבות הקורס  ספרות מופת: חדר המכונות של היופי –  מן הרומנטיקה אל המודרניזם. הקורס התחקה אחר גלגוליו של הסובייקט המודרני מבעד לכמה תחנות-יסוד ב"ביוגרפיה" האסתטית שלו: סוגות שונות שהתפתחו על רקע נסיבות כלכליות, חברתיות ואידיאולוגיות ותרמו להן, בהתכתבות עם עיצוב והתפתחותו של ה"עצמי". כמה מהרעיונות שהועלו על-ידי המרצה, דר. עודד וולקשטיין, במהלך הקורס מצאו דרכם אל הטקסט, ועל כך תודה. כמו כן, עודד הנחה אותי בגיבוש הנושא ובמחקר לקראת הכתיבה ועל כך תודה רבה עוד יותר.

When I write I ask for your hand; with your hand I'll go too far and I won't be afraid anymore of not coming back (Helen Cixous)

Jan Saudek, Dancers in Paradise

מבוא

המאמר שלפניך עוסק במכתבי פרידה. המצע העיקרי לו הנו שתי סדרות מכתבים הנכתבים בידי נשים הנפרדות מאהוביהן. במכתבים מנסיעה מדומה מספרת לאה גולדברג את סיפורה של רות, הכותבת ממסע דמיוני שהיא עורכת ברחבי אירופה, ובסופו מסוגלת להיפרד בפועל מבן זוגה, עמנואל. בישראל, מעט אחר כך, מבטאת זהרה לביטוב את צערה העמוק על נפילתו של ארוסה, שמוליק, ביום האחרון לשירותו בפלמ"ח. קריאת מכתבי השתיים מלמדת על תהליך הדרגתי ומעניין של התמודדות, התפכחות מאשליה ובסופו של דבר פרידה. מטרתי היא להבין איזה תפקיד ממלאת כתיבת המכתבים בתהליך ומה היא מסמלת עבור הכותבת באופן אישי וכן כיצירה ספרותית.

חשוב להבהיר כי למרות השוני בין סוגי הטקסטים והדמויות – האחד דמיוני והאחר לא נכתב מתוך שאיפה אמנותית – קיימות נקודות השקה בין נסיבות החיים של שתי הכותבות והן מאוחדות בכאב הפרידה המניע אותן לכתוב.
לאחר הצגת הטקסטים וסיפוריהם אפתח בחיפוש אחר משמעותם של המכתבים ואחר תרומתה של הכתיבה לתהליך האבלות של הכותבת. אנסה להראות כי שני הטקסטים – הספרותי במובהק וה"אמיתי" – מספקים נקודת מוצא להבנת תפקידם של מכתבי הפרידה הן בתהליך הפרידה והן כיצירות ספרות, ובפרט יצירות ספרות נשיות. על אף שהמשמעויות השונות נדמות כסותרות זו את זו, אבקש לטעון כי הן עונות על צרכים שונים של אדם אשר חווה פרידה.

היכרות עם רות ועם זהרה

טרם העיסוק בפרידה חשובה ההיכרות, ועל כן יוצג להלן מעט רקע על הדמויות ועל הספרים המספרים אותן. ניתן לכתוב רבות על רות, גיבורת הרומן הבדיוני של לאה גולדברג ועל זהרה, שמכתביה מובאים בכזהר הרקיע, אך אתמקד בתיאור כללי של הסיפור ושל דרך הצגתו בטקסטים.

מכתבים מנסיעה מדומה ללאה גולדברג התפרסם לראשונה בשנת 1937 והוא ספר הפרוזה הראשון של מי שנודעה בעיקר כמשוררת. הרומן כתוב כסדרת  מכתבים מאת הגיבורה, רות, לאהובה, עמנואל, ולפני כל מכתב כמה שורות הקדמה הנכתבות בידי מספר בגוף שלישי. במכתבים מתוארת נסיעת  הכותבת ברחבי אירופה ושהותה במקומות שונים לאחר פרידת הזוג, אך הקורא למד כבר מכותרת הספר ומההקדמה לו שהמסע הוא פרי דימיונה של הדמות ואינו מתרחש במציאות. הגם שהמסע הינו בדיוני לגמרי, הכתיבה משקפת מסע פסיכו-מנטאלי שהוא חלק מהותי בתהליך האבל ועיבוד הפרידה הממשית מעמנואל, שנראה שמתרחשת לאורך זמן. הרומן נחתם בהפלגתה של רות ממארסיי לארץ ישראל, ומובהר  לראשונה כי זוהי ההתרחשות גם בחייה האמיתיים, כלומר עתה היא באמת נפרדה מעמנואל ופצחה במסע אמתי.

לעומת רות, הכותבת לזה ממנו טרם נפרדה כאילו כבר נפרדו, זהרה לביטוב כותבת למי שנפרדה ממנו בעל-כורחה כאילו הוא עדיין חי. בספר כזהר הרקיע מפורסמים מכתבים שכתבה זהרה לביטוב לשמוליק, אהובה שנהרג בפעולת האימונים האחרונה בה השתתף כמפקד בפלמ"ח, ביום שחרורו. לביטוב, לוחמת פלמ"ח ומחלוצות חיל האוויר הישראלי, שקעה בעצב עמוק לאחר מותו של ארוסה והחלה לכתוב לו מכתבים. בכתיבתה היא מרעיפה עליו אהבה, מתייעצת ואף מתווכחת עמו, ולמרות שהיא יודעת שמת, נראה שהיא נמנעת מלהפנים זאת.

שני הסיפורים, הבדיוני והמציאותי עד כאב, עוסקים בפרידה המסופרת ונחווית באמצעות מכתבים. בשניהם ניתן למצוא עדויות לתהליכים מקבילים של אבל וכאב כפי שמתארת אותם הפסיכואנליזה – בחינה חוזרת ונשנית של המציאות המאפשרת השלמה עם לכתו של האהוב והחלמה הדרגתית. בעוד שרות מדחיקה או ממעיטה בערכו של צערה בהתחלה, זהרה מודעת מן ההתחלה למלוא יגונה, וייתכן שיותר קל לה לעשות כן לאור נסיבות הפרידה משמוליק. תהליך הניתוק ממושא האהבה – שפרויד היה מכנה "האובייקט" – כולל אצל שתיהן הישענות על  אשליה מסוימת, בדמות מסע מדומה או שימור האמונה שהאהוב חי ואוהב, וכן דרך היעזרות באהבתן לאומנות ולטבע. כל אלה מאפשרים בריחה מהמציאות הקשה ולצד זאת התגבשות הדרגתית של ההכרה באבדן בן הזוג ובצורך להתגבר עליו.

משמעותם ומקומם של המכתבים בתהליך הפרידה

הדימיון בין הטקסטים אינו מתמצה בתיאור של תהליך האבל וההתמודדות עם הפרידה. שתי המחברות, לאה גולדברג וזהרה לביטוב, בוחרות במכתב כצורת הכתיבה לביטוי ולליווי התהליך. מה משמעותה של הבחירה, המודעת או לא, בסוגה זו? מה תרומת המכתב שלא ייקרא, לפחות לא על-ידי נמענו? אנסה להצביע על שלושה תפקידים נפרדים המאפיינים את השימוש במכתב.

המכתב מגיע ליעדו: מכתבי הפרידה כמאפשרים או מקלים את הפרידה

ראוי שראשית הדיון בתרומתו של המכתב לתהליך הפרידה תהיה ביתרונות הבסיסיים ביותר שהוא מזמן לכותבת, שהם ההקלה והמזור שבעצם כתיבתו. זהרה לביטוב כותבת לשמוליק שהכתיבה אליו מדכאת וחסרת טעם בעיניה, אך בכל זאת "לפעמים טוב לדעת שאפשר עוד לפחות לכתוב מכתב". היא מסבירה שכשהיא מתקרבת "להתפקעות ממש" היא יכולה לקחת את העט ולכתוב את כל הכאב הגועש בקרבה. היא מספרת שלעיתים היא נסחפת בכתיבה, וכך מכתביה מסייעים בהעברת הזמן ומקלים מעט על בדידותה ועצבותה. גם מכתביה של רות מהנסיעה המדומה הם "פרי בדידותה". כפי שמסבירה המחברת, מדובר הן בבדידותה של הדמות – רות, והן בבדידותה שלה – הסופרת. כתיבת המכתבים מספקת עיסוק המקל על הבדידות ומאפשר את הכלתה ואת קבלתה. לזאת מצטרף גם היסוד המחזק שבכתיבה, המזמנת נקיטת פעולה אקטיבית ולא רק המתנה או עצבות פסיבית. העלאת המחשבות על הכתב הופכת את האהובה הכואבת מקורבן של פרידה ליוצרת, באופן שמעניק לה משמעות ועוצמה, וגם מספק תעסוקה ופורקן.

יודגש שתועלת זו צומחת חרף ואולי דווקא בזכות העובדה שהמכתב לא ייקרא על-ידי נמענו. "מכתב תמיד מגיע ליעדו" אומר הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף הצרפתי ז'אק לאקאן בסמינר שהעביר על הסיפור "המכתב הגנוב" מאת אדגר אלן פו. להבנתי הכוונה היא לשחרור הנובע מכך שכותבת המכתב מסירה מעליה מעט מהעול של רגשותיה המבולבלים והכואבים כבר בעת הכתיבה ושאינו תלוי בקריאה. יתרה מזאת, מכתב שנכתב למי שלא ישיב מעניק לכותבת חירות לעצב את אהובה כרצונה, במנותק מאופיו האמיתי או מתגובותיו האופייניות. אולי חירות זו תורמת לשחרור מהצורך בנוכחות בן הזוג האמיתי.

נוסף ליתרון שבכתיבה כפעולה או כעיסוק המתח המתמיד המצוי במכתבים בין מימד האשליה שהם מספקים לבין חוסר ההדדיות שבהם מאפשר התמודדות עם פרידה ואובדן בתהליך הדרגתי. רות משלה את עצמה שהיא נוסעת, ואף כותבת לעצמה מכתב בשם אהובה; וזהרה ממשיכה להאמין ששמוליק עוד ייכנס בדלת. שתיהן ממשיכות לפנות בגוף שני אל אהובן המרוחק, על מנת להתייעץ, לשאול ואף להתעמת איתו. כפי שכותבת הסופרת והפובליציסטית ג'ודית ויורסט, ייתכן שהסירוב להאמין בפרידה מתפקד כמנגנון הגנה של הדחקה או הכחשה מפני החרדה הקיומית המתעוררת בעקבות הסכנה של אובדן האהבה מצד היקר להן.

בה בעת, שתי הכותבות  מכירות, במעין רגעים של צלילות, בסופיות של הפרידה. רות לא מסיימת או חותמת את המכתב שכתבה לעצמה בשם עמנואל, כי היא מבינה שהוא לא יכתוב לה מילים כאלה בעצמו. חרף כמה הפלגות בדמיון על האפשרות של עתיד או של סיום אחר לסיפורה-מסעה, תמיד מכה בה ההכרה של מציאות הפרידה הנדרשת ותום יחסיה עם עמנואל:

אפשר לחלום בדמדומי הסתיו מול החלונות הבודדים מאוד, אפשר לחלום על חוף הים מול האפור הזה [...] לחלום על ערבים אפלים מאוד ועל בית רחב ידיים מול אלה הגלים – על אש התנור [...], על ראשך הכפוף עלי ספר לאור מנורה הבהירה כירח עייף מול זה הים, על משחק הילדים בחדר הסמוך, שהם ילדיך [...] ועל ראשינו שזרקה בהם שיבה, והחום העצור ברהיטים, בחלונות בטפיטים [...] לעולם לא יבנה בית כזה. (66)

לעניות דעתי, דווקא מדיום המכתבים המאפשר שימור שני הפנים הללו – האשליה וההכרה – תורם לתהליך הפרידה. בספרה "כרוניקה של פרידה" טוענת מיכל בן-נפתלי שהכתיבה מסייעת להפוך את האהוב מאדם מוחשי לרעיון מופשט, כי היא עוסקת יותר בכותב עצמו ובאהבה מאשר באהוב הקונקרטי שגרם או עורר את דחף הטקסטואליזציה. לדידה, הכתיבה אמנם משמרת את זכרון האהוב אך גם "הורגת אותו" עלידי הפיכתו מנוכח למושא או נושא לכתיבה. כך, הכתיבה מאפשרת ביטוי מדויק של הקונפליקט בו מצויה הנפש, הרוצה להיאחז באהוב ובאהבה שנגמרה אך כל העת בוחנת את המציאות ומבינה שהדבר אינו אפשרי. אפשר שהשמירה על מידה מסויימת של אשליה מרככת את הכאב העצום של האבדן ומסייעת להפנמתו בקצב איטי. מדיום המכתב מאפשר לגיבורות לחוות את הקונפליקט הזה בקצב הנוח והנכון להן, ועובדה היא כי בסופו של דבר הן רות והן זהרה מפסיקות לכתוב ומשלימות עם הפרידה.

לכתיבת מכתבי הפרידה יש, לפיכך, כמה היבטים של ריפוי או סיוע בהתגברות. היא מספקת עיסוק שמסיח את הדעת מהעצב וכן מעמיד את הכותבת בעמדת כח אקטיבית. ליתרון זה מצטרפת גם ההזדמנות להשהות את הפרידה בזכות שימור אשליית הקשר עם האהוב, המאפשרת לכותבת להסתגל לפרידה ולעכלה באופן הדרגתי, תוך ניצול המתח המגולם במכתב בין "הרג" האהוב לבין פנייה אליו. במובנים אלה מכתב הפרידה "מגיע ליעדו", כלומר משיג את מטרתו, ברגע כתיבתו ממש.

מכתבי הפרידה כמכחישיה 

נוכח הגעגוע וחוסר ההשלמה עם הפרידה המבוטאים בכתיבה, האם ניתן לומר שהמכתבים משרתים את מחבריהם באופן מלא? האם הם באמת מאפשרים התגברות על הפרידה והשלמת תהליך האבל? לכאורה, השימוש במכתב מעיד על ההבנה העמוקה ביותר של הפרידה ועל השלמה עמה. שהרי, אין צורך לכתוב מכתב למי שנוכח בחיינו באופן סדיר או בתדירות גבוהה, או כאשר יש אמצעי מילולי פשוט יותר לתקשורת עמו. מנגד, הבחירה לכתוב מעידה על ניסיון לגשר על פער המרחק הפיזי או הרגשי, ולכלול את אהובינו בחיינו.

מכתבי הפרידה המתוארים במאמר זה מונעים מצורך בהחלפת האהוב או בהתגברות על אובדנו. כתיבת המכתב, שנדמית כהכרה במציאות הפרידה, היא למעשה דרך לשמור על קשר עם בן הזוג שאבד ולשלול את אובדנו. אמנם מבחינה רעיונית הכותבת הופכת את האהוב למושא מופשט, כפי שמתארת בן-נפתלי, אך המכתבים הממשיים ממשיכים לגלמו ולייצגו. שמוליק כפי שזהרה אהבה, חשבה וחלמה אותו נשתמר בזכות כתיבתה אליו, שהיא גם כתיבה עליו. אפילו אם אין מודעות ספרותית אצל כותבת המכתב, הדיו על הנייר משמש מצבה גשמית לדמותו של בן הזוג העוזב. להבהרת הרעיון מתאימות שורותיה של רחל, אותה מצטטת גם זהרה:

ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד
רק אשר אבד לי – קנייני לעד.

שורות אלה של רחל מדגימותאת טענתה של ז'וליה קריסטבה ששלילת האובדן היא המאפשרת לשמור על הקשר עם האובייקט באמצעות סמלים, שמבטאים לכאורה השלמה עם הפרידה. עבור רחל, מה שניתן לתפוס כאובייקט שאבד הוא משהו בתחום ההגדרה וההבנה של הסובייקט ולכן נשאר "קניינו", כי הקשר בין השניים לא ניתק, אפילו אם הוא על דרך השלילה.

ואולם, כיצד מתיישבת פרשנות זו עם ההצהרה שהכתיבה מאפשרת "להרוג" את האהוב ולהתגבר עליו? קוראיהם של פרויד או של קליין לא יתהו על הסתירה המדוברת, שכן תורת הפסיכואנליזה כבר עסקה רבות בשניות הדחפים: חרדת הנטישה של התינוק גורמת לו לרצות לא רק להיצמד או לבלוע את האם ולהכילה אלא גם להרגה על מנת שלא להזדקק לה. האקטיביות שבכתיבת המכתב מאפשרת לשמר את השניות של דחף הרסני ודחף מגונן בבת אחת. כפי שמתארת אורית מיטל את המכתבים בשירתו של אורי צבי גרינברג: "המכתבים אינם רק תיעוד של האבל על אובדן אובייקט האהבה, של ההשתוקקות המלנכולית המתמדת אל החסר, אלא יש בהם גם תנועה בלתי פוסקת של התענגות הדדית ... ההתכתבות מקיימת את הכאב שבלעדיו האם והבן אינם חשים עצמם חיים". במילים אחרות, הסתירה בין תפקיד המכתב כמציין את הפרידה ובה בעת כמנציח את קיום הקשר היא לכאורית בלבד, משום שהיא משקפת את הסתירה המובנית בדחפיו של כל אדם בו זמנית להרוס ולשמר את מושא אהבתו.

מכתב הפרידה כ"לשון" הנשית

לאור האמור לעיל, ניתן לראות במכתבי הפרידה כלים המקלים על נפשן הדואבת של רות או של זהרה במובן היום-יומי, ומשמרים את יחסיהן עם עמנואל ועם שמוליק במובן המטאפיזי. אולם לטעמי משמעות מכתב הפרידה אינה מתמצה בכך, אלא הוא משמש אמצעי מסורתי לביטוי נשי.

כתיבת רומן במכתבים, כתיבה אפיסטולרית, שימשה באופן מסורתי מוצא לקול נשי. בניגוד לספרות מסוגים אחרים שלא היתה פתוחה בפני נשים כותבות, ספרות מכתבים נתפסה כסוגה נשית החל מראשיתה במאה ה-16 בשל ההיבט האישי והלכאורה צנוע שבכתיבת מכתב שהתאים לדימוי המגדר הנשי כמופנם. כמו כן, כתיבת המכתב מושתתת על היעדרו של האהוב אליו פונים, ובאופן מסורתי הנשים הן שנשארו במקומן וחוו ביתר שאת את עזיבת, בגידת או התרחקות האהוב. דהיינו, ההיבטים המאפיינים מכתב התיישבו עם התכונות שיוחסו לנשים באותה התקופה ולכן אין זה מפתיע שנשתמרה תפיסתם ככלי ספרותי זמין ושימושי יותר לדמויות ולכותבות נשיות. אמנם מאחורי מכתביה של לביטוב לא עומדת, לכאורה, שאיפה ספרותית או כוונה לפרסום פומבי, אך ניתן לראות בכתיבת המכתבים בחירה לא מקרית של מי שמאמצת את המוסכמות הספרותיות ופונה לסוגה המקובלת עבור בנות מינה.

חשוב לעמוד על כך שהעובדה שהמכתבים האינטימיים לכאורה מתפרסמים לעיני כל חושפת את המגבלות והמורכבות של המגדר הנשי כפי שמתואר בספרות. הצניעות והפרטיות אינם באמת נחלתה של הדמות הנשית, על אף הדימוי המצטייר מסוגת הכתיבה. זאת ועוד, למרות שהגיבורה והכותבת היא אישה, היא מבטאת ומגדירה עצמה באמצעות האהוב, ובפרט בהתבסס על היעדרו, ואפשר לטעון שהדבר עולה בקנה אחד עם התרבות המערבית המגדירה את האשה לפי שונותה או הזדהותה עם הגבר. מורכבות מעניינת זו באשר לדמותה של כותבת המכתבים מצדיקה את ראיית הרומן האפיסטולרי כסוגה נשית בעיקרה, מעבר לעובדת קבלתה ככזו בעיני כותבי ומבקרי הספרות של הדורות האחרונים, והופכת אותה לבחירה נוחה או טבעית עבור כותבת אישה. ההכרה בכתיבת מכתבים כנוחה להשמעת הקול הנשי או ההזדהות עם כתיבה העושה כן הן שגרמו, אולי, לגולדברג וללביטוב לבחור לבטא את כאבן ואת געגועיהן באמצעות מכתבים.

סיכום

ואני  [...] איני יכולה להתגבר על הרצון לשוחח איתך. לשוחח על כל הדברים שאינם חדשים ואינם אינטלקטואליים כלל – על אהבה ופרידה ועל הבדידות הכבדה של הנידונים לנדידות. (גולדברג, 94).

רות של לאה גולדברג נפרדת מאהובה עמנואל, וכמותה נפרדת גם זהרה לביטוב מארוסה ואהובה שמוליק. שתיהן מתעדות ומתמודדות עם פרידתן במכתבים שפורסמו בספרים. במאמר זה ניסיתי להראות כיצד הסוגה המשותפת לשני הסיפורים משחקת תפקיד משמעותי בתהליך ההתגברות על אבדן וטומנת בחובה סמליות מעניינת.

לבחירה לתאר ולחוות את תהליך ההתמודדות וההתגברות על האבדן באמצעות כתיבת סדרת מכתבים כמה משמעויות מקבילות. מקביעתו של לאקאן ניתן ללמוד שהמכתב מגשים את מטרתו בעצם הכתיבה, על מגוון האפשרויות הגלומות בה, ובמנותק מהצורך בקריאה של הנמען. המכתב מזמן את הנכחת הפרידה והבנתה על-ידי הכרה בריחוקו של האהוב בו זמנית עם קיום האשליה שהוא עדיין קורא או מתקשר, ולכן הכתיבה מאפשרת איזון אישי בין המרכיבים השונים והתמודדות הדרגתית עם הפרידה. מעבר לכך, למכתב משמעות סמלית כמעכב הפרידה, שכן הוא מאפשר הכרה בה יחד עם הנצחת  האהוב והקשר איתו. לבסוף, הבחירה לכתוב מכתבים כדי לבכות את אבדן האהוב מתאימה במיוחד לנשים, משום שסוגה זו נתפסת בעולם הספרות כנשית בעיקרה, ומפאת הצורך להתגבר על מוסכמות אמנותיות הכובלות נשים ומונעות מהן לבטא את כל תחושותיהן בספרות המקובלת.

לאור זאת, ניתן להשוות את מכתב הפרידה למקף בין המילים בצירוף הסמיכות: מחד, הוא משמש ליצירת מרחק בין המילים כדי שכל אחת מהן תוכל להיקרא בנפרד, ומאידך הוא מעיד על הקשר הקיים ביניהן ושומר עליהן כיחידה אחת. תפקיד זה נוסך בכתיבת המכתבים משמעות הן בתהליך עיבוד האבל על בן הזוג והן לאחר מכן, בהשאירו משהו מהאהוב.

מעין שנדרוביץ' היא סטודנטית שנה ג' בתכנית אמירים ובפקולטה למשפטים. עבודתה נכתבה במסגרת הקורס "ספרות מופת: חדר המכונות של היופי - מרומנטיקה למודרניזם" ובהנחייתו של ד"ר עודד וולקשטיין.

ביבליוגרפיה

• בן-נפתלי, מיכל כרוניקה של פרידה, תל אביב: רסלינג. 2000.
• גולדברג, לאה מכתבים מנסיעה מדומה, תל אביב: ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד, 1937
•  מהודרה מחודשת 2007.
• הס, תמר, "פרי בדידותה" בתוך פגישות עם משוררת (בעריכת רות קרטון-בלום וענת ויסמן), תל
•  אביב: ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000.
• ויורסט, ג'ודית,  החיים – אבידות הכרחיות, ויתורים גורליים. (בתרגום תמר עמית) ישראל: הדר,
•  1988.
• טיקוצקי, גדעון, "אחרית דבר" בתוך מכתבים מנסיעה מדומה, מחברת לאה גולדברג, תל אביב:
•  ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד, 2007.
• מיטל, אורית, "איך זה נקרא" בתוך אות גיליון 01, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשע"א.
• מקינון, קתרין, פמיניזם משפטי (בתרגום עידית שורר, בעריכת דפנה ברק-ארז) תל אביב: רסלינג,
•  2005.
• קליין, מלאני, "אהבה, אשמה ותיקון" בתוך כתבים נבחרים (בתרגום אורה זילברשטיין, בעריכת
•  יהושע דורבן) תל אביב: דורבן, 2002.
• קריסטבה, ז'וליה,  שמש שחורה (בתרגום קרן שמש) תל אביב: רסלינג, 2006.
• רגב, עופר, כזהר הרקיע: חייה וכתביה של זהרה לביטוב, צור יגאל: פורת, 2003.
• רחל, "מתי" בתוך בגני נטעתיך – כל שירי רחל, ישראל: סטימצקי-תמוז, 1986.

• Freud, Sigmund,  Mourning and Melancholia, S.E. Vol. 14. Trans. James Strachey. London: Hogarth Press. 1957, 243 – 58.
• Lacan, Jacques. "Seminar on "The Purloined Letter"" (Trans. Jeffrey Mehlman) in The Purloined Poe (ed. John P. Muller and Willia, J. Richardson). USA: John Hopkins University Press 1990.