דבר העורכת - גליון תשע"ג א'

בסיפורה של שרלוט פרקינס-גילמן, "נייר הקיר הצהוב" מתוארת חוויית התדרדרותה הנפשית של הגיבורה, דרך התעכבות על האופן שבו היא תופסת את הטפס הצהוב, המודבק על קירות חדרה, והמעורר בה תחילה שאט נפש ולבסוף סקרנות עד כדי הזדהות ממש. הטפט הישן והדהוי, אינו אחיד אלא עשוי טלאים טלאים, דבר המקשה על הבנת הדוגמא החוזרת בו. ככל שמצבה הנפשי של הגיבורה מתערער, כך גם גוברת בה הלהיטות לפצח את הדוגמא המעורפלת של הטפט, עד שלבסוף היא מדמה כי ברקע הדוגמא שרויה דמות של אישה שפופה, המבקשת להיחלץ מתוכו.

האופן שבו הגיבורה "קוראת" את טפט חדרה, בניסיון לעמוד על הדוגמא הייחודית המוטבעת בו, עשוי להזכיר את האופן שבו כל קורא ביקורתי ניגש לטקסט. אפשר כי אותה עין ביקורתית נוכחת גם בגיליון הנוכחי של אמירות, המציג לפניכם אופני קריאה שונים לטקסטים שונים, מתוך ניסיון להתחקות אחר ה"תבניות" החבויות בתוך הטקסט. מובן מאליו כי ניסיון זה - לאתר תבנית אחידה בתוך הטקסט המורכב - הוא ניסיון המועד לכישלון, כפי שגילמן מראה לנו יפה בסיפורה. התבניות שהגיבורה מזהה בטפט הן הלא דינאמיות, בלתי אחידות וחמקמקות, וככאלה הן חותרות תחת הניסיון לקריאה פרשנית אחת, "נכונה". הגיבורה, המתעקשת לחלץ את האישה הכלואה בתוך הטפט, שואפת דרך כך (כפי שאנטון פובזנר, תלמיד אמירים שנה ג', היטיב לתאר במאמרו), לקרוא תיגר על התבניות הפיזיות, החברתיות-מגדריות והאישיות שבתוכן היא עצמה כלואה. אף שראוי לשאול מה המחיר שהגיבורה משלמת עבור אותה קריאת תיגר, חשוב גם להכיר בפן המשחרר שיש בעצם הערעור על תבניות. בהשראת קריאה משחררת זו, אאחל לקוראים שחווית הקריאה בגיליון אמירות תהיה גם היא משחררת ומאתגרת, ועם זאת (או אולי בזכות זאת?) מהנה.

יעל אברבוך