עוד קורבנות לטפט: הרחבת האמירה הביקורתית של "נייר הקיר הצהוב" / אנטון פובזנר

נייר הקיר הצהוב, סיפור המופת מאת שרלוט פרקינס-גילמן (1860-1935), סופרת ופעילה פמיניסטית אמריקאית, מציג עלילה אוטוביוגרפית למחצה דרך רשומות יומן של אישה הסובלת מתופעות דיכאוניות-היסטריות. כנהוג בשיטת ה"ריפוי במנוחה" שהייתה מקובלת בתקופה הוויקטוריאנית, בעלה ג'ון ,רופא במקצועו, מביא אותה לאחוזה משפחתית מרוחקת, שם נאסרת עליה כל פעילות הכרוכה במאמץ – החל מעבודות בית וכלה בטיפול בבנה הפעוט ובכתיבה. על אף הציפיות של בעלה, מצבה ממשיך להתדרדר, והיא מפתחת קשר חולני עם נייר הקיר שבחדרה אשר במשחק מראות טקסטואלי סבוך מגלם את התאוותה לחיים חופשיים ויצירתיים אל מול כליאתה במשטר מגדרי דכאני. הסיפור נגמר כאשר הדוברת מאבדת את שיירי שפיותה ובעלה הנחשף לראשונה למלוא חומרת המצב, קורס מעולף לרצפה. 

,Jonathan Sutton, I Will Always Be Here, 

הטקסט מעלה סדרת שאלות שנותרות חסרות מענה, ובכך נופל ברשתן של פרשנויות מרובות וסותרות. אינני תומך נלהב של אנרכיה פרשנית, ולראייתי קריאת הסיפור כמוקיע  עיצוב פנים גרוע מפספסת את העניין המרכזי. הקריאה המתמקדת בדיכוי האישה על ידי הסמכות הפטריארכלית נשענת על ביסוס טקסטואלי וביוגרפי משכנע. עם זאת, אף היא מתאימה באופן חלקי בלבד ומזניחה נקודות מעניינות אשר ראויות לבחינה קרובה דווקא משום מיקומן בשוליים. אני מציע לראות בסיפור ביקורת רחבה, הכוללת את זו המגדרית, אשר שוללת בזו אחר זו שתי פרדיגמות מכוננות של האינדיבידואליות המערבית המודרנית (להרחבה בנושא תבניות אישיות, ראו מאמרו של 1987 Baumeister).

את הדוברת קל לקשור בתפיסה הרומנטית, המהללת את הפנימיות ואת הגאון היצירתי. גאון זה מזוהה פעמים רבות עם הטבע ומוצג כמורד כנגד החברה הקרה והמנוכרת. אמנם הטקסט מעודד את הקוראים להזדהות עם דמות זו ולהצטרף לעימותה העקר אל מול המוסדות הכובלים אותה, אך אבקש להראות כי תיאור התדרדרות הדמות נוגע באופן מהותי לחולשות ולסתירות הפנימיות של החזון הרומנטי עצמו.

ג'ון הבעל משתייך לעידן הוויקטוריאני העוקב אחר זה הרומנטי; הוא רציונלי, חומרני ומשוקע בעבודתו. תפיסת העצמי הוויקטוריאנית מציבה את הפרט בעימות חריף מול עולמו הרגשי, המזוהה עם יצרים מסוכנים  שהאדם הבוגר והאחראי צריך לרסן ולהכפיף לצו התבונה וכללי ההתנהגות הראויה. גם כאן האינדיבידואל מוצג בעימות יסודי מול החברה, אך האלטרנטיבה הרומנטית של התחברות לטבע ולחיי פשטות אידיליים כבר איננה מצטיירת כברת יישום. במקום זאת, המסורת הוויקטוריאנית מבקשת ליישב את עימות האינדיבידואל מול החברה (כמו גם, במידה מסוימת, את העימות הפנימי מול היצרים) דרך מוסד המשפחה. המרחב הביתי נתפס כמגן על הפרט ומטפח אותו ובכך מאפשר לו לחזור ולהתמודד עם המתחים והעימותים בחברה בכל יום מחדש. על אף ההבטחה שבפתרון זה, מדובר באיזון עדין ובלתי יציב בין סדרת מתחים אשר מושתת, כפי שנייר הקיר הצהוב מיטיב להדגים, על עוול מגדרי יסודי. כאשר מוטל תפקיד מגן ומטפח על "המרחב הביתי", האישה היא זו המספקת את ההגנה והטיפוח לגבר, בעוד הגבר נהנה מסמכות מכרעת על גופה ועל נפשה. במובן רחב, עלילת הסיפור כולה יכולה להתפרש כביקורת על תפיסת העולם הוויקטוריאנית שכן היא זו המנחה את כלל השתלשלות האירועים. עם זאת, ארצה לייחד בהקשר זה את דמותו של ג'ון, שכן בהיותו שקוע בערכים וויקטוריאניים הוא מיטיב להדגים בקריסתו את קווי השבר שביסוד האינדיבידואל הוויקטוריאני. התדרדרותה של הדוברת, לעומת זאת, יכולה להצטייר בהקשר זה כתוצאה של עימות בין שתי פרדיגמות אינדיבידואליות, הרומנטית והוויקטוריאנית, שאין לה השלכות מהותיות על כל אחת מהן בנפרד.

אמנם חלפו מעל למאה שנים מאז נכתב הסיפור, אך הוא עודנו מדבר אלינו ונותר רלוונטי לחיינו. נראה כי במובנים רבים ירשנו פרקים נרחבים משתי המסורות הבעייתיות המוצגות בסיפור, כאשר הפרגמטיות האסרטיבית של הוויקטוריאני משמשת לנו כחזות חיצונית בעוד שאנחנו ממשיכים לטפח בתוכנו ליבה מוסתרת של סובייקטיביות רומנטית. נוכל אם כן להרחיב את קריאתנו בסיפור ולבקר דרכה את כלל תפיסת האינדיבידואל התחום והשתלטן הנהוג בחברה המערבית המודרנית. תפיסה זו רואה באדם יחידה סגורה עם גבולות ברורים ומרכז שליטה פנימי מובחן אשר שמפעילה את העולם החיצוני כמיטב יכולתה על מנת להשיג את מטרותיה. ניתן לזהות אותה הן ברומנטיקה והן בעידן הוויקטוריאני, כאשר את שתי ההתנגשויות הפנימיות שתוארו לעיל ניתן לנסח בתור תולדות משנה של העימות המהותי של דפוס האינדיבידואל התחום והשתלטן. מצד אחד, דפוס זה עוין מיסודו למסגרת החברתית המנסה להכפיף אותו ולגייס אותו לשימושיה, אך מצד שני אין הוא כלל אינדיבידואל או אפילו אדם במנותק מהחברה. הסיפור מציג לראווה את הכישלון של שתי מסורות-על כאשר הדוברת הרומנטיקאית, העומדת על נס הפנימיות היוצרת, נאטמת בעולם מוזר שהיא קוראת לתוך התבנית הדהויה שעל נייר הקיר. בעלה הוויקטוריאני נופל מחוסר הכרה – או אולי מחוסר חיים – לאחר שפורר במו ידיו את המסגרת המשפחתית אשר הייתה אמורה לכלכל את קיומו כאינדיבידואל. כיורשים למסורות אלו, בהחלט ראוי שנכיר בהשלכות כשלון זה על חיינו.

הדיווח של הדוברת מתמקד כולו בה עצמה, והפרדיגמה הרומנטית היא הנכשלת ביתר שאת בסיפור. לכאורה מדובר בהתנגשות בינה לבין זו הוויקטוריאנית: הבחירה באחוזה משפחתית כמקום הבראה מגלמת את התפיסה הוויקטוריאנית של המרחב המשפחתי המגן, וכך גם הריפוי במנוחה הוא נחלתה של חברה זו. כבעל וכרופא ג'ון מחזיק בכוח כמעט ובלתימוגבל כלפי הדוברת, וכמקיים הערכים הוויקטוריאניים הוא כופה אותם עליה. הצורך שלה בביטוי יצירתי ובמגע חברתי (והרי אף אלה מהרומנטיקנים אשר היללו את ההתבודדות בטבע, לעולם לא ניתקו את הקשר עם החברה) נחסם בתקיפות ונותר ללא מענה, והוא משתקף בצורה סימבולית במבטה הנשלח מבעד לסורגי החלונות אל עבר הפרחים בגן והמרחבים הפתוחים. נטייתנו להזדהות עם הדמות הרומנטית מבקשת ואף כמעט דורשת לזהות בשגעונה פן משחרר. עם זאת, אופן תיאור התדרדרותה פוסל את הקריאה הרומנטית ואף לועג לה בהציגו את כשלון האידיאל הרומנטי אף בתוך עולם השגעון.

הדוברת מתחילה בכך שהיא תובעת מידה של אוטונומיה ומרחב פרטי בתוך הכתיבה שלה אל מול תכתיבי החברה כפי שהם מיוצגים בזעיר אנפין על ידי ג'ון ואחותו, ג'ני. ממקדש האינדיבידואליזם הקטן הזה היא ממשיכה אל תוך קריאה חופשית של המציאות הסובבת, עם דגש על נייר הקיר והתבנית החמקמקה הטבועה בו. קריאה זו הופכת לעיסוק המרכזי בחייה אשר מחליף את הפעילויות שנחסמו בפניה. היא "טובה כהתעמלות" ומהווה אתגר אינטלקטואלי אל מול התנגדות התבנית לקטלוג ולפענוח. לימים, ככל שמתרועע מצבה הנפשי של הדוברת, התבנית אף מתחילה לפצות על הבידוד החברתי של הדוברת, ומקבלת תכונות אנוש התואמות אף הן את תפיסת המורד הרומנטי; היא "קוראת תיגר על החוק" ומגיבה באלימות על ניסיונות ההשתלטות הפרשנית של הדוברת. את המשך הגלגולים הפנטסטיים של התבנית ניתן לפרש כמשקפים באופן שקול כמעט הן את השגעון המתקדם של הדוברת והן את הכבלים הכבדים מנשוא המוטלים עליה מצד החברה. כאשר מופיעה על הקיר רשת סורגים ואישה המנסה לפרוץ מבעדם, נראה כי מדובר בהזיה שאין היא אלא בגדר זעקה נואשת של הדוברת, אשר אף במישור ההוויה הקונקרטית סגורה בחדר מסורג.

מכאן והלאה האתגר הפרשני הולך וגובר ככל שהדוברת מתפוגגת ממש בטקסט של התבנית. מצד אחד, הדוברת מתקדמת במסלול החניכה ההכרחי לכל אינדיבידואל מודרני. ראשית, היא תובעת את עצמאותה אל מול תכתיבי דמויות הכוח בחייה, ג'ון וג'ני. שנית, היא גם מתעמתת מול עצמיותה וקובעת את גבולותיה החדשים תוך כדי פריצת אלו הישנים. בהזדהותה עם האישה שמאחורי הסורגים, הפורצת החוצה אף היא, הדוברת "זוחלת לאור יום" בשטח הפתוח, אל מול ההגבלה שמציב עליה ג'ון. היא אף מערערת את ההגבלות האובייקטיביות של עולם החומר, כחלומם של הרומנטיקנים, כאשר היא מתרוצצת במרחב הפתוח "מהירה כצל הענן ברוח חזקה" ונצפית מכל החלונות בו זמנית. בעולמה החדש, בתבנית שעל נייר הקיר, היא נפגשת מחדש עם החברה תוך חשדנות האופיינית למודרנה. המודרנה עוזרת לאישה לפרוץ את הסורגים, אך יחד עם זאת מחביאה חבל למקרה וזו תנסה להימלט. בסופו של הסיפור נראה כי עם סיום מרד הנעורים הדוברת "מתבגרת", כלומר מוצאת לעצמה מסגרת ועוגן באותה התבנית אשר תפסה מקודם כמכשול, ומוותרת על קפיצה מהחלון משום ש"אין זה מקובל"– ובכך בוגדת סופית באידיאל הרומנטי ואף בשגעונה.

מצד שני, מובן כי מדובר במחלה משפילה, משתקת וככל הנראה אף חשוכת מרפא. הדינאמיקה של הטקסט, המציגה תבנית דו-שכבתית בה לסורגים יש את אותה ממשות קיום כמו גם לאישה הנסתרת, דורשת מאתנו לקבל את תקפותו של נרטיב השחרור הרומנטי ביחד עם זו של כשלונו המחפיר ולערב בקריאתנו את שתי הפרשנויות. אני מציע לראות בהקבלה הסמלית שבין שגעון הדוברת לבין תכתיב האינדיבידואליות הרומנטי ביקורת על ריחוקו של תכתיב זה מהמציאות הקיימת, ובייחוד מציאות התכתיבים המגדריים. התפעלות מיופיו של הטבע לא מקיימת אדם בחייו, וככלל, הטבע איננו נגיש כמוקד התפעלות נטולת דאגה אלא ליחידי סגולה. מרבית צרכני הספרות הרומנטית, לעומת זאת, לכודים בשגרת חיים אפורה ומייגעת. במקרה של האישה הוויקטוריאנית, אשר מנקודת מבטה כותבת גילמן, בהחלט יש מקום להשוואה בין הפלגת הדמיון הרומנטי לפרשנות מאולצת של המציאות היומיומית בה היא משועבדת לעבודות בית בלתי פוסקות – מציאות אשר הרבה יותר הוגן לדמות לזחילה כפייתית ומשפילה סביב חדר נעול, מצב בו אנו מוצאים את הדוברת בסיום הסיפור. לא זאת בלבד שהגישה הרומנטית איננה נוגעת למקור המצוקה המהותי, אלא היא אף מקבעת את הפתולוגיה בהסחת הדעת הרגעית של הקוראים.

למרות שסיפורה של הדוברת הוא המפורט והמרכזי בטקסט, אבקש להמשיך את הקריאה ולהראות כי דיכוי האישה במשטר המגדרי הוויקטוריאני מהווה רק פן אחד מתוך הכשל הרחב של הפרויקט האינדיבידואליסטי. קורותיו של ג'ון מספקים מעין הקבלה של קריסת הדוברת, אלא שבמקרה זה הקריסה ממוקמת במסגרת הערכים הוויקטוריאניים. סיפורו דל בפרטים לעומת זה שלה, אך קיצוניות התמוטטותו הופכת אותו למעניין לא פחות. בנקודת ההתחלה הוא מצטייר כגבר חזק ובעל אוהב. עם זאת, הערתה של הדוברת על "חלחלתו האיומה" מאמונות טפלות, כמו גם תגובתו הקיצונית לווידוי על התדרדרות מצבה הנפשי של הדוברת מעידות על זרותו וחולשתו נוכח העולם הפנימי. אף ייתכן  כי דיווחי הדוברת על התנהגויותיו המשונות בחציו השני של הסיפור אכן משקפות את מצבו ולא רק את עיוותי התפיסה שלה. התעלפותו בסיום הסיפור משמעותית במיוחד לאור עיסוקו הרפואי המחזיק אותו ימים ולילות מחוץ לביתו לצורך טיפול ב"מקרים דחופים", ותומכת בפרשנות לפיה המטריאליזם הקיצוני שלו מסתיר פחד עמוק מפני כל מה שאיננו מדיד ומוחשי.

במקביל לפרשנות שהעמידה את מחלתה של הדוברת על התנגשות חד-משמעית בין שתי פרדיגמות האינדיבידואל (אותה ביקשתי לדחות לטובת מיקוד בסתירות הפנימיות של מודל האישיות הרומנטי) ניתן למצוא בנרטיב התנגשות זה הסבר פשוט גם להיחלשותו של ג'ון. כאמור, התפיסה הוויקטוריאנית דורשת את המרחב הביתי כתשתית בסיסית להתמודדות מתמשכת עם העימותים הכרוכים בחיי חברה. מכאן אפשר לזהות את חוסר תפקודה של הדוברת בטיפוח הבית, בצירוף של לחץ העבודה המחזיק את ג'ון לתקופות ארוכות במסגרת החברה החיצונית, בתור זה המתיש ומחליש אותו. דאגה אנושית לאור התדרדרותה המתמשכת של אשתו, בצירוף  חוויית חוסר האונים המקצועית שלו כרופא, מספקים הסבר סביר לכך שבהיחשפותו לשפל מצבה הוא יגיב באופן קיצוני. אפשר גם לטעון שעצם השתייכותה של הדוברת לפרדיגמה הרומנטית מכשילה את כינון המרחב הביתי לפי התבנית הוויקטוריאנית עוד מלפני מחלתה.

עם זאת, גם כאן ישנן אינדיקציות חזקות לדחייה של הסבר זה. אמנם אין דיון ממוקד בטיב היחסים בין בני הזוג לפני המחלה של הדוברת, אך הרמזים הפזורים בטקסט מערערים על תמונת האידיליה הביתית דווקא מצידו של ג'ון. הדוברת מצהירה מספר פעמים כי בעלה אוהב אותה ופועל מתוך אהבה כלפיה. עם זאת, ג'ון הוא למעשה האחראי העיקרי להתדרדרותה על  אף שהוא מיטיב לדאוג לפן החומרי של החלמתה, שכן הוא מונע ממנה כל אפיק של התמודדות בונה עם מצוקתה. התייחסויות ישירות לאהבתו מצויות בקונטקסט של משטור קיצוני של סדר היום של הדוברת, של מחסום ממשי בפני תקשורת ואף של מרמה ממש. בהתחשב בכך שמדובר במבעי האהבה מצד האדם השפוי והבריא במערכת היחסים, קשה להניח שאילו הדוברת הייתה מחלימה, יחסי הזוג היו יוצרים מרחב בטוח ותומך. מאחר וערעור זה של נרטיב הבסיס של יחסי פרט וחברה בתפיסה הוויקטוריאנית מובא דרך דמותו של ג'ון, המייצג כאמור את הערכים הוויקטוריאניים, נראה כי הטקסט דוחה גם את פרדיגמת האינדיבידואל הנלווית. בכך פוסל הסיפור בזה אחר זה את שני המודלים של האינדיבידואל המודרני אשר העלה למבחן – ולא ממקד את הכשל בעימות בין השניים.

כל קריאה סבירה בסיפור תעמוד על ביקורת נוקשה כלפי הסדר החברתי הקיים, אם כי יש מקום לבירור פרטני של מהות הסדר והביקורת המדוברים. מעניין לא פחות לשאול מה מוצע לנו כתחליף. הפרשנות הפמיניסטית הבסיסית רואה בסיפור קריאה לקידום זכויות האישה, וגילמן עצמה מעידה כי כתבה את הסיפור בתגובה לסבל שנגרם לה ולרבות אחרות מה"ריפוי במנוחה"; ואכן מקומה המרכזי של מצוקת הדוברת בסיפור וההקשר המגדרי הגלוי שלה מזמינים קריאה שכזו. עם זאת, התמוטטותו של ג'ון בסיום הסיפור מבקשת הסבר מהותי יותר מטענה לצדק פואטי, ולכן אבקש לראות את בחינת מעמד האישה בסיפור כחלק מאמירה רחבה יותר.

התמה הכללית ביותר בסיפור היא בחינת גבולות – פיזיים, חברתיים-מגדריים, ואישיים. המרחב המוגן של הבית הופך לכלוב, הוא נפרץ ומאושש מחדש כאשר הדוברת בוחרת לקשור את עצמה לאותו המקום בו סבלה לכל אורך הסיפור. החלוקה המגדרית, "אם ההנגדות הבינאריות", הטובעת שונות מהותית בין הנשי לגברי הרבה מעבר להבדל הביולוגי, נבחנת בקפידה ונמצאת מזיקה לשתי הישויות אותן היא מנחילה כנפרדות ומבודדות זו מזה. גם גבולות האישיות מועמדים במבחן. הזיהוי הטבעי-לכאורה בין אישיות לבין אורגניזם אנושי בנפרד מסביבתו מעורער כאשר הדוברת מוצאת אישה לכודה בתוך תבנית מצוירת על נייר קיר; בהמשך הסיפור אף הגבול שבין הדוברת לבין אישה זו מתפוגג ונשמט. גבולות אישיותיים נוספים מתנזלים גם הם במידת מה. כך, בעוד שהדוברת היא היחידה שמתעניינת בנייר הקיר, גם ג'ון וג'ני מגלים סימנים של השפעה נסתרת של התבנית, ובנקודה מסוימת ג'ון והדוברת מחליפים לרגע תפקידים כאשר היא מעלה "היפותזה מדעית" והוא זה המחפש תירוצים סתמיים להתקרב לקיר ולחוקרו. גם את הסיום ניתן לקרוא כפריצת גבולות בה חולשה נשית סטריאוטיפית תוקפת לפתע את ג'ון בעוד שהדוברת נוהגת על פי הסטריאוטיפ הגברי האלים כאשר היא מתייחסת לבעלה המעולף כאל מטרד שולי וממשיכה את מסלול זחילתה מעליו.

אין בבחינה זו של הגבולות השונים אמירה מגובשת הטוענת לפתרון מוגדר. התמזגות הדוברת עם התבנית בקיר מדגימה אפשרות בלתי צפויה המערערת פעם נוספת על נטייתנו לסמוך על הצפוי והמוכר– בין היתר גם בפרשנות. גבולות הבית והסדר החברתי, כל אחד מכיוון אחר, מעלים על הפרק את הסוגיה הישנה של המידה הנכונה. גבולות הבית מגנים ותומכים, אך כאשר נכפית הגנה זו על הדוברת ביתר קפידה, החדר הופך לתא כליאה. כלפי המסגרת החברתית הנרטיב נוקט בתנועה ההפוכה. מעטים יטענו כי התפיסה המגדרית בחברה הוויקטוריאנית הוגנת כלפי האישה, אך גם הפריצה השלמה של הגבולות הנורמטיביים איננה מצטיירת כאלטרנטיבה טובה. נראה כי ביחד עם הקריאה לשינוי, הטקסט מדגיש את הסכנה שבשבירת האיקונות המקודשות– מבלי לוותר על הכרחיותה של שבירה שכזו.

אנטון פובזנר הוא סטודנט שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לספרות אנגלית. עבודתו של אנטון נכתבה במסגרת הקורס "ספרות מופת: חדר המכונות של היופי - מרומנטיקה למודרניזם" שהועברה על-ידי ד"ר עודד וולקשטיין.

ביבליוגרפיה

• Baumeister, Roy F. “How the Self Became a Problem: A Psychological Review of Historical Research.” Journal of Personality and Social Psychology 52.1 (1987): 163-176. Print.
• Gilman, Charlotte Perkins, The Yellow Wallpaper, 1892. Web.