על נחלים ואנשים / מעין שנדרוביץ'

ראוי שהמשפט יתקדם מתפיסות המשקפות חמלה בלבד כלפי בעלי חיים לתפיסות שתכרנה בכך שלבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות ברמה מסוימת. המשמעות המשפטית של מעבר כאמור תהיה בכך שחובותיהם של בני אדם כלפי בעלי חיים לא ימדדו מכוח הפגנת חמלה המתחייבת ממעמד של אדנות כלפיהם, אלא על פי קריטריונים הנובעים ממעמד של אפוטרופסות (stewardship) כלפיהם (עמת (חי') ת43536-04-13 נאסר נ' מדינת ישראל, פס' 20).

Funch, P., Random Happenings, 2000-2012.

יש הרואים בטבע אוסף של אובייקטים – חיים ודוממים – בעלי ערך אולטימטיבי וחשיבות עצמאית המנותקת מערכם לאדם, בעוד שהדעה הרווחת ככל הנראה מתמקדת ברווחתו של האדם כייצור היחיד שלרווחתו ערך אולטימטיבי, ומכירה בערכה של הסביבה ככל שזו מקדמת ותורמת לרווחה זו. ובכל זאת, אלה גם אלה רואים חשיבות לקיומם של אובייקטים טבעיים – עצמים ובעלי חיים שהם חלק מהסביבה הטבעית בעולמנו (Stone 2010), ורבים מקוננים על כך שהמשטר המשפטי הקיים אינו מספק להם הגנה טובה דיה. משטר זה אמנם מטיל חובות על הימנעות מזיהום הסביבה או מכריז על שטחים מסוימים כעל שמורות טבע בהן נשמר מגוון ביולוגי, אך כנראה אינו מצליח למנוע החצנות שליליות של ההתנהגות האנושית על הסביבה. מסיבה זו יש קריאות משפטיות הולכות וגוברות להכיר בזכויות עצמאיות עבור אובייקטים טבעיים, ולא רק בעלי חיים, כצעד שיאפשר את לקיחתם בחשבון בצורה משמעותית יותר במהלך הפרוצדורה המשפטית ובתהליכי קבלת ההחלטות. עמדה אחת כזו – המצוטטת לעיל – הובעה בפסק דינו של השופט דניאל פיש מבית המשפט המחוזי בחיפה וסיפקה חלק ניכר מהמוטיבציה לכתיבת מאמר זה.

על רקע זה הגישות המוסריות השונות כלפי הסביבה הטבעית המקיפה אותנו, ומבלי להרחיב על כך בגלגולה הנוכחי, רשימה זו מנתחת את הדרישה לראות באובייקטים טבעיים בעלי זכויות עצמאיות. שאיפתי היא להבין מה הופך יצור כלשהו לראוי או מסוגל להיות בעל זכויות, על מנת להסיק אם הדרישה המדוברת קבילה מבחינה תיאורטית או כיצד ניתן להצדיקה. לשם כך אתמקד בתיאורית הזכויות של יוסף רז, המספקת בחינה מקיפה ועניינית של התנאים הנדרשים כדי לייחס זכות לייצור כלשהו. אנסה להראות שלמרות שלכאורה התנאים שמציבה התיאוריה אינם מאפשרים הכרה בזכויותיהם של אובייקטים טבעיים, רז מציג חריג אחד הפותח פתח לכך.

תיאורית הזכויות של רז והדרישה ל-Capacity for Rights

קיימות תיאוריות שונות המנסות לשקף ולהסביר את מונח הזכות המוסרית והמשפטית. מבין התיאוריות השונות השואפות להסביר על מה זכויות מגינות ואיך (Harel 2003: 193), אציג תיאוריה מרכזית אחת, המבוססת על המשגת תוכן הזכויות כמבוסס אינטרסים – התיאוריה של הפילוסוף יוסף רז, שפורסמה לראשונה בשנת 1984, במאמר שנקרא "On the Nature of Rights" .

כדי להבין מהן זכויות אליבא דרז, ראוי לפתוח בהצגת הגדרתו המדויקת לזכות: ל-X יש זכות אך ורק אם הוא יכול להיות בעל זכויות, וכשכל התנאים שווים, היבט של רווחתו (אינטרס שלו) מקים סיבה מספקת להטיל חובה על ישות אחרת (או ישויות אחרות) (Raz 1984b: 195). לשיטתו של רז, זכות קמה כדי להגן על אינטרס של יצור מסוים, ובה בעת מקימה בעצמה חובה. זכויות מתפקדות כמעין מתווך בין ערכים המצדיקים הגנה על אינטרסים מסוימים, ובין החובות הנובעות מהגנה כזו (Raz 1984b: 208-209). הגדרה זו אמורה להתאים לטבען של זכויות מכל הסוגים, אך בפירוש אינה מסבירה את תוכנן הקונקרטי של זכויות שונות, דהיינו רז אינו מגדיר איזו חובה מטילה כל זכות (Raz 1984b: 196).

היבט חשוב של תיאורית הזכויות של רז הוא שני התנאים הנדרשים כדי להקים זכות ל-X. אתמקד תחילה דווקא בשני מבניהם, התובע שהיבט של רווחתה של X יהווה הצדקה מספקת להקמת חובות לאחרים. תנאי זה נותן ביטוי לגישה לפיה זכויות אינן נובעות בהכרח מבחירה או מרצון, אלא מאינטרסים של המחזיקים בהן (Harel 2003: 195). רז דורש שליצור יהיו אינטרסים ככלל, ושאינטרס מסוים יצדיק הטלת חובות על אחרים. דרישה זו מתמלאת גם כשהאינטרס המדובר הוא אקסטרינזי או אינסטרומנטלי; ומעבר לכך, אפשר להקים זכות ל-X על סמך אינטרס של Y, או של ציבור רחב יותר (Raz 1984b: 206-207).

לכאורה, תיאוריה זו פותחת פתח לייחוס זכויות גם לבעלי חיים או אפילו לאובייקטים טבעיים, לאור היעדר דרישה ליכולת להביע רצון כבסיס להכרה בזכויות (Kramer 2001). אולם, רז מונע זאת בהציבו תנאי נוסף (שמבחינה כרונולוגית מופיע ראשון בהגדרה) שהוא היכולת להיות בעל זכויות – The capacity for rights. התנאי כולל את הדרישה שלרווחתה של X יהיה ערך אולטימטיבי – אחרון או אינטרנזי (Raz 1984b: 206). נימוק אחד לתנאי זה הוא התיישבותו במידה מסוימת עם תיאוריה של הדדיות, לפיה רק החברים באותה קהילה מוסרית, הנושאים גם בנטל החובות, יכולים להיות בעלי זכויות. נימוק אחר, שהוא אולי העיקרי יותר בעיני הכותב, הוא שהדרישה עולה בקנה אחד עם האופן שבו זכויות מתפקדות בשיח ובמחשבה הפרקטית אודותיהן (Raz 1984b: 204). אך בכל מקרה משמעותה המעשית של הדרישה היא כי רק הרואים באובייקטים טבעיים בעלי ערך עצמאי לחלוטין מכל בחינה, יכולים לצדד בהכרה בזכויות מסוג זה. בהקשר זה יוער שמכך נובע ששינוי בתפיסה המוסרית של אובייקטים טבעיים יביא גם לשינוי בתפיסה אודות היכולת שלהם להיות בעלי זכויות, אך רז לא מרחיב על כך.

לאור כל זאת, נראה שרז מעצב תיאוריה של זכויות המגשרות בין אינטרס (אינטרנזי או אינסטרומנטלי) לבין החובה המשרתת אותו, ומוקמת מכוחו. הוא דורש גם שליצור לו אנו רוצים לייחס זכויות יהיה ערך אחרון או אינטרינזי, מאחר שרק ליצורים כאלה יש יכולת להיות בעלי זכויות. מכל זאת נובע כי לפי התיאוריה של רז, אובייקטים טבעיים אינם בעלי יכולת להיות בעלי זכויות ולכן לא ניתן להכיר בזכויות שכאלה.

החריג לדרישת ה-Capacity for Rights ומשמעותו

למרות האמור לעיל, בסכמו את הדיון בנושא רז מבהיר שהיכולת להיות בעל זכויות מוסריות ומשפטיות כאחד קיימת גם בקרב ישויות מלאכותיות-משפטיות (artificial persons) כלאומים, קבוצות ותאגידים, חרף העובדה שלקיומן של ישויות כאלה אין ערך אינטרנזי (Raz 1984b: 207). כלומר, הוא מודע לכך שייחוס זכויות אלה מהווה חריג לאחד מן התנאים שהוא מציג בתיאורית הזכויות שלו, ובכל זאת עומד על כך. לאחר ניסיון הבהרת העומד בבסיס חריג זה, ברצוני לטעון שהוא עשוי לפתוח פתח להכרה בזכויות לטבע, אותה דורשים פעילי סביבה.

לשיטתו של רז, "מה שמסביר או מצדיק את קיומן של ישויות כאלה, שיכולות לפעול, לשאת בחובות וכדומה, מסביר גם את יכולתן להיות בעלות זכויות" (Raz 1984b: 207). גישתו היא שככל שמדובר בישויות בעלות אישיות משפטית – טבעית או מלאכותית – ואולי אפילו סוכנות מוסרית, הרי שיכולות להיות להן זכויות. במידה מסוימת, טענה זו מוסברת על-ידי ההתייחסות להדדיות (reciprocity) שהוזכרה לעיל; שכן, אם חובות נובעות מהדדיות, הרי שגם זכויות צריכות לעשות כן. מכך ניתן להסיק שככל ששיטות משפט מכירות בחובותיהם של תאגידים, הרי שניתן להכיר גם בזכויותיהם. אולם, הכרה משפטית יכולה להיות מבוססת על טעות בשיפוט המוסרי של המחוקקים או שיטות המשפט, ומכל מקום טענה אמפירית שכזו אינה מסבירה את קיומן של ישויות מלאכותיות, או מספקת הצדקה ממצה להחרגתן מהדרישה המוסרית שרז מציב.

Moore, M., Single Family Residence, 2014.

ועדיין, פנייה לתיאוריות של הדדיות עשויה לשפוך מעט אור על המוטיבציה לייחס לתאגידים מעמד מיוחד לעניין זכויות. הרעיון של צדק כהדדיות, על פי ביוקנאן, גורס שניתן לייחס זכויות רק למי שהם בעלי יכולת 'אסטרטגית' לתרום לרווחה האנושית או לפגוע באנשים (Buchanan 1990: 227-228, 233). כיוון שלתאגידים או למדינות יכולה להיות תרומה עצומה לרווחת החברה, בהיבטים של קידום הכלכלה או ההשתתפות הפוליטית, היציבות ואפילו התחושה הפסיכולוגית של שייכות, ייתכן שראוי להחזיקם גם כבעלי זכויות שיאפשרו להם להשיא תרומה זו.

ברם, ניתוח שכזה מעורר מספר קשיים. ראשית, תיאוריות של הדדיות נוטות להגביל את היכולת להשפעה על הרווחה האנושית לאנשים בלבד (Buchanan 1990: 231). ואכן, רז בעצמו מדגיש כי דרישתו זו של יכולת לבעלות בזכויות מקבילה או מתיישבת עם רעיון ההדדיות ולא נובעת ממנו לחלוטין (Raz 1984b: 204). ההישענות על תיאוריות של הדדיות עדיין מצריכה, אפוא, הסבר לכך שתאגידים נכללים בגדר הקהילה הראויה להיחשב לבעלת זכויות. שנית, תיאוריות מעין אלה 'זכו' לקיתונות של ביקורת מכיוונים שונים (Buchanan 1990: 244), וקשה למצוא בימינו דוגמאות למקרים בהם המודל של התניית זכויות בחובות מתקיים בצורה מובהקת בתחומים שאינם סיוע לעניים (ראו פוקס תש"ע). דומה, אם כן, שהסברים אלה לא מספקים הצדקה מספקת מדוע artificial persons זכאים למעמד המאפשר להם ליהנות מזכויות מבלי להיות בעלי ערך אחרון או אינטרינזי. לכל היותר, הם יכולים להראות כיצד באופן אמפירי שיטות משפט שונות מטילות חובות על תאגידים, מבלי להבהיר מדוע הדבר מתקבל על הדעת או רצוי.

אפשר שההסבר לייחוס בפועל של זכויות וחובות לגופים בעלי אישיות מלאכותית נעוץ בקרבה הישירה שלהן לאנשים בשר ודם. תיאוריות מוסריות רבות, וכתוצאה מכך גם תיאוריות משפטיות רווחות, רואות בבני האדם היצורים היחידים הראויים למעמד של סוכנים מוסריים. יש התולים זאת בעצם ההשתייכות למין האנושי, במנותק משאלות של יכולת שכלית או רגשית (Naffine 2003: 357-361), בעוד שאחרים מצדיקים זאת על סמך קריטריונים שעשויים להיות ניטרליים כגון חיוּת ותודעה (Naffine 2003: 362, 364; Kramer 2001: 35-37, 45). בהתאם לכך, ככל שניתן לייחס לתאגידים, למשל, תודעה או חשיבה רציונלית, כך יהיה ניתן לייחס להם אישיות משפטית שתצדיק גם קבלת זכויות. יתר על כן, אם ניתן לעשות רדוקציה של התאגיד לפרטים האנושיים המרכיבים אותו או שולטים בו, הרי שהוא מהווה מעין 'אגרגציה' של הישויות המשפטיות של חבריו ולכן ניתן לייחס לו אישיות משפטית גם כן. כך, ניתן אולי להצדיק הכרה בזכויותיהם כ'כמעט אנשים' או 'סוג של אנשים'.

אף על פי שהסבר שכזה מעניין למדי, אבקש להציע שהמוטיבציה להחריג ישויות מלאכותיות מהתנאי המדובר קשורה לא בזיקה הטכנית שלהן לאנושיות אלא בתרומה שלהן לרווחה האנושית, כלומר בערך האינסטרומנטלי של קיומן. רז מקפיד לדבר על יכולת לבעלות בזכויות לא במונחים של סוכנות מוסרית, כי אם במונחי ערכה של הרווחה של בעלות הזכויות הפוטנציאליות. הוא טוען במובלע כי בני אדם הם היחידים שלרווחתם ערך אחרון, אך לא כי הם היחידים המסוגלים לסוכנות מוסרית. ייתכן שהוא מודע לכך שהשיפוט האנושי לגבי עמידה בקריטריונים לסוכנות מוסרית או לאישיות משפטית עשוי להשתנות עם הזמן, ולהביא עמו שינוי בישויות הנתפשות כבעלות יכולת להיות בעלות זכויות (Buchanan 1990: 235).

דוגמא חשובה בהקשר זה היא זכותו של העיתונאי לשמור על חיסיון מקורותיו, המוצדקת על בסיס התרומה שיש לה לאיסוף ופרסום מידע המיטיבים עם כלל החברה. רז מסביר שזכות כזו, כמו גם זכויותיהם של רופאים או עורכי דין לשמור על חיסיון פרטי לקוחותיהם, נסמכת על תרומתם של בעלי מקצוע אלה לקהילה באופן כללי, באופן שמעלה כי בעלי הזכויות אינם בעלי ערך אחרון או אולטימטיבי (Raz 1984b: 206-207). בעקבות זאת, אולי ניתן להסביר את היחס המיוחד שרז, ושיטות המשפט המקובל, מעניקים לקבוצות אנשים בהתחשבות בתרומה שלהן לקידום אינטרסים ציבוריים. כפי שהוזכר לעיל, תאגידים משחקים תפקיד מרכזי בכלכלה המודרנית, ולפחות מבחינה משפטית רז מצדיק הטלת חובות על אחרים בעקבות האינטרסים שלהם (Raz 1984a: 20). לכן, ניתן לומר שהקריטריון הקובע לעניין ייחוס זכויות גם לגופים מלאכותיים ולא אנושיים נגזר מהמידה שבה האינטרסים שלהם מתייחסים לאינטרסים אנושיים ומקדמים אותם. אציין כי בהתכתבות פרטית בינינו רז תמך ברעיון מעין זה, בכותבו שלישויות מלאכותיות יש אינטרסים, שחשיבותם נמדדת ביחס ישיר לאינטרסים אנושיים, ובגלל הקשר ביניהם.

הצדקה שכזו פירושה לדעתי שהדרישה ל-capacity for rights מהווה יותר קו מנחה מאשר תנאי קשיח. שכן, הכרה בזכויותיהם של תאגידים בשל ערכם האינסטרומנטלי לקידום אינטרסים אנושיים מעידה על כך ששאלת הערך האחרון של בעל הזכות אינה משמעותית במיוחד בעיני רז. לכל הפחות, נראה שהוא מוכן לוותר עליה כאשר האינטרס האנושי הוא חזק במיוחד.  בשל כך, שאלת זכויותיהם של אובייקטים מן הטבע נותרת רלוונטית. אינטרס הקיום של אובייקטים טבעיים קשור לאינטרס הציבורי האנושי במובנים שונים, שחשיבותם אינה פחותה מהאינטרסים הכלכליים שמקדמים תאגידים. ככל שנימוק התרומה לציבור משכנע באשר לישויות מלאכותיות מעין אלה, אפשר שהוא יצדיק גם הכרה בזכויות של אובייקטים התורמים לאנושות בדרכים אחרות.

מספר השלכות נורמטיביות

אם ההסבר שהצעתי לעיל נכון, הרי שהתיאוריה של רז פותחת פתח להכרה בזכויותיהם של אובייקטים טבעיים על בסיס תרומתם וחשיבותם לרווחה האנושית. תובנה זו מעוררת כמה שאלות להמשך.

ראשית, נראה שהאפשרות העקרונית והתיאורטית לייחוס זכויות לאובייקטים מן הטבע אין פירושה שראוי בהכרח לעשות כן. בשלב זה עלינו להידרש גם לשיקולים חוץ-תיאורטיים ולבחון האם קיימות סיבות טובות שבגינן נרצה להגן על זכויותיהם של אובייקטים טבעיים. באופן אינטואיטיבי ברור מדוע הנטייה הראשונית תהיה התנגדות לפתיחת פתח כה רחב שיאפשר ייחוס זכויות לכל עצם דומם ולגופים שאינם מוחשיים. יתרה מזאת, ייחוס זכויות לכל כך הרבה גורמים שונים עלול להביא לזילות מונח הזכויות או להפחתה בחשיבותן הממשית בשיח המוסרי והמשפטי שלנו (Harel 2003: 197, 203-204). על מנת להימנע מכך, ייתכן שרצוי להגביל את תיאורית הזכויות ליצורים חיים או אנושיים בלבד, ולמצוא שיקולים עקרוניים וענייניים שיצדיקו זאת.

לחילופין, ייתכן שניתן לסווג את התרומה של יצורים, גופים ועצמים דוממים לרמות שונות, על פי חשיבותם לחברת בני האדם. במסגרת זו זכויות תיוחסנה לאובייקטים טבעיים לפי מידת חשיבותו של האינטרס האנושי שהשמירה על זכויותיהם תקדם. כך ניתן יהיה לנצל באופן מיטבי את מה שתפישת הזכויות שלנו מאפשרת, מבלי שמושג הזכות יאבד ממשמעותו.

שנית, גם אם נבחר לייחס זכויות למי נחל ערוגות שבעין-גדי, ליער בירייה או לצבי הארץ-ישראלי המצוי, יש לצקת תוכן לזכויות ולגדרן. זוהי מלאכה למחוקקים ולפסיקה, אשר יצטרכו להבהיר האם מדובר בזכות עמידה בבית המשפט, בזכות לחיים וכיוצא באלה (Stone 2010: 18).  כמו כן, זכויות אלה יכולות להיות יחסיות, ולעמוד באיזון אל מול זכויות אחרות, כגון זכויות קניין או אפילו האינטרס האנושי לפיתוח ובנייה. כשם שזכות הציבור לדעת או האינטרס הציבורי בחופש ביטוי אינם מוחלטים, כך גם זכויותיהם של האובייקטים הטבעיים תצטרכנה לסגת מפני זכויות או אינטרסים חשובים יותר.

לבסוף, חשוב לציין כי במאמר זה נותחה תיאוריה אחת של זכויות. תיאוריות אחרות עשויות להביא תשובות שונות לשאלת היכולת להיות בעלי זכויות או לגבי המגבלות העומדות בפני אובייקטים טבעיים בדרכם אל המעמד הנכסף. יתכן גם שלפי תורתו של רז עצמו קיים הבדל בין ייחוס זכויות ככלל לבין ייחוס זכויות משפטיות, לאור העובדה שהאחרונות אינן דורשות שלרווחת בעליהן יהיה ערך אינטרינזי או אחרון.

מן האמור לעיל עולה שהדרך להכרה בזכויות עצמאיות של נחלים, יערות או מיני בעלי חיים עוד ארוכה, ובנימה אישית אציין כי אינני משוכנעת שזו הדרך בה ראוי ללכת. עם זאת, תקוותי היא שדיוני בתורתו של רז הראה כי דרך זו אפשרית, וראויה לבחינה מעמיקה, הן לאור הדיון התיאורטי שהוצג והן בשל ההשלכות המשמעותיות שעשויות להיות להגנה משפטית על אובייקטים טבעיים או היעדרה.

מעין שנדרוביץ' היא סטודנטית שנה ד' בתכנית אמירים ובחוג למשפטים. עבודתה של מעין היא גרסה מקוצרת לעבודה סמינריונית שנכתבה במסגרת הקורס "משפט ופילוסופיה" בהנחיית פרופ' דוד אנוך ופרופ' אלון הראל.

ביבליוגרפיה

• עמת (חי') ת43536-04-13 נאסר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.5.2013)
• לוי, זאב ולוי, נדב, 2002. אתיקה, רגשות ובעלי-חיים: על מעמדם המוסרי של בעלי-חיים, חיפה: ספרית פועלים.
• פוקס, אמיר פז, תש"ע. "רולס, ליברטריאניזם והמקרה המתעתע של האמנה החברתית: תכניות רווחה לעבודה בראי הפילוסופיה הפוליטית" בתוך עלי משפט, ח'. עמ' 27-13.
• פיש, דניאל, 2002. דיני איכות הסביבה בישראל, בני ברק: הוצאת מחשבות.
• שני, יובל, 2001. "הזכות לאיכות סביבה ראויה כזכות אדם במשפט הבינלאומי" בתוך המשפט, ו'. עמ' 328-297.
• תכתובת דואר אלקטרוני עם פרופ' יוסף רז (25.7.2013)

  

• Buchanan, Allen, 1990. "Justice as Reciprocity versus Subject-Centered Justice" In Philosophy & Public Affairs, 19. pp. 227-252.
• Harel, Alon, 2003. "Theories of Rights" In Blackwell Guide to the Philosophy of Law and Legal Theory, Editors: Golding, Martin P. and Edmundson, William A. pp. 191-206.
• Kramer, Matthew H., 2001. "Do Animals and Dead People Have Legal Rights?" In Canadian Journal of Law and Jurisprudence, 14(1). pp. 29-54.
• Naffine, Ngaire, 2003. "Who are Law’s Persons? From Cheshire Cats to Responsible Subjects" In Modern Law Review, 66(3). pp. 346-367.
• Raz, Joseph, 1984a. "Legal Rights" In Oxford Journal of Legal Studies, 4(1). pp. 1-21.
• Raz, Joseph, 1984b. "On the Nature of Rights" In Mind, 93. pp. 194-214.
• Stone, Christopher D., 2010. Should Trees Have Standing? Law, Morality and the Environment, 3rd Edition. New York: Oxford University Press.