דבר העורכת - גליון תשע"ד א'

עריכה. שעות על גבי שעות ניתן לבלות את הזמן בעמלה ואף כאשר נדמה כי הגענו לסיומה, זוג עיניים אחר יבחין ברווח אחד קטן שחמק מעינינו. זוג עיניים נוסף יבחין באות שאינה במקומה. אל האינסוף ומעבר לו על קוצו של יוד.

במהלך עריכת הגיליון הנוכחי עלה הדיון באופן כתיבת המילים תפישה ותפיסה – האם יש לאחד אותן כפי שממליצה האקדמיה ללשון או שלא. מתוך ההקשר של עבודת העריכה אני תוהה האם אין זה מקרה שמילים אלה, כמו בשפות אחרות, הן בעלות הגייה זהה – אולי בתפישה המנטלית יש משהו מהתפיסה הפיזית, מעין ניסיון, באמצעות המגע, להכיל את האובייקט הנתפס בתוכי, להפוך אותו לחלק ממני, לשעבדו לרצוני. שמא אותו מגע, בתפישת העורך, מתבטא ברצון להתאים ולזהות את המילים והאדם שמאחוריהן עם המוכר ואולי בכך להרחיק לכת עוד יותר מכוונתו המקורית.

ודאי במובן מסוים זה כך, בעריכת עבודה כמו בעריכת השולחן יש מספר תבניות קיימות אשר בדמותן אנו צרים כל מאמר עד רמת הפסיק ממש. לכאורה זוהי השפה המשותפת המאפשרת לנו להבין זה את זו, או כך לפחות טוענת האקדמיה המתעקשת על מיקומם המדויק של הפסיקים האמורים.

העריכה טומנת בחובה גם את הערך. אולי זהו תפקידה של העורכת, לקבוע היכן שוכנת החשיבות ולרומם אותה. נקודת מבט אחרת תמצא את העורך תר אחר הערכים והעמדות המסתתרים בין השורות, באותה צורה בה מחברת העבודה לעיתים קרובות מפשפשת במילותיו של סופר זה או אחר בחיפוש אחר מחשבותיו הוא. הטקסט הכתוב אם כך הוא תיעוד של ניסיון אחר ניסיון לחשוף את האנשים הנחבאים בצל האותיות.

כנראה שרובנו נאמר שניסיון זה נידון לכישלון מלכתחילה וסופו כיסוי במקום גילוי. גם כאשר נייחל לחשוף את האחר נמצא עצמנו לבסוף מכסים עליו בערכינו שלנו, מתאימים אותו לתבניות המוכרות לנו משכבר. אוסרים אותו לתפישתנו אנו. אולי זו דרכנו היחידה לתקשר.

במקרה או שלא במקרה (אם לשאול את הניסוח מקודמתי בתפקיד), למרות מאמצי הרבים, כשלתי בניסיון למצוא רעיון אחד המקשר בין המאמרים המובאים לפניכם בגיליון זה, ולכן קיבלתם את הגיגיי בנוגע לעריכה. אולם נדמה שיש בכך כדי להעיד על מגמה חיובית. אולי אין צורך גם כאן לעטוף עבורכם מראש את שלל המחשבות, הטקסטים, הכותבים והעורכים, בסרט תמטי בצבע השני. נראה שאשאיר לכם, הקוראים המסורים, את המלאכה – איש אישה ותפישתם.

בהצלחה,

סיני הראל