אלוהים בשירתם של אברהם סוצקעווער וריינר מריה רילקה / רואי רביצקי

במאמר זה אבקש לשרטט קווים ראשונים לתיאולוגיה לירית, כפי שמשתקפת בכמה משיריהם של ריינר מריה רילקה ואברהם סוצקעווער – שניהם, איש בדרכו, יוצרים מרתקים וייחודיים בכל הנוגע ליחסים המשמעותיים שבין אלוהים ומשורר.

Tykka, S., Giant, 2013.

"פריו של עץ שאנו עלוותו" – על אלוהים בשירת רילקה

בין השנים 1898-1896 כתב ריינר מריה רילקה מחזור שירים בשם חזיונות כריסטוס, שיצא לאור רק ב-1959, שנים רבות לאחר מותו של המשורר. שירי חזיונות כריסטוס הם ניתוץ בוטה של דמות ישוע בן האלוהים והתנערות מכל וכל מקודשי הנצרות עליהם גדל רילקה ולפיהם חינכה אותו אמו (ברודסקי תשנ"ד). פרסום הספר הפתיע את אוהדיו הדתיים של רילקה, משורר אשר עשה את אלוהים לאחד הנושאים העיקריים של שירתו. אחד משיאי יצירתו הוא ספר השעות, שלושה מחזורים של שירי תפילה – מחבר ספר השעות פונה אל האלוהים בגוף שני וברצף דימויים סוער במהלכו האל והאדם משתנים שניהם תדירות, פושטים ולובשים פנים. בעמודים הבאים אנסה להראות כיצד דרים בכפיפה אחת בנפשו היוצרת של רילקה הרליגיוזיות העזה של שירי ספר השעות עם האתאיזם הבוטה שביטא, למשל, בחזיונות כריסטוס. לשם כך אבחן כיצד האלוהים בעולמו של רילקה הוא תמיד האלוהים אשר איננו. תפילותיו אינן שיחות עם אלוהים נוכח, אלא עיסוק בלתי-נלאה, אובססיבי כמעט, בפניה חוזרת ונשנית, המחליפה דרכי הבעה וצורות זיקה, אל אלוהים אשר עודנו נעדר – ואולי יום אחד, אם יואיל האדם לחיות חייו במלאותם ויקפיד המשורר לכתוב היטב, יופיע.

אלוהים של רילקה הוא אלוהים מתהווה. קיומו הולך ומתקדם, "גַם אִם לֹא נֶחְפָּץ: / יָהּ מַבְשִׁיל." (רילקה תשכ"ג: 15). אך במצב-עניינים זה, בתוך הזמן, בתוך החלקיות, הוא עוד איננו; השלמתו מושלכת אל עבר עתיד בלתי ידוע, מחוץ לזמן.

אַתָּה הַשַּׁחֲרִית הָעֲתִידָה / לְהִבָּקַע עֲלֵי עַרְבוֹת עִדָּן; / קְרִיאַת-הַגֶּבֶר אַחֲרֵי לֵיל-הַזְּמַן, / הַטַּל, הַנַּעֲרָה, תְּפִלַּת-פֻּלְחָן, / הָאִיש הַזָּר, הָאֵם וְהַמִּיתָה. // אַתָּה הַדְּמוּת הַמִּשְׁתַּנָּה תָמִיד, / אֲשֶׁר מִחוּץ לְכָל גּוֹרָל תַּחֲרֹג, / לֹא תְהֹלַל, לֹא תְקוֹנַן בַּפִּיד, / וְלֹא תְתֹאַר, כַּיַּעַר הַיָּרֹק. / אַתָּה מִצּוּי תַּכְלִית כָּל עֲצָמִים, / אֲשֶׁר קִרְבּוֹ עוֹד סוֹד סוֹפִי נוֹצֵר, / נִרְאֶה תָמִיד לַאֲחֵרִים אַחֵר, / לַצִּי כַּחוֹף, אֲבָל לָאָרֶץ צִים (רילקה תשכ"ג: 42-41).

האלוהים הוא "מִצּוּי תַּכְלִית כָּל עֲצָמִים, / אֲשֶׁר קִרְבּוֹ עוֹד סוֹד סוֹפִי נוֹצֵר". גם מניית כל הדברים – הטל, הנערה, התפילה, הזר, האם והמיתה, וכל פריטי רשימת המלאי ההיפותטית של ההוויה שלא נזכרו בשיר זה, אך האל הומשל להם באחרים – לא תסתכם לכדי מלאותו של האלוהים. הוא אינו רק כל העצמים המגיעים אל תכליתם – הוא נוצֵר עוד סוד, דבר-מה בלתי ידוע, שיצטרך להיות נוסף על העולם כולו כדי ליצור מתוכו את ההתחלה החדשה, הבוקר העל-זמני ובתר-זמני, שמתוכו יבקע האל. עד אז הוא יוותר רחוק ובלתי מושג – יבשה למפליגים בלב ים וספינה רחוקה לעומדים על המזח. אך כדי לצמצם את המרחק הזה לא מסתפק המשורר בהמתנה לתרנגול אשר יקרא – עליו לפעול: "בְּנִבְכֵי לֵילוֹת אוֹתְךָ אֶחְפֹּר, אוֹצָר. / אַתָּה, שֶׁכָּל שִׁפְעָה וּמוֹתָרוֹת / רַק עֹנִי דַל לְךָ וְרַק תְּמוּרוֹת / לְיֹפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹצַר" (רילקה תשכ"ג: 53). שפעת העולם הזה ומותרותיו הם עוני דל, תחליף זול לאוצר החבוי במעמקים, הוא היופי האלוהי. בנבכי הלילה הארוך שעוד נותר עד הופעת האל – ממרחקי הים, ממערבולות הזמן, ממעמקי האדמה – צריך לעמול לחפור אותו החוצה, גם אם מה שאותו מחפשים טרם נוצר, טרם ישנו.

בכמה משירי המחזור הראשון של ספר השעות, "הספר על חיי הנזירות", מושווה האל לקתדרלה ההולכת ונבנית אך הקמתה אינה מסתיימת. כך למשל:

אַנְשֵׁי מְלָאכָה אָנוּ, שׁוּלְיָה, צוֹעֵר, אָמָּן, / אָנוּ בּוֹנִים אוֹתְךָ, סְטָו רָם שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. / וְיֵש אֲשֶׁר הֵלֶך מַרְצִין יָבוֹא אֵי-מֵהֵיכָן, / יַחְלֹף בְּרוּחוֹתֵינוּ בִּנְהָרָה שֶׁלֹּא-מִכָּאן, / וּבְרֶטֶט יְכוֹנֵן יָדֵינוּ אֶל שָׁלָב חָדָשׁ. // עַל פִּגּוּמִים רוֹפְסִים נַעְפִּיל בְּלִי מֹרֶךְ-לֵב, / וְהַפַּטִּיש כָּבֵד בַּיָּד הַמְיֻגַּעַת, / עַד שְֹעַת רָצוֹן מִצְחֵנוּ תְּשׁוֹבֵב, / אֲשֶׁר, כָּרוּחַ שֶׁמִּיָּם נוֹשֵׁב, / בָּאָה מִמְּךָ: זוֹהֶרֶת וְיוֹדַעַת. // קוֹלוֹת פַּטִּיש בַּכֹּל אָז רוֹעֲמִים, / הַלְמוּת-פּוֹרְצִים בְּתוֹךְ הָהָר תֵּהֹם. / לֹא נַרְפְּךָ עַד יַעֲרִיב הַיּוֹם, / וּכְבָר קַוֶּיךָ-לֶעָתִיד מְדַמְדְּמִים. // אֵל, כִּי תֵּרוֹם (רילקה תש"ס: 30).

שלא כשירים הקודמים, בהם מלאכת בנין האלוהים היא מלאכת-לילה והופעתו היא עם עלות השחר, כאן ממתינים האמנים, בנאים אומנים, לערב. שעת הרצון של הנץ-האל תִזְהַר דווקא עם הדמדומים, והיא תלויה במאמץ מייגע ובהתגברות על רפיסות ופחד, עד שיהיה אפשר לכונן קווי-מתאר של מה שיהיה בעתיד לאלוהים. אך הבית המסכם, בן שורה אחת, "אֵל, כִּי תֵּרוֹם", לא בא להביע את שבחיו ותהילתו גרידא. גדולתו של האל היא הטעם להיעדרותו – שכן מלאכת בני האדם העוסקים בבניינו לא תוכל לבוא לכדי סיום.

"בְּרַעַד-יָדַיִם נִבְנֶה חוֹמוֹתֶיךָ, / וְאָטוֹם עַל אָטוֹם נַעֲרֹם. / אַךְ מִי יוּכַל כַּלּוֹתֶךָ, / בֵּית-רוֹם?" (רילקה תש"ס: 29). יכולים אנו לערום אטומים ברעד, לכונן שלב חדש ברטט, אך לכלות את המלאכה ולברך על המוגמר, איך נוכל?

כדי להבין איזו תועלת יש במעשה כינון של אלוהים שלהשלמתו לא ניתן לצפות, נחוץ להקדיש בירור קצר לזהותם של 'אנשי המלאכה' הבונים את האל, ולאופיין של אבני הבניין בהן הם משתמשים. בזמן שהייה בפירנצה ניהל רילקה יומן, בו כתב שורות ארוכות ומלאות חשיבות-עצמית על יחודו של האמן בקרב בני האדם הרגילים, ובין השאר ציין את תפקידם של האמנים כעוסקים בבנינו של האל: "אנו אבות אבותיו של אל העתיד-להיוולד, ובעמוקות שבבדידויותינו אנו מתקדמים דרך אלפי השנים עד ראשיתו [...] כאשר יראי-השמים אומרים: 'הוא הווה', ובעלי התוגה חשים: 'הוא היה', או אז מחייך האמן: 'הוא יהיה'. ואמונתו רבה מאמונה, שכן בידיו שלו הוא בונה את האל הזה" (ברודסקי תשנ"ד: 96-95).

האומרים כי אלוהים 'הווה', מתייחסים אליו כאל מושא, קובעים אותו בדמות, שוגים בהתייחסם אליו כאל נוכח ונמצא כאשר הוא עוד איננו, עוד מבשיל במעמקי האדמה או מעבר לאופק:

כָּל הַמְבַקְשִׁים אוֹתְךָ הֵם מְנַסֶּיךָ. / וְכָל מוֹצְאֶיךָ יִקְבָּעוּךָ / בִּדְמוּת וּבְמַחַו. // אוּלָם, אֲנִי רוֹצֶה לַהֲבִינְךָ, / כְּפִי שֶׁתְּבִינְךָ הָאֲדָמָה. / עִם הַבְשִׁילִי / מַבְשֶׁלֶת / מַלְכוּתְךָ (רילקה תשכ"ג: 37).

אולם אני-האמן, וביתר שאת המשורר, רוצה להבין את האלוהים כפי שמבינה האדמה את הזרע ההולך ומבשיל בתוכה: הוא עוד לא צמח, וכשיבשיל היא לא תראה בצמיחתו, אך היא שמאפשרת לו את תהליך ההבשלה. אמנם, המשורר גם נבדל בדבר מה מן האדמה: הוא אינו מסייע להשתלמות האל לקראת פריחתו באופן סטטי, הוא מבשיל יחד אתו, ובהבשלתו – כאדם אשר חי חייו במלאותם, וכאמן אשר יוצר את שירתו במזוקק – הוא מאפשר לאל להיבנות אט-אט. בכל שיר שהוא כותב הוא אומר בקול גדול "אלוהים יהיה". או טוב מכך: "אתה, אלוהים, הֱיֵה".

ומה על האומרים כי אלוהים 'היה'? בעלי תוגה, שהעובדה כי אלוהים איננו מביאה אותם להתגעגע אליו כאל תוכנם של ימים-עברו? עם אחד מאותם 'בעלי התוגה', צעיר בשם פרנץ קסאבר קפוס, ניהל רילקה תכתובת עשירה שהתפרסמה בספר מכתבים אל משורר צעיר. לסיום העיון ברילקה אביא כאן ציטוט מאחד ממכתביו, בו מסביר המשורר עצמו במפורט את התיאולוגיה שהטמין בשירי ספר השעות, ומראה באופן נוקב ופיוטי כיצד אי-האמונה באלוהים קיים וההתפכחות מן הדתיות התמימה של האמונה הנוצרית (ודומותיה) תלויה במישרין בעמל הנרגש והעיקש לקראת בנייתו של אלוהים-העתידי. זהו אמנם ציטוט ארוך, אך כדאי להביאו במלואו:

ואם המחשבה על הילדות ועל התמים והשלו הקשורים בה מציקה לך ומענה אותך, מפני ששוב אינך מסוגל להאמין באלהים המופיע בה בכל המקומות, כי אז שאל את עצמך, אדון קאפוס יקירי, אם אלהים אבד לך באמת? האם לא נכון יותר לומר שלא היה שייך לך מעולם? כי מתי זה היה אמור לקרות? האם סבור אתה שילד מסוגל להחזיק בו, אותו שהגברים בקושי עוצרים כח לשאתו והישישים נמעכים תחת כובד משקלו? הסבור אתה שהמחזיק בו באמת ובתמים מסוגל לאבדו כאבד אבן זעירה, או האם אינך סבור שרק הוא לבדו יכול לאבד את מי שמחזיק בו? אבל אם אתה מבחין שהוא לא היה כלל בילדותך וגם לא קודם לכן, אם אתה מנחש שישו הוטעה בגעגועיו ומחמד רומה על ידי גאוותו – וכשאתה חש מתוך חלחלה שהוא איננו קיים גם בעצם השעה הזאת שאנו מדברים עליו – מנין אתה שואב את הזכות לקונן על אבדנו של מי שלא היה מעולם, כאילו היה וחלף, ולבקשו כאילו אבד ואיננו? מדוע לא תניח שהוא הקרב-ובא, הצפוי מאז ומעולם, העתיד-לבוא, פריו הסופי של עץ שאנו עלוותו? מה מניא אותך מלהשליך את לידתו הרחק אל הזמנים המתהווים ולחיות את חייך כחיות יום יפה ומכאיב במהלכו של הריון גדול? האינך רואה שכל התרחשות חוזרת להיות ראשית, ואולי זו ראשיתו שלו, שהרי ההתחלה כשלעצמה יפה תמיד? אם הוא השלם שבכולם, האם לא הכרח שיהיה לפניו דבר פחות ממנו, כדי שהוא יבחר את עצמו מתוך המלאות והשפע? האם לא הכרח שהוא יהיה האחרון כדי להכיל בתוכו את הכל, ומה טעם יהיה לקיומנו, אם זה שאנו חותרים אליו כבר היה וחלף? כשם שהדבורים אוגרות את הדבש, כך אנחנו סוחטים את המתיקות מכל הדברים ובונים אותו. אנו מתחילים בפעוט ובנחבא-אל-הכלים (ובלבד שנפעל מתוך אהבה) [...] מתחילים אותו שלא נזכה לחוותו, כדרך שנבצר מאבותינו לחוות אותנו. ואף-על-פי-כן הם בתוכנו, הללו שחלפו זה כבר, כתכונה מתכונותינו, כמשא הרובץ על גורלנו, כדם הרוחש בנו וכתנועה המזדקרת ממעמקי הזמן (רילקה תשס"ד: 53-51). 

אנו הבונים את האלוהים, כותב רילקה, במעשינו, בחיינו, בשירנו, לא נזכה לחוותו. הפרי מחליף את עלוות העץ, הלידה מסיימת באחת את ההיריון, אריית הדבש נושאת אותו הרחק מן הכוורת, ואלוהים חדש של שחר לא נועד לעיניהם של בני האדם שחיפשו אותו במשך כל הלילה. ובכל זאת לכתוב שיר, לשאת תפילה, ללבון לבנים לבניין, לנבור ברגבי אדמה, לנופף לספינה במרחק. לא לנו יתגלה הסוד שנוצר אלוהים בקרבו, אך בעודו נעדר נזכה ליטול חלק בבניינו, והרי "ההתחלה כשלעצמה יפה תמיד".

בְּמִי הֵמִיר אוֹתִי הָעֵט? – על אלוהים בשירת אברהם סוצקעווער

בניגוד לשירת רילקה, האלוהים איננו נושא מרכזי ששוזר את כתיבתו של סוצקעווער לכל אורכה. בכל זאת, אנסה להראות להלן שבכמה מן השירים בהם הוא מתייחס לאל ניכרת תפישה די רדיקלית של תפקיד השירה ומקומה ביחס בין אדם-משורר ואלוהיו. בכל השירים בהם אעיין מתחלפים אדם ואל, והמשורר עומד במקום בו עמד קודם אלוהים ועושה כמעשיו – בורא ויוצר, גואל ומשגיח. אך סוצקעווער אינו מצייר את דמותו של הגיבור האנושי המודרני אשר גירש את האלוהים מעל פניו ואין לו בעולמו אלא עצמו. האדם-המשורר הבא במקומו של אלוהים עושה זאת בתקווה, בתחינה, בהיסוס, בפליאה ובכאב, כשאלוהים אינו חדל להציץ מעבר לכתפו.

עֵת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / כָּתַבְתִּי שִׁיר, דְּבַר-מָה לְפֶתַע / הִכְוָה יָדִי. וְאַחַר-כָּךְ, / מִשְּׁחוֹר הָאֵשׁ כִּי הִתְעוֹרַרְתִּי, – / מִן הַנְּיָר נָשַׁם לִי שֵׁם / כַּחֲבַצֶּלֶת: אֱלֹהִים. / אוּלָם עֵטִי – יָרֵא, מַפְלִיא – / מָחַק הַשֵׁם, תַּחְתָּיו רָשַׁם / מִלָּה קְרוֹבָה יוֹתֵר: אָדָם. // מֵאָז רוֹדֵף אַחְרַי בְּלִי-הֶרֶף / קוֹל כְּצִפּוֹר בִּלְתִּי-נִרְאֵית / וּבַנְּשָׁמָה לִי מְנַקֶּרֶת / – בְּמִי הֵמִיר אוֹתִי הָעֵט? (סוצקבר תשס"ה: 90).

שיר זה, מתוך המחזור "עקסטאזן" שנכלל בספר וואלדיקס (1940), הוא מופע רב עוצמה של המתח בשירת סוצקעווער בין כינונו של המשורר המחליף את האלוהים לבין ההיסוס המלווה את אותו מילוי-מקום. תפקידו של המשורר במחיקת המילה 'אלוהים' וכתיבת המילה 'אדם' במקומה אינו אקט הומניסטי-הרואי של כפירה והתנערות מן האלוהים כנושא כתיבה רלוונטי. האדם אינו תופס את מקומו של אלוהים כמושא השיר בלבד – הוא תופס את מקומו כאלוהים. ידו של המשורר נכווית מן האש השחורה שבה כתב את המילה 'אלוהים' על הדף הלבן, רמיזה לאופן כתיבת התורה על ידי אלוהים בסיני (זוהר ח"ג קל"ב, א'). בכך שביכולתו וביכולתן של מילותיו לחולל שינוי כזה של המרת אלוהים לאדם, מתבטאת העובדה שהוא כאדם תפס את מקומו של אלוהים. את השיר מסיים סוצקעווער בקולו של אלוהים הנעדר, התוהה במי המיר אותו העט, שואל על חילופו האנושי ומפקפק, אולי, בהתאמתו של זה שבא במקומו לנעליים אליהן נכנס. אלוהים הנעדר אינו נשכח, הנמחק מן הדף אינו נמחק מתודעת המשורר. אלוהים רודף אחריו, נוכח כשהוא מזכיר לו ללא הרף את העדרו.

אם בשלב זה מתבקש להסתייג מן הקריאה אותה הצעתי, ולדחותה עקב הדרמטיות התיאולוגית המוגזמת לכאורה שהיא כוללת, בשיר "בריאה" הכלול בספר הראשון שפרסם סוצקעווער, לידער (1937), טשטוש הגבולות בין אלוהים ואדם נוגע לשאלה למי יש לייחס את הבריאה. כלומר, אם את השיר הקודם ניתן היה לקרוא כהיסוס סביב דחית האל כתֵמה שירית ואימוץ האדם תחתיו, בשיר "בריאה" ניכר כי השאלה אינה מי מהשניים ראוי לשיר, כי אם מי מהשניים עשוי, באמצעות השיר, לשמש כאלוהים.

בּרִיאָה

אֵי שָׁם, בּוֹ הַיּוֹם רַק מַצִּית / אֶת גְּוָנָיו עַל פְּנֵי הָר, נִיר וָגַיְא - / שַרְווּלַי מֻפְשָׁלִים, וְיָחִיד / אֲנִי צָר אֶת מַסֶּכֶת שִׁירַי. // מִקַּרְנַיִם, צְלִילִים וְאוֹתוֹת, / מִמַּרְאוֹת נִשְׁקָפִים בְּאוֹרְצֵל – / הַנִּבְרָא מִתְגַּלֶּה בְּהוֹדוֹ / וְעָלַי מִתְנַפֵּל וְצוֹלֵל. // עַרְפִּלִּים כְּחָלָב מְלוֹא כָּל עַיִן, / הֶחָלָל בְּרֵאשִׁית רֵיק מִכֹּל – / אַך הִנֵּה – לֹא אֵדַע כְּלָל מֵאַיִן – / מִזְדַּהֵר לוֹ רָקִיעַ כָּחוֹל. // כִּסְפִירוֹת אֲרוּגוֹת קַו-לְקַו / מִתְגַּלָּה הַבְּרִיאָה בִּמְרֻמָּז – / וְנוֹסְקִים הַחַיִּים חִיש בִּיעָף, / צְעִירִים בְּאוֹרָם הַנּוֹעָז. // וּמַשַּׁק כַּנְפֵיהֶם מִתְנוֹסֵס / כְּמוֹ צְבָת שֶׁל זָהָב קָר-קוֹרֵץ, / כָּל מַסָּךְ וּבָרִיחַ קוֹרֵס / וְנוֹפֵל כָּל מַחְסוֹם וְרוֹעֵץ. // גַּם 'אֲנִי' הַנִּכְסָף בִּי, בָּאוֹפִי, / קָם נֵעוֹר בְּעָמָל-שֶׁל-שִׂמְחָה – / שָׁרָשַׁי מִתְכַּסִּים אָז בַּיוֹפִי, בְּדוֹמֶה לְאִילָן בִּפְרִיחָה. // צַפְצָפוֹת לְטוּפוֹת טַל וָרוּחַ, / כְּדַקּוֹת פְּזוּרוֹת בַּזּוֹהֵר – / וְהַלֵּב אָז נִתָּר – טִיל שָׁלוּחַ! – / אֱלֵי יַם הַחַיִים הַסּוֹעֵר. // וּבְאוֹפֶק לֵילִי וְרוֹגֵעַ / דְּבַר-מָה זָע שָׁם בַּנוֹף נֶעֱלָם – / מִדִּמְדּוּם אֲדַמְדָּם אָט בּוֹקֵעַ / יַעַר-עָד, מְדִינָה וְעוֹלָם. // *** // בַּדְמָמָה הַפְּנִינִית קוֹל שָׁמַעְתִּי, / וּפָנוּ לַמֶּרְחָק רוֹאוֹתַי. / – כּלוּם אֲנִי בְּעַצְמִי זֹאת בָּרָאתִי, לְבַדִּי, כָּך בְּמוֹ שְׁתֵּי יָדַי?! (לוריא 2002: 289-288).

השיר מתאר יצירה שלובה, סימולטנית, של מעשה הבריאה ושל מעשה השיר. "הנברא מתגלה", "מתגלה הבריאה", העולם בוקע אט-אט, וכל זאת "מתנפל וצולל" על המשורר אשר צר את מסכת השיר. האם הבריאה וצבעיה העזים משמשים כהשראה לשיר, ובאמצעות כתיבתו אפשר להתבונן ברגש אל מכמניה ולגלותם, או שמסכת השיר היא היא שמעניקה את כח החיים לכל המתרחש סביבה? לטעמי זוהי אי-בהירות מכוונת אשר עיקרה נעוץ בבית האחרון ובכינויי הגוף המעורפלים שבו. כמו בשיר הקודם, נשמע קולו של מישהו שאינו נוכח, קול ממרחק, התוהה על חלקו בבריאה זו. מה שעשוי להיות קולו של אלוהים הנעדר המתפלא מיפי פריים של מעשיו, עשויה להיות גם שאלה כנה – האם הבריאה המתוארת כאן היא בריאת אלוהים לבדו, או בריאתו של המשורר באמצעות שירו?

תיאור מעשה השיר כבריאת עולם זוטא, והמשורר כבורא עולמות, איננו חריג. סוצקעווער, העושה שימוש נרחב בשם 'בורא' לתיאור האל, מעמיק בשיריו את היחס הדיאלקטי שבין הבריאה ובין השיר. גם האל עצמו עושה את מעשה הבריאה באמצעות כתיבת שירה. כך בבית מתוך שיר ההספד "אלזה לסקר-שילר".

וּמִי זֶה אֶת בְּכִי הַבּוֹרֵא הֵבִין לְעָמְקוֹ עוֹד כָּמוֹהָ? / כְּבָר בָּרָא, וַחֲסָל! לְדִידוֹ כְּבָר נִצְחִי הוּא הַנֶּצַח, / שַׁרְשֶׁרֶת עֲלֵי צַוָּארוֹ, וְנֶצַח שֵׁנִי הֲלֹא אַיִן [...] / עֲלֵי הַפְּסַנְתֵּר הַכָּחֹל, בְּמָלוֹן, אֶת זִכְרוֹ הִיא פּוֹרֶטֶת, / בְּעֵת עוֹד הָיָה אֲדוֹנָם שֶׁל כָּל צִפּוֹר-שִׁיר וְכָל לַיִשׁ, / וְכָתַב שִׁיר גַּן-עֵדֶן טָרִי בְּעֵץ הַשָּׂדֶה וּבְעֵשֶׂב, / וְחָרוּז נְקֵבִי לוֹ יָצַר, לָקוּחַ מִצֵּלָע שֶׁל גֶּבֶר (סוצקבר תשס"ה: 170).

כשבריאתו של אלוהים הייתה עוד חיה, ולא נצח קפוא למזכרת, הוא יצר את הגן ואת האדם באמצעות כתיבת שיר וחרוז. לא פלא אפוא שהמשורר גוזר גזירה שווה בין הבריאה ובין שירתו. כך בשיר הפותח את וואלדיקס:

הַכֹּל רָאוּי לִפְנֵי עֵינִי הַמְשוֹטֶטֶת, / הַכֹּל חָשׁוּב, יָקָר לְמַעַן בֵּית-שִׁירִי: / [...] / וּבַכֹּל מִתְגַלֶה בּוֹרְאִי / עַל עֻמְקוֹ וּגְדוּלָתוֹ // [...] (יחוס פון ליד 1983: 106).

אך המשורר הממלא את מקומו של אלוהים לא מופיע בשירת סוצקעווער רק בנוגע לגילויים הרמוניים של יצירה. בכמה מקומות כתיבת השירה נתפשת כנטילת משא שאמור היה להיות בתחום האחריות האלוהי, באשר זה האחרון אינו עומד בביצוע המוטל עליו. לא שותפות של האל והאדם הבוראים בערבוביה, אלא ניסיון של המשורר לתקן את מה שנפגם כאשר האלוהים אינו ממלא את תפקידו – אם כיוון שמעל במשימתו ואם כיוון שנכשל בה:

מִכָּל הַמִּלִּים רַק בְּמִלָּה אַחַת מְקַנֵּא אֲנִי: / בַּמִּלָּה יְהִי. לוּ הֶעֱנִיק לִי הַבּוֹרֵא / נִיצוֹץ שֶׁל הַמִּלָּה, שֵׁמֶץ אוֹת שֶׁל כֹּחוֹ, / יְהִי, הָיִיתִי אוֹמֵר, יְהִי שִׁיר, וַיְהִי כֵן. / יְהִי לְשִׁיר קָצֶהָ הַגּוֹסֵס שֶֹל קֶשֶׁת-בְּעָנָן, / נְמָלָה יְחִידָה, תּוֹעָה בַּמִּדְבָּר, / שֶׁנְהָב יְרֵחִי יְלוּד יַעַר-עַד, / גֻּלְגֹּלֶת אָדָם צוֹחֶקֶת לָהּ לְעַצְמָהּ – בָּרְאִי. // יְהִי לְשִיר כּוֹכָב, שֶׁאֵין אִישׁ מֵקִים לוֹ אֲפִלּוּ / מַצֵּבָה שֶׁל עֵץ, בַּמָּקוֹם שֶׁנָּפַל שָׁם. / פְּנֵי עֵשֶׂב בְּאַקְוַרְיוּם יָרֹק עֲנָקִי, / טַבַּעַת זָהָב, שֶׁכַּלָּתוֹ עִוֶּרֶת הִיא. // יְהִי, יְבָּרֵא שִׁיר, שֶׁעַד כֹּה לֹא נִבְרָא, / לְמַעַן הַחַיִּים וּלְמַעַן אֵלֶּה שֶׁבְּנֵי-אָדָם מְכַנִּים מֵתִים. / יְהִי, תְּהִי שִׂמְחָה, וְשִׂמְחָה הָיְתָה וְשָׂשׂוֹן הָיָה, / יְהִי, וּלְרֶגַע קָט הָיָה הַסֵּבֶל כְּלֹא הָיָה (סוצקבר תשס"ה: 356).

המשורר מבקש לעצמו את הכוח לברוא במילה כדי להצליח לתקן באמצעות השיר את הסבל אותו הוא מוצא בהוויה. קשת גוססת, נמלה בודדה, כוכב-חלל אשר נשכח, כלה עיוורת – כל אלה עוד לא היו לשיר, שירם "עד כה לא נברא", במצב בו כוחה של המילה "יהי" נתון לאלוהים לבדו. אלוהים אינו בורא את אותו השיר, אינו 'כותב' את בריותיו שנותרות באומללותן. לו יחליף המשורר את הבורא, תפיג בריאתו הפואטית את סבלן, ואת סבלם של בני אדם – חיים ומתים כאחד.

גם עם הכישלון האלוהי המהדהד והמאתגר של שואת אירופה מתמודד סוצקעווער במקום אחד באמצעות היפוך התפקידים אדם-אל. המשורר מוצא עצמו בתפקיד גואל האלוהים ומקיימו:

[...] // וְרַק אֶחָד, בְּקוֹל לֹא-יִשָּׁמֵעַ, / כְּהִשְׂתַּגְשֵׂג הַיַּעַר, דִּבֵּר אֵלַי / בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ: פְּדֵנִי-נָא גוֹאֵל וְאִוָּשֵׁעַ – // - מִי אַתָּה, כִּי אַט לְךָ אָזְנַי? // וְהוּא בִּלְשׁוֹן-הַדֶּשֶׁא עָנָה לִי: אֲדֹנָי, / אֲשֶׁר בְּאִמְרוֹתֶיךָ חָיִיתִי אֶת חַיָּי (סוצקבר תשס"ה: 153).

המשורר הסוקר את מראות החורבן אינו מוצא אף אחד שיענה לקריאתו לקום לתחייה, לבד מקולו של האלוהים המתחנן לגאולתו. וכיצד עשויה אותה גאולה להתבצע? באמצעות מעשה השיר, שהרי המילים הן שמקיימות את האל ומחיות אותו. בכך שהמשורר ממלא את תפקיד מחייה המתים, הוא מחליף את האל, שלא מנע את מותם ואת חורבנם שהיה לחורבנו שלו. אך כאשר ממלא המשורר את מקום האל הוא אינו דוחה אותו מעל אופק החוויה – נהפוך הוא. מי שנענה למהלכו הגואל ונאחז בחיים באמצעות שירו הוא האלוהים המתגולל בעפרו.

בשיר בו פתחתי ממלא המשורר את תפקיד האלוהים הבורא, הכותב אש שחורה על גבי אש לבנה, אך השיר מסתיים בכך שאלוהים עודנו שם, נוכח-נפקד, מנקר, תוהה ומטיל ספק. בשיר בו סיימתי ממלא המשורר את תפקיד האלוהים המחייה מתים, הקורא לעצמות היבשות לקום ולהתהלך, אך השיר מסתיים בכך שאלוהים עודנו שם, נוכח-נפקד, זקוק לחסדי הגואל שיאפשר לו חיים במילותיו וייתן לו מקלט מעט מעולם חרב ביצירתו.

אם בשירתו של רילקה האדם בונה בחייו – ובכתיבתו – את אלוהים העתידי, אצל סוצקעווער נאלץ האדם לבנות תחת אלוהים ובמקומו. המשותף לשניהם הוא העדרו של אלוהים מן העתה הריאלי. אצל רילקה כיוון שמלאכת התהוותו לא הסתיימה, ואצל סוצקעווער כיוון שהחליף אותו המשורר. אך בשני המקרים, דגש זה על תפקידו של האדם אינו מוריד את אלוהים מן הבמה – הוא נוכח בהעדרו, ודווקא חסרונו מן ההוויה הוא שדורש ביתר שאת כי תעסוק בו השירה.

רואי רביצקי הוא סטודנט שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לפילוסופיה. עבודתו של רואי נכתבה במסגרת הקורס "עיונים בשירה דתית" המועבר על ידי ד"ר יהושע גרנט.

ביבליוגרפיה:

• ברודסקי, עדה, תשנ"ד. ריינר מריה רילקה: דרכו של משורר, ירושלים: כרמל.
• לוריא, שלום, 2002. "פניני משוררים" בתוך חוליות – דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית, 7. עמ' 298-287.  
• מיכלי, בנימין יצחק, תשמ"ז. עיונים בשירת אברהם סוצקבר, קיבוץ בארי: ספרית פועלים.
• מירון, דן, תש"ס. שלג על כנף היונה, ישראל: הוצאת קשב לשירה.
• סוצקבר, אברהם, תשס"ה. כינוס דומיות – מבחר שירים, עורכת: ניצה דרורי-פרמן, תל-אביב: עם עובד.
• רילקה, ריינר מריה, תשס"ד. מכתבים אל משורר צעיר, מתרגמת: עדה ברודסקי, ירושלים: כרמל.    
• רילקה, ריינר מריה, תש"ס. נטוש על הרי הלבב – שירים נבחרים, מתרגמת: עדה ברודסקי, ירושלים: כרמל.
• רילקה, ריינר מריה, תשכ"ג. שירים, מתרגם: משה אטר, ירושלים: הוצאת פועלים.
• 1938. ייחוס פון ליד / יחוסו של שיר – ספר היובל לכבוד אברהם סוצקעווער במלאות לו שבעים שנה, תל אביב: הוצאת ועד היובל.

• Tigerstedt, Eugene Napoleon, 1968. "The Poet as Creator: Origins of a Metaphor" In Comparative Literature Studies, 5(4). pp. 455-488.