בין אמפירי לרציונלי: ביקורת קוגניטיבית להיסטוריה / מזור למד

ההיסטוריה היא תיעודו של האדם, על ידי האדם ולמען האדם. כיוון שכך, כל ביקורת המתחילה באדם ותפישתו, תוכל לשמש לביקורת על תחום ידע זה. במאמר זה אתמקד בשלושה תהליכים מנטליים - זיכרון, יכולת קבלת החלטות ועיבוד נתונים – המשחקים כולם תפקיד חשוב בתהליך כתיבת ההיסטוריה, ואבחן אותם באמצעות כלים של חקר הקוגניציה, אשר מנסה לתאר באופן אמפירי את אופני הפעולה של התפישה והמחשבה האנושיים. חשוב לי להקדים:  במאמר זה הפגנתי יותר אומץ מזהירות או מקפדנות. מאמר זה אינו מאמר מדעי, אלא העלאה חופשית של כיוונים ורעיונות, בדבר האופן בו אנו חוקרים ותופשים את ההיסטוריה.

Claerbout, D., The Algiers Sections Of A Happy Moment, 2010.

על הבנה, זיכרון וצמצום המרחק ההיסטורי

כאשר אנו ניגשים לשחזר את העבר אין לנו כלים מנטליים להשתמש בהם מלבד זיכרוננו. לזיכרונות אנו מייחסים כוח תיעודי, וחיים את חיי היום יום שלנו מתוך אמונה כי הזיכרון שלנו משקף את שהיה במציאות 'באמת'. גם ההיסטוריון, בבואו לתעד את מאורעות העבר, חייב להישען על הזיכרון האנושי בכדי לעשות זאת. כל עדות ראיה היא זיכרון של מאורע. כל יומן הוא אוסף זיכרונות.

אך האם הזיכרון האנושי הינו כלי אמין לשחזור העבר? ואם לא, האם ישנם מסלולים קבועים בהם הוא מוטה, דבר שישפיע בצורה מגמתית על כתיבת ההיסטוריה? נתחיל לענות על שאלה זו בעזרת מחקר שערך ברטלט (Bartlett 1932). במחקרו, נתן ברטלט לסטודנטים קטע קריאה קצר ובחן את האופן בו זכרו הסטודנטים את הנאמר בטקסט. הקטע סיפר על שני לוחמים אינדיאנים, אשר בעודם צדים כלבי ים, נכנסים ללא רצונם למלחמה בין רוחות רפאים. בסוף הקטע מת אחד מהם באופן משונה בביתו. הקטע תאם מסורות אינדיאניות וכלל שמות ותיאורים מאותה תרבות. הקטע נקרא על ידי סטודנט ראשון, אשר סיפר את שקרא לסטודנט אחר, שהעביר את הסיפור לסטודנט אחר, וכך הלאה, כמו במשחק טלפון שבור. ברטלט ניתח את גרסאות הקצה, אלו שנוצרו לאחר עשר העברות של הסיפור, ובאמצעות השוואתן התחקה אחר האופן שבו עדות משתנה כאשר היא עוברת בין אנשים.

ברטלט מצא כי הסיפור המתגלגל היה קצר מהמקורי, וכי הוא היה קוהרנטי יותר והגיוני יותר עבור קורא מערבי. האלמנטים המיסטיים שבסיפור, כמו רוחות הרפאים והמיתה המשונה בסוף הסיפור, נשמטו והפכו לגרסאות מערביות של הסיפור (לוחמים שאינם רוחות, שינוי הפגיעה הרוחנית אותה ספג הלוחם לפגיעה גופנית). שמות המקומות שאינם מוכרים לסטודנטים נשכחו. ציד כלבי הים נשמט או הפך לציד של חיות מזון מוכרות יותר במערב. קרובי המשפחה שהוזכרו בסיפור המקורי הפכו למשפחה המצומצמת המוכרת בחברה המערבית (למרות שהמשמעות בתרבות האינדיאנית היא אחרת) וכדומה. נראה כי האופן בו זכרו הסטודנטים את הסיפור כשהעבירו אותו לסטודנטים הבאים היה מוטה בכיוון ברור – הסיפור הלך ונעשה מוכר, מתאים יותר לחוויות המוכרות לסטודנטים מחייהם בחברה מערבית. מתוך כך הסיק ברטלט כי כשאנו חווים דבר וגם כשאנו נזכרים בו, איננו עושים זאת כלוח ריק, אלא על סמך ידע מוקדם, אשר עוזר לנו לנתח את המידע ולקודד אותו בזיכרוננו. הסיפור עבר פישוט ונבנה מחדש כסיפור הנתפש כהגיוני באמצעות הידע שכבר היה לסטודנטים על העולם.

ניסויים נוספים של ברטלט תמכו בטענה זו. באחד מהם השתמש ברטלט באותה טכניקה, אך במקום סיפור ביקש מהסטודנטים להעביר ציור שמשמעותו אינה ברורה, ושתחתיו הופיע הכיתוב "פורטרט של גבר" (portrait d'homme). ככל שהתקדם הציור, כך הוא נעשה דומה לפנים מערביים, עד שבסוף המעבר הפך לאייקון של פנים במערב – סמל הסמיילי. הפנים אותם ציירו הסטודנטים לא היו מורכבים מפחות קווים- אך הם היו דומים יותר לייצוג הפנים המוכר במערב ולכן פשוטים יותר לשינון.

ניסוייו של ברטלט יכולים לתרום רבות למחשבה על היסטוריה – כיוון שהם מראים כי ידע העובר בין אנשים  מתעצב תוך תלות באנשים המעבירים אותו. הטיית זיכרון זו תפעל  על כל היסטוריון שאת כתביו נקרא, ואפילו עלינו כצרכני מידע – כשנקרא טקסט היסטורי, נזכור את המידע בו בצורה מוטה, לפי הכרתנו את העולם, וההנחות שיש לנו לגבי אופן התרחשות הדברים בו. גלגול הסיפור ההיסטורי נידון לצמצום השונות שבין תרבויות ומצבים, כיוון שמצבים לא מוכרים צפויים להופיע באופן מוטה בתיעוד (וחשוב מכך – בזיכרון). הטיה זו, בהיסטוריון הכותב ובנו כקוראים, צפויה ליצור אשליה של קיבעון ותחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה (בנוסח "אין חדש תחת השמש").   

           

כרוניקה של אירוע ידוע מראש- התסריטים של ההיסטוריה

על מנת להמשיך ולהרחיב טיעון זה, אבקש להציג מושג יסוד מעולם הקוגניציה: הסכמה (schema). הסכמה הינה מבנה מנטלי המסדר את הידע שלנו אודות מצב בכדי לקדם את הבנתו (Rumelahrt & Ortony 1977). הסכמות מהוות תבניות אשר עוזרות לנו להתמודד עם מצבים חוזרים מבלי להיות צריכים לנתח אותם מחדש, כלומר הן מעין תרחישים למציאות כפי שהיא צריכה להתרחש. אנו בונים את הסכמות לפי ניסיוננו, תוך למידה מאירועים שכיחים.

אחד הניסויים החשובים התומכים בקיומן של סכמות רלוונטי לעניינו במיוחד (Bower, Black & Turner 1979). בניסוי זה קיבלו נבדקים רצף של 18 מאורעות מוכרים מחיי היום יום – כמו הליכה לרופא, יציאה למסעדה וכדומה. לאחר 20 דקות, התבקשו הנבדקים לשחזר את שקרה בתרחיש על פי כותרתו. נמצא כי בממוצע, הצליחו הנסיינים לשחזר במדויק שלוש פעולות שהופיעו בתרחיש. בנוסף, הוסיפו הנבדקים בממוצע פעולה אחת נוספת (שלא הופיעה בטקסט המקורי) לכל תרחיש. כל התוספות תאמו לכותרת: בביקור אצל הרופא, למשל, זכרו הנבדקים שהמטופל עלה על שולחן הבדיקות, למרות שפרט זה לא הופיע. ניסוי זה מראה כי בבואנו לשחזר סצנה מזיכרוננו, אנו משתמשים בסכמת האירוע כדי להיזכר בו. אנו יודעים כי אצל הרופא עולים לשולחן הבדיקות, ולכן זוכרים בטעות כי הפעולה התרחשה.

תיאוריית הסכמות מייצרת שתי בעיות מרכזיות לחקר ההיסטוריה. הבעיה הראשונה, כפי שכבר ראינו, קשורה לעיוות עדויות – הסכימה משפיעה על האופן בו אנו מדווחים על חוויות אותן עברנו. 

לאותה בעיה יש גם צד שני – ישנם חוקרים הטוענים כי נזכור היטב דווקא מאורעות החורגים במיוחד מהסכמה שלנו. אם כן, הסכימה משפיעה על הזיכרון כך: אנו נזכור את המציאות כמעין ממוצע נלמד, עד שיתרחש אירוע מוזר מספיק שימשוך את תשומת ליבנו, ויגרום לנו לזכור את האירוע שלא לפי הסכימה שלנו. העיוות שנוצר הוא עצום – את השגרה אנו מעוותים לכדי ממוצע אחיד אשר לאורכו יופיעו שינויים גדולים. ייצוג מעוות זה של המציאות עשוי להיות בעל ערך הישרדותי מובהק, ומאפשר לנו להיות רגועים אל מול מציאות הקרובה לשגרתית ולהיות דרוכים לגבי חריגות גדולות. שימת הדגש על החריג מאפשרת הקדמת תרופה למכה בצורת איסוף ידע נרחב לגבי מה שאיננו מכירים, ושעלול, על כן, לסכן אותנו. הרגישות המוגברת שלנו לחריג מאוד מתגלמת בטקסטים היסטוריים המתעדים רצף של מאורעות חריגים. 

צפוי כי המחקר ההיסטורי, הנעשה בתלות בזיכרון ובקשב האנושי, יסבול מאותן הטיות שפועלות בפרט – ההיסטוריה עלולה להירשם כרצף של שיגרה אשר נקטעת על ידי שינוי גדול מספיק – למרות שזוהי הצגה מגמתית של המציאות אשר  מדגישה את שקורה מעט ומציבה אותו על רקע מיצוע לא מדויק של היום יום.

על סכמות, זרם האנאל והטיית האישוש

בעיה נוספת שמציבה תיאוריית הסכמות מתגלה כאשר אנו חושבים על ההיסטוריון ועל הסכמות אותן הוא מפעיל. נתאר לעצמנו התפתחות דמיונית של מהפכה גדולה. בבואנו לתאר את הרקע של המהפכה הדמיונית שלנו, האם לא נציב ברקע המהפכה עוני, רעב, חוסר שביעות רצון של העם משליטיו, שליטים עריצים וכדומה? דומה כי יש לנו סכמה נלמדת לגבי אופי ההתפתחות של מהפכה גדולה. הסכימה הזאת יכולה להיות נרחבת מאוד, ולכלול גם היבטים ערכיים (הפיכה היא טובה/רעה) וגם היבטים אינפורמטיביים (במהפכות יש אלימות). למעשה, סביר שהסכמה תהיה ספציפית יותר ומדויקת יותר ככל שנכיר יותר מהפכות. גם להיסטוריון ישנה תפישה אפריורית (סכמה) של מאורעות היסטוריים המבוססת של ממוצע האירועים ההיסטוריים אותם למד. חקר ההיסטוריה שלו יסתמך על המידע הזה, ובבואו לחפש, נניח, את שורשיה של מהפכה, הוא ישליך עליה את האופי והסיבתיות של מהפכות קודמות אותן חקר. סביר כי יבדוק קודם את 'החשודים הרגילים', אשר אותם מצא במאורעות קודמים, וכי יחשוב עליהם בקלות יחסית. על מנת לאשש את התזה שלו, יידרש החוקר להציג עדויות לנכונותה. אך עד כמה המפגש עם העדויות צפוי לשנות את המסקנות אליהן יגיע?

תחת תחום המחקר העוסק בקבלת החלטות התפתח המונח 'הטיית האישוש' (confirmation bias). הטיה זו מתייחסת לאופן בו עמדה ראשונית מטה את אופן חיפוש המידע שנועד לבחון את אותה עמדה, ואת עיבוד המידע הזה. במחקר של ווסון (Wason 1960), קיבלו נבדקים את רצף המספרים 2,4,6. לנבדקים נאמר כי המספרים סודרו על פי חוקיות, וכי עליהם להרכיב שלשות מספרים נוספות, אשר הידיעה אם גם הן עומדות בחוק תוכל לעזור להם לגלות מהו אותו החוק. מירב הנבדקים הניחו כי החוקיות הייתה "סדרה העולה ב-2", ולכן יצרו סדרות כמו 1,3,5 או 8,10,12. לאחר שנענו כי הסדרה שיצרו מתאימה לחוק, הודיעו רוב הנבדקים כי הם עלו על החוק במידת ביטחון גבוהה. אם התאפשר להם ליצור שלשה נוספת, הם נטו ליצור סדרה חדשה אשר מתאימה לאותו החוק אותו בחנו קודם. בפועל, החוקיות שנקבעה לסדרה הייתה "כל רצף עולה" – ולכן רבים מהנבדקים טעו בתשובתם. מניתוח שלשות המספרים שיצרו הנבדקים הגיע ווסון למסקנה הבאה: לאחר שלאנשים יש תזה, הם נוטים לבחון את המצבים בהם התזה הזו נכונה. הנטייה ליצור מבחנים אשר תואמים את ההיפותזה נקראת הטיית האישוש. בדיקה כזו אינה בעלת היגיון לוגי – קבלה של תשובה חיובית (או שלילית) לסדרה 1,2,3 הייתה יכולה להיות בעלת ערך אינפורמטיבי רב יותר מהסדרות שהוצעו קודם, ובכל זאת נטו הנבדקים לנסח סדרות שעליהן יענו בחיוב. מחקר נוסף הראה כי תדרוך מקיף בהסקה לוגית לא שינה כלל את דפוס הפעולה הזה (Mynatt, Doherty & Tweney 1978).

ניסויים אלו מרמזים כי כאשר ייגש היסטוריון לחפש מידע (בארכיון למשל), הוא ייטה לחפש את המידע אשר יאשש את התיאוריה אותה בנה בראשו – אליה הגיע בעזרת הסכמות בהן הוא משתמש. הוא יתעניין במיוחד באותם כתבים שיאששו כי הוא צדק בהנחתו הראשונה ולא יחפש במכוון עדויות שיראו כי הוא טועה. יתכן שגם תדרוך מקיף לא יעזור לשנות את דרך העבודה שלו. זוהי ביקורת קשה, המוטחת בהיסטוריונים גם בלי מחקרים קוגניטיביים. אולם מחקרים אלו מרחיבים את ההיקף של הטיה זו, ומראים שבחינה סלקטיבית של התזה היא רק ההתחלה של תהליך מוטה ומורכב יותר, שמטרתו העליונה היא להיות צודק.

 גם האופן בו מידע חדש מעובד מוטה לפי ההיפותזה הראשונית. במחקר המנסה לעמוד על האופן בו מטה הדעה את עיבוד המידע (Koehler 1993), נערך סקר אשר חילק מדענים מנוסים לשתי קבוצות לפי מידת אמונם בתופעות פארא-פסיכולוגיות (תופעות כמו טלפתיה, טלקינטיקה, חוויות שלאחר המוות וכדומה). לאחר החלוקה, התבקשו המדענים להעריך את איכותו של מחקר (מזויף) שנשלח אליהם ותיאר תופעות כאלו. תוצאות הביקורות היו חד משמעיות – המדענים שהאמינו בפארא-פסיכולוגיה העריכו את המחקר כמקצועי ואמין בעוד שהמדענים הסקפטיים טענו כי המחקר הוא שרלטני. עדויות אלו עשויות להראות כי העמדה הראשונית משפיעה מאוד על אופן עיבוד המידע הניתן במחקר. כאשר נשאלו המדענים האם לדעתם עמדתם השפיעה על אופן דירוגם את המחקר, הם טענו באופן גורף כי ביקרו את המחקר באופן אובייקטיבי. רובם המוחלט גם טען כי הם מאמינים כי לא ראוי שעמדה אישית תשפיע על האופן בו מאמר מבוקר. עדויות אלו מראות כי גם אנשים המנוסים מאוד בהערכת מידע ועיבוד עדויות נוטים, שלא במודע, להעריך בצורה חיובית יותר מידע אשר תומך בהיפותזות הראשוניות שלהם. לפי עדויות אלו, ההיסטוריון ייטה, גם אם לא במודע, להעריך עדויות הסותרות את התזה שלו בצורה פחותה וליחס להן פחות אמינות. כך ימצא ההיסטוריון מידע רב ואמין התואם את טענתו, ומידע הסותר אותה יראה לו כשולי או לא מהימן.

על זיכרון משוחזר, בלבול במקור והיסטוריה בעידן המידע

בחלקים הקודמים של עבודה זו עסקתי באופי המעגלי של ההיסטוריה כפי שאני תופש אותה. בחלק אחרון זה אבקש להתמקד בחוליה האחרונה של אותה שרשרת – באופן בו התיעוד ההיסטורי משפיע על המערכת הקוגניטיבית ומעצב את האופן בו נזכור את חיינו בעתיד.

בנקודה זו אבקש להציג מונח נוסף הקשור לנושא. המונח בלבול במקור (source confusion) מתייחס למקרים בהם יש לנו זיכרון לגבי אירוע או פרט מידע, אשר איננו יודעים את מקורו. הזיכרון חד וברור, אולם מקורו נעלם. לשם הבהרה, נסו להיזכר מתי ואיפה למדתם שמולקולת מים מורכבת מאטום חמצן ושני אטומי מימן. אני, לפחות, מוצא כי למרות שהידע הזה ברור לי, אין לי מושג איפה ומתי רכשתי אותו. כשאיננו יודעים מה מקורו של מידע בו אנו מחזיקים, נתקשה להעריך את מהימנותו, ויתכן, שכעבור מספיק זמן, נזכור מידע אותו רכשנו ממקור עליו איננו סומכים כלל.

כך למשל, בתנאי מעבדה נבדקים צפו בסרטון של אירוע, ומיד לאחר מכן קראו טקסט המתאר את שראו בצורה שגויה (Lindsay 1990). לאחר 48 שעות חזרו הנבדקים למעבדה, ושם נאמר להם כי המידע שניתן להם בטקסט היה מסולף, וכי הם מתבקשים לענות על שאלות החוקרים העוסקות באירוע רק על בסיס הסרט בו צפו. נאמר להם כי אם הם מבינים שהם עונים על שאלה על בסיס הטקסט, עליהם לא לתת תשובה כלל. למרות הנחיות אלו, השתמשו הנבדקים במידע שהגיע מהטקסט לעיתים תכופות. גם כשנשאלו הנבדקים בצורה ישירה אם המידע עליו הם מתבססים מגיע מהסרטון או מהטקסט, הם טעו פעמים רבות במקור המידע.

חוסר היכולת להבחין בין החוויה לבין מידע מאוחר יותר אודותיה מבהיר עד כמה חשוב התיעוד ההיסטורי בחיינו. התיעוד ההיסטורי צפוי לעצב את האופן בו נזכור את עברנו ואת האופן בו נתפוש את עצמנו. תכונה זו של הזיכרון מייצרת גם מעגליות נוספת, בה התיעוד ההיסטורי מגבה למעשה את עצמו, דרך עדים שזיכרונם מוטה בעקבות החשיפה למידע היסטורי.

האמת, השכל האנושי וההיסטוריה- סיכום

חקר ההיסטוריה עוסק בתיאור המציאות החיצונית לנו, באופן שיקלע עד כמה שניתן למה שקרה 'באמת'. המחקר הקוגניטיבי מרחיב טיעונים פילוסופים ישנים ומראה, שבין התודעה שלנו למציאות החיצונית ישנו תיווך נוקשה, אשר מגביל מאוד את החשיפה שלנו למה שקורה מחוץ לנו. נתק זה צפוי ליצור תסכול, אולם בצדו ישנה ברכה: מסלול אבולוציוני מורכב מבטיח כי האופן בו נחשף למציאות החיצונית יהיה המתאים ביותר להישרדותנו. עמדה זו ברורה לי לחלוטין אל מול חקר ההיסטוריה. ברור לי כי ידיעה מלאה של מאורעות העבר כפי שהיו לא תעשה לי שירות גדול. היא לא תשפר את בריאותי הנפשית, לא תוסיף אושר לחיי ולא תאפשר לי להרגיש צודק ומוסרי. עדיף לי, כבריה מרגישה, להיחשף לחתיכות קטנות של המציאות, באופן שישפר את מצבי בעולם. השכל שלי מבטיח לי, בעזרת מסלולים ישירים ועוקפים, שבסופו של יום ארגיש בטוח בעולם יחסית קבוע, אהיה מוכן אל מול הסכנות האורבות בו וארגיש צודק. אין לי כוונה אמיתית לפגוע בפעולות אלו של המערכת הקוגניטיבית שלי. אך אין זה אומר שלא ראוי להבין כיצד המערכות האלו פועלות, וכיצד הן משפיעות על חיי הרוח שלי ושל החברה שלי. במאמר זה ניסיתי להראות את חשיבותו של המחקר האמפירי העוסק בשכל האנושי בכדי להבין לעומק את התוצרים של שכל זה. בעיני, זהו עיסוק משמעותי, אשר מוסיף נפח ומעמיק את חקר הרוח.

           

מזור למד הוא סטודנט שנה ב' בתכנית אמירים ובחוג לפסיכולוגיה. עבודתו של מזור נכתבה במסגרת הקורס "חשיבה היסטורית" המועבר על ידי ד"ר אוריאל הד.

ביבליוגרפיה:

• Bartlett, F.C., 1932. Remembering, Cambridge: Cambridge University Press.
• Bower, G.H., Black, J.B. and Turner, T.F., 1979. "Scripts in Memory for Text" In Cognitive Psychology, 11. pp. 177-220.
• Koehler, J.J., 1993. "The Influence of Prior Beliefs on Scientific Judgments of Evidence Quality" In Organizational Behavior and Human Decision Processes, 56. pp. 23-55.
• Lindsay, D.S., 1990. "Misleading Suggestions Can Impair Eyewitnesses' Ability to Remember Event Details" In Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition, 16. pp. 1077-1983.
• Mynatt, Clifford R., Doherty, Michael E. and Tweney, Ryan D., 1978. "Consequences of Confirmation and Disconfirmation in a Simulated Research Environment" In Quarterly Journal of Experimental Psychology, 30(3). pp. 395-406.
• Rumelhart, D.E. and Ortony, A., 1977. "The Representation of Knowledge in Memory" In Schooling and the Acquisition of Knowledge, Editors: Anderson, R.C., Spiro, R.J. and Montague W.E. pp. 99-133. Hillsdale, NJ: Erlbaum. 
• Wason, P.C., 1960. "On The Failure to Eliminate Hypotheses in a Conceptual Task" In Quarterly Journal of Experimental Psychology, 19.