שלום שלום לרחוק ולקרוב: בעיית היחס בין טרנסצנדנטי לאימננטי אצל אוגוסטינוס ובדתות בכלל, ושאלת הסובלנות הדתית / אלון משגב

"מי יפייס ביני לבינך? האבקש את עזרת המלאכים? [...] במתווך בין אלוהים לבני האדם צריך שיהיה משהו מן האל ומשהו מבני האדם [...]. המתווך הזה בין אלוהים ובין בני האדם הוא בן האדם ישוע המשיח" (אוגוסטינוס 2011: 284-5).

שאלתו-בקשתו של אוגוסטינוס, השואף להתפייס עם האל ולהתקרב אליו, היא אחת משאלות היסוד של הדתות (או התפיסות הדתיות) המונותאיסטיות-פילוסופיות באשר הן. תשובתו – כי המקרב והמאחד בין האדם לאל הוא ישוע המשיח –  היא אחד הגורמים המייחדים את הנצרות הקתולית משאר הדתות. בעמודים הבאים אנסה לנתח את האופן בו מגיע אוגוסטינוס אל התשובה שהציג, אראה מדוע הדרך בה הוא מגיע לתשובה זו אינה עומדת במבחן הביקורת הפילוסופית, ואנסה לטעון כי אף דת אינה מסוגלת באמת ובתמים לעמוד במבחן הזה. לאחר מכן אסקור תשובות שונות שניתנו לאורך ההיסטוריה לשאלה האמורה, ואסיים בתהייה אודות יחסנו לדתות, מקורו, והטעות האפשרית המגולמת בו.

Youssef Nabil , Self portrait - Vincennes, 2003.

מרבית הדתות שמפרידות באופן מוחלט בין מושג האל למושג האדם, מגיעות בסופו של דבר לדיון בדבר הפער שבין האל הטרנסצנדנטי, המרוחק והבלתי ניתן להשגה, לאל האימננטי, הקרוב, הנוכח והמורגש ממש בחיי האדם. ההפרדה בין מושג האל לאדם היא סבירה, הגיונית וכמעט מתחייבת ממונותאיזם: אם יש רק גורם אחד בעולם, שנמצא מעל לעולם ואחראי לבריאתו והנהגתו, אזי הגורם המדובר צריך להיות הטוב המוחלט, או האינסוף. ברם, הפרדה זו עצמה משמעה הוצאת האל מתחום יכולת ההשגה האנושית. זהו מהלך הגיוני מבחינת הדיון בטיבו של האל, אך הוא עלול לשמוט את הקרקע מתחת לעצם קיומה של דת, המעוניינת להשפיע על מעשי האדם בעולם מתוך אמונתו באל. ואולם, אל שהוא לחלוטין בלתי מושג, כלומר אינו נוגע במציאות או משתייך אליה באופן הניתן להיתפש במחשבה או ברגש, הוא אל שאינו יכול להיות משמעותי בדת, במובנה ההתנהגותי והחברתי. הניתוק בינו לבין העולם האנושי, הנובע מעצם טיבו, מונע ממנו להיות גורם בעל השפעה בו. במילים אחרות, קיומה של פילוסופיה מונותאיסטית גורר, או סביר שיגרור, אמונה באל טרנסצנדנטי. מנגד, קיומה של דת מונותאיסטית מחייב אל אימננטי. שני האלים האלה מתקשים לדור בכפיפה אחת. סגירת הפער הזה, בדרך כלשהי, הוא מהסוגיות המרכזיות המעסיקות תפיסות דתיות רבות.

בספר השביעי של ה"וידויים" מתאר אוגוסטינוס כיצד, באמצעות הפילוסופיה האפלטוניסטית, הגיע למונותאיזם אמיתי והשתחרר מהתפיסה המניכאית הדואליסטית, שתיארה את הרע ואת האל הטוב כשתי ישויות עצמאיות הנאבקות זו בזו. אוגוסטינוס מסביר, בכלים פילוסופיים ובטיעונים האופייניים לדיאלוגים אפלטוניים, מדוע אין הדואליזם הזה אפשרי, ומדוע מחייבת תפיסה פילוסופית עקבית אמונה באל אחד דווקא, אין סופי, בלתי מתחלק, שכל העולם נובע ממנו. אולם, בנקודה הזו נעצר אוגוסטינוס. לאחר שהבין כי האל אין סופי ומוחלט, אין הוא מצליח להתקרב אליו או להשיג אותו. אוגוסטינוס צעד בנתיב הפילוסופי עד תומו, אולם הוא משתוקק לצעוד כך גם בנתיב הדתי, למצוא אל שניתן לתקשר איתו, להשיג אותו – אך דווקא הבנתו הפילוסופית החדשה היא החוסמת בפניו את הנתיב הזה. המספר אוגוסטינוס מודע לפתרון הנכון – המתווך, ישוע המשיח – אך אוגוסטינוס המסופר, זה שלפני ההמרה, אינו תופש את ישוע ככזה, כמתווך בין אלוהים לבני אדם. תפיסתו את ישוע כאדם מונעת ממנו לראות את ישוע גם כאל.

רק בשלב הבא, הגיע אוגוסטינוס לתפיסת ישוע כמתווך בין האל לאדם. זה קרה תחילה ברמה הכרתית-שכלית, מתוך קריאת כתביו של פאולוס, ולאחר מכן כנראה גם באמצעות חווית התגלות (אוגוסטינוס: ספר 8, פסקה 29), אשר אפשרה לאוגוסטינוס להתגבר על אחרוני ספקותיו והמכשולים הרגשיים והנפשיים שעמדו בדרכו ולבחור בקתוליות. לאחר התגלות זו מתאר אוגוסטינוס, בפסקה שהבאתי בתחילת המאמר, את ישוע, בן האלוהים שנעשה אדם, כתשובה הפשוטה לבעיית הטרנסצנדנטיות-אימננטיות – בעיית התיווך בין אל לאדם.

התשובה עצמה, פילוסופית, היא תשובה טובה: הטענה כי האל עצמו מגשר על הפער שבינו לבין בני האדם, ובוחר לאפשר לבנו (או לחלק ממנו) להתגלם בבשר למטרה זו, היא טענה פילוסופית הגיונית. סיפורו הספציפי של ישוע מנצרת אינו המוקד כאן – המוקד הוא האל המגשר על הפער. ברם, זו איננה התשובה היחידה האפשרית (כפי שנראה להלן). חמור מכך, אוגוסטינוס אינו מנמק פילוסופית את בחירתו בתשובה זו, או מוטב לומר, אוגוסטינוס בוחר שלא לנמק את הבחירה הזו פילוסופית!

ברצוני לטעון, כי בחירתו זו של אוגוסטינוס אכן אינה פילוסופית-שכלית, אלא חברתית ורגשית. לשם כך, אתאר תחילה את הרקע החברתי והרגשי שגרם לאוגוסטינוס לבחור דווקא בישוע כפתרון לבעיית הטרנסצנדנטיות-אימננטיות (ובכך אחתום את חלק הדיון באוגוסטינוס), ולאחר מכן אדון בתשובות אפשריות אחרות, ובמשמעותו של ריבוי התשובות הזה.

אוגוסטינוס נולד כקתולי וחונך כקתולי. כבר מילדותו לומד והורגל להאמין בישוע. התהפוכות שעבר במהלך חייו לעולם לא סילקו מקרבו את האמונה הזו, לא רק בגלל יסודותיה המוקדמים, אלא גם מכיוון שהזרמים איתם בא במגע, בעיקר המניכאים, הכירו כולם בנצרות ובישוע בדרך זו או אחרת. ישוע הנוצרי היה, אפוא, חלק מעולמו הרגשי, התרבותי והחינוכי של אוגוסטינוס מיום היוולדו. המורים הרוחניים שבחר לאחר מכן – פאוסטוס מחד גיסא ואמברוזיוס מאידך גיסא – השתייכו שניהם לזרמים שישוע היווה חלק מרכזי בפילוסופיה שלהם. בין אם בחירתו במורים אלה נבעה מהזיקה הרגשית שזה עתה תיארנו, בין אם אלו היו הדמויות שהקיפו אותו, מכל מקום נותר אוגוסטינוס, גם במהלך התפתחותו הפילוסופית, בתוך תחום שלטונו של ישוע – כדמות וכמושג. אין להתפלא אם כך, שבבואו לחפש תשובה לפער המטריד שבין האל לאדם מצא אותה אוגוסטינוס מוכנה וממתינה לו, בדמותו של ישוע.

אולם, עבור מי שלא נולד וגדל כאוגוסטינוס, קיימות תשובות נוספות רבות לשאלה זו. ניתן לטעון כי זרמים מסוימים ביהדות (ובדתות אחרות) השיבו עליה באמצעות מושג ההתגלות המתגלם בנבואה. הנוצרים מאמינים באל המנכיח עצמו בעולם באמצעות היבט שלו המתלבש בבשר, התרחשות שבדורות הבאים יש להאמין בקיומה, ובכך היא מאפשרת לטעון לסגירת הפער בין האל לאדם. בדומה לכך טוענים הזרמים האמורים כי האל מנכיח עצמו בעולם באמצעות התגלות לבני אדם מסוימים. התגלות זו אינה חוויה מיסטית סתם, אלא נושאת עמה מסר לאנושות, או לכל הפחות לקבוצה אנושית. גם כאן, האל סוגר את הפער בינו לבין האדם בפעולה יזומה מצדו, וגם כאן, הדבר אינו מתרחש בכל יום ויום, ויש להאמין בהתרחשותו בעבר כדי שהתשובה תיוותר רלוונטית גם לדורות הבאים.

אפשרות אחרת קשורה בחוויה המיסטית הפרטית, החוויה של האדם המתאחד עם האין סופי. ברוב הדתות והתרבויות ישנם זרמים מיסטיים, ורבים מן הזרמים הללו מכוונים עצמם לחוויה של ביטול האדם והיבלעותו  בנצחי, ואין זה משנה אם נכנה אותה "נירוונה", "דבקות", או בכל שם אחר. כאן, האדם הוא הסוגר את הפער בינו לבין האל. הגישור בין האנושי לבין האלוהי מושג על ידי יכולתו של האנושי לבטל עצמו ולגעת על ידי כך באלוהי (יכולת זו היא הנחת יסוד).

עוד אפשרויות כוללות מערכות קוסמולוגיות מורכבות יותר. התשובה הניאו-פלטונית של "האצלה", שמאוחר יותר אומצה בזרמים קבליים שונים, מתארת כיצד  מגשר האל על הפער באמצעות שורה ארוכה של מתווכים, שכל אחד מהם קרוב מעט יותר לעולם ורחוק מעט יותר מהאל. במקרה זה, הניסיון הוא לסגור את הפער באמצעות תפיסה של הדרגה.

העת החדשה הביאה עמה גם כן תשובות מעניינות. הפנתאיזם השפינוזיסטי, לדוגמה, טוען לזהות בין אלוהים לעולם, ומייתר את השאלה מלכתחילה, בטענה שהטרנסצנדנטי והאימננטי חד הם. גישות פנאנתאיסטיות יטענו למחצית הביטול הזה – לאמור, הטרנסצנדנטי הוא אימננטי אך לא להפך.  כיוון אחר לגמרי מציע עמנואל לוינס, המושפע מהאקזיסטנציאליזם, והמתאר את הטרנסצנדנטי כ"אחר המוחלט" (לדוגמה, ב"כוליות ואינסוף"). בתפיסתו של לוינס, דווקא האימננטי הוא שאינו מובן כראוי, שכן התפיסה האנושית המאמינה ביכולתו של אדם להשיג את האחר היא שקרית בכל מקרה. עצם המחשבה כי קיים בכלל משהו אימננטי באמת שגויה מיסודה.

ניתן להציג תשובות רבות נוספות, אך דומה כי ריבוי התשובות בזמנים שונים, ממקומות שונים, ועל ידי אנשים שונים המודעים זה לתשובתו של זה, ועוד יותר מכך – ריבוי התשובות החוזרות ומופיעות פעם אחר פעם בדתות ובזרמים שונים, לאורך אלפי שנים, מצביע על כך שאין תשובה אחת שהיא "אמיתית" וניתנת להוכחה מבחינה פילוסופית כנכונה, בעוד שהיתר שגויות. בין אם לא ניתן לענות תשובה נכונה על השאלה הזו, ובין אם ישנן תשובות נכונות רבות, נראה כי ככלל, בדומה לתשובתו של אוגוסטינוס, התשובות הדתיות לשאלת הטרנסצנדנטיות-אימננטיות מבטאות את או נובעות מעמדתו הרגשית, החברתית או הנפשית של המשיב. הפילוסופיה, שמובילה את העוסקים בה לשאלה האחת הזו, החוזרת בדתות ובתפיסות רבות, מעמידה בפניהם תשובות שונות. הבחירה בין התשובות הללו כבר אינה מבוססת רק על פילוסופיה, אלא על עמדה רגשית או חברתית. למעשה,  משמעות השאלה אודות הפער בין האלוהי לאנושי היא שהפילוסופיה אינה לוקחת את האדם לנקודה בה נעלם השביל, אלא לנקודה בה הוא מתפצל. אין זאת שאין היא מציעה תשובה: היא מציעה תשובות רבות, אך לא כלי לבחור ביניהן.

לאור זאת, האם הנחתן של דתות רבות, כי חיובן הוא בהכרח שלילתן של דתות אחרות, היא הנחה הגיונית? דתות משיבות תשובות שונות לשאלות זהות. האם יש היגיון בהנחה העומדת בבסיס מרבית הדתות כי תשובתן שלהן נכונה וכל השאר שגויות? השאלות נובעת מן ההתבוננות בעולם וניתוחו, מן הפילוסופיה. אותן השאלות נשאלות בכל מקום. התשובה לעומת זאת מוצגת על ידי הפילוסופיה, אך נבחרת על ידי הרגש. האם יכול אוגוסטינוס לטעון באמת, פילוסופית, כי ההתגלות למשה היא פתרון נחות לבעיית התיווך מאשר התגלמות האל בישוע? אמנם זהו פתרון "חזק" פחות, כיוון שהגישור כאן בין טרנסצנדנטי לאימננטי נראה פחות בעצמתו, אך מבחינה פילוסופית אין כאן כל הבדל מהותי – האל עדיין מנכיח עצמו בעולם האנושי, ומביא עצמו לידי ביטוי בו. במובנים מסוימים אפילו קל יותר להגן על תפיסת ההתגלות מאשר על תפיסת "הבן" הקתולית. באופן כללי, דומה שהטענה לבלעדיות של תשובה אחת על פני האחרות נובעת מפער בזיהוי המקום בו מפסיקה הפילוסופיה להוביל את המחשבה, והעמדות הנפשיות-רגשיות-חברתיות תופסות את מקומה.

Youssef Nabil, Self portrait with Botticelli - Florence, 2009.

המשך סביר למחשבה זו יהיה בתהייה האם אין מקום לסובלנות דתית "לכתחילה", ולא בדיעבד: לא כתובנה התועלתנית כי עדיף לו למאבק בין הדתות שלא יתנהל במישור הפיזי האלים, גם לא כטענת סדר העדיפויות, לפיה לחסדו של האל ורחמיו עדיפות על פני רצונו להיות מוכר ונעבד על ידי כל בני האדם, ואפילו לא במסגרת הניסיון למצוא מכנים משותפים ולהתעלם מהבדלים. סובלנות דתית לכתחילה, מתוך הבנה שדתות שונות משיבות תשובות שונות לאותה השאלה, ובחירה בתשובה מסוימת ולא אחרת היא תוצאה של רגש וחברה. הבנה כזו מוליכה להכרה בכך שקיומן של דתות שונות מבטא את המורכבות האנושית הבסיסית, לא כאמירה אנתרופולוגית אודות שורשי ההבדלים בין הדתות, אלא כאמירה פסיכולוגית: יש מי שהתשובה המתאימה לו מצויה בנצרות הקתולית, ואילו אחר ימצא תשובה העונה על מבנהו הנפשי והרגשי דווקא בגרסה כלשהי של הבודהיזם.

זו איננה טענה. זוהי תהייה: האם האבסולוטיות והבלעדיות שהתרגלנו לייחס לדתות (והדתות הורגלו לייחס לעצמן) היא הכרחית? האם אכן ישנו פער פילוסופי בין הדתות, פער של נכון-לא נכון? או שמא מדובר בביטויים שונים לאותו העיקרון? מובן, מי שמאמין שהאל עצמו הוא זה שהשיב תשובה אחת ולא אחרות, משיב תשובה מסוימת לשאלה שהצגתי כאן. אך יש לתהות האם זו האפשרות היחידה, או שמא יש נוספות.

אלון משגב הוא סטודנט שנה ב' בתכנית אמירים ובתכנית פכ"ם. עבודתו של אלון נכתבה במסגרת הקורס "מורשות תרבותיות: נצרות" שהועבר על ידי ד"ר דוד סתרן.

ביבליוגרפיה

• אוגוסטינוס, 2011. וידויים, מתרגם: קליינברג, אביעד, תל-אביב: ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד.

מספר גותי נולד / ד"ר עודד וולקנשטיין

הרשימה שלפניכם נכתבה עבור כתב עת לביקורת תרבות ושמו "רציף", פרי יוזמתם החלוצית של שני ירושלמים (ולשם הדיוק, ירושלמים לשעבר): אסף חזן ויאיר לוי. למרבה הצער, כתב העת לא האריך ימים, ונעלם מקץ שני גיליונות. הרשימה הזאת נדפסה בגיליון הראשון. עד כמה שידוע לי, אחרון העותקים נעלם מזמן; אבל אסף ואני עדיין חברים.

"בהדרגה התבהרה לעיניי תגלית חשובה אף יותר. התברר לי כי הייתה לשכניי דרך למסור זה לזה את רשמיהם ואת רגשותיהם על ידי השמעת צלילים ברורים. קלטתי שהמילים שאמרו עוררו מדי פעם הנאה או כאב, חיוכים או עצב בנפשם ובפניהם של השומעים. היה זה ידע כמו-אלוהי, והשתוקקתי בלהט להתוודע אליו. אבל כל נסיונותיי עלו בתוהו. היגויים היה מהיר, ולמילים שאמרו לא היה קשר גלוי לעצמים הנראים לעין, כך שלא הצלחתי בשום אופן לפתור את תעלומת נושאי התייחסותן […] למדתי ושיננתי את המלים 'אש', 'חלב', 'לחם' ו'עץ'. למדתי גם את שמות יושבי הבקתה עצמם. לצעיר ולצעירה היו כמה שמות, אבל לאיש המבוגר היה רק אחד, 'אבא'." (מרי שלי, "פרנקנשטיין", 1818)

עדן וייץ, פרנקנשטיין, 2013.

יצור חסר-שם מוצא מקלט בצריף הנסמך לבקתה מוארת, ומציץ ממחבואו אל הפלא הנבצר של השמות. הסצינה הזאת מספקת מפתח אפשרי לרומאן הגוֹתִי המפורסם ביותר שיצא מן הספרות האנגלית של המאה השמונה-עשרה, ואולי גם לז'אנר כולו. המפלצת נטפלת ללשונם של דרי הבקתה, מעתיקה את שיחתם למאורתה. ואמנם, המספר הגוֹתִי הוקע על ידי הביקורת של תקופתו כטפיל, המתארח במבניהם של ז'אנרים ראויים יותר (בראש-ובראשונה, הרומאן), בוזז את משאביהם ומסלף את צורתם; היצירה הגוֹתִית הצטיירה כשטן הלובש את צורתו של קורבנו, מתנכל לו בחיקוי פארודי, מרוֹקן. רבות מן היצירות המרכזיות בז'אנר הפנימו את הדימוי המרשיע הזה, עד כדי הזדהותו המפורשת של המספר הגותי עם השטן, אמן החיקוי והמסיכה. אין זה מקרה, אם כך, שהסצינה הזאת נמסרת מפיו של היצור עצמו, בשעה שפרקיו הקודמים של הספר מוגשים בקולו של יוצרו. הצריף הגובל בבקתה הוא אתר היעשותו של ה"דבר" לדובר, הקבר שהמספר הגותי נחלץ מתוכו בכוחו של המבט אל במת הפולחן של הלשון (היצור משנן, כמו לשם ריטואל, מילים שקשה להחמיץ את טעינותן ה"בראשיתית": אש, חלב, לחם, עץ). אבל איזה מן מבט הוא זה, ומה הוא מעולל ללשון עד שהיא נהפכת לסיפור אימה?

אולי אפשר ללמוד משהו על טבעו של המבט הזה מן המבט-הנגדי שהחזירו לו דורות של קוראים. כל מי שמכיר את סיפור פרנקנשטיין באחד ממאות גלגוליו (בספרות, בתיאטרון, בקולנוע ועוד), לא יהסס לנקוב בשמה של המפלצת: פרנקנשטיין. אך מצד הטקסט כפשוטו, לפחות, זוהי טעות: ויקטור פרנקנשטיין הוא שמו של המדען, שהתקין את היצור. המפלצת עצמה נשארת חסרת שם לכל אורכו של הרומאן. אבל טעות נחושה ועקבית כל כך ראויה ליותר ממחווה מלומדת של תיקון. מהי ה"אמת" האצורה בשגיאה הזו, המאיימת להאריך ימים אף מעבר לרומאן עצמו? על מה ביקשו דורות של קוראים וצופים לגונן, כאשר העתיקו אל היצור את שמו של אביו?

אנחנו קוראים סיפורים מִרְווחת הבקתה המוארת. אחיזתנו בלשון – או מוטב, אחיזתה של הלשון בנו – מוחשת לנו כטבעית במידה כזו, שאיננו "רואים" אותה. אבל הבן הדחוי, שמעולם לא ניתן לו שם, הבן המוקצה, שאביו לא הכניסו בסודו של הדיבור – איזו ברירה נותרה לו מלבד לראות את מנגנוניה של הלשון, לשמוע את שאון פעולתם בשעה שאנחנו, המסובים בבקתה, פשוט מדברים? היצור הלא-מדבר לוקה בעודפוּת חושית, הופך למציצן שהלשון עצמה היא מושא התשוקה שלו ("היה זה באמת ידע כמו-אלוהי, והשתוקקתי בלהט להתוודע אליו"). במקום להיות נתינה של הלשון, הוא נעשה למחזרה הנלהב. אֵין-שְמוֹ הוא הלשון שבה הוא שר את אהבתו האסורה לשפה.

ובאהבה כמו באהבה. היצור ממתיק סוד עם צידה הפרוץ של השפה, קורץ לשרירות הגמורה הניצבת ביסוד מבניה: "למילים שאמרו לא היה קשר גלוי לעצמים הנראים לעין […]" מול ריבוי השמות של הבנים, האב – הנקודה הארכימדית שכל המערך המשפחתי-לשוני מתנודד עליה – עדיין מקנא למעמדו כצומת שבו הלשון והעולם מצטלבים בהלימה "הכרחית" באמצעות השם האחד, הבלתי-חלופי ("לצעיר ולצעירה היו כמה שמות, אבל לאיש הזקן היה רק אחד, 'אבא'."). אך כמה זמן יעמוד לו כוחו תחת מבטה של המפלצת? היצור כבר "ראה" שההתגוררות בתוך הלשון אינה אלא תנועה מתמדת בין פונקציות מתחלפות, מוּתנות: "לנערה קראו 'אחותי', או 'אגתה', ולצעיר 'פליקס', 'אחי', או 'בני'." הוא כבר יודע, ש"אבא" אינו אלא הד קולו של הבן הנכון לקרוא לו "אבי" (ממש כמו "אחותי" או "אחי" או "בני"). אבל הבן המגורש, שמעודו לא זכה לשם, לא יידע לומר "אבי" לעולם.

 

הבן שאין לו שם מפשיל את שמו של אביו ומגלה את ערוותו: הוא מסיט את 'אבא', ורואה איש זקן. באין לו שם לגשת בו אל 'אבא', הבן המגורש נרכן אל זקנתו. שנתו הנודדת מוליכה אותו אל גופה העייף של הלשון. מאין שושלת, הוא מתייחש אל בשרה שבע-הימים. מי שהוגלה מן ההיסטוריה נעשה בעל-כורחו לרָשַם קורותיה של השפה. במקום לחדש את עלומיה בשמו, הוא סועד את זקנתה. במקום לכסות את פניה בשמו של האב, הוא מעתיק בנאמנות את פניה החרושים. הוא מונה את גלגוליה, מרבה קמטים וגידולים ואברים שנַעָווּ מזמן; במקום לדבר, הוא עושה מן השפה מפלצת, מקים לו גוף של אהבה. במקום לומר "אבי", הוא פורט את פני האב לכל התווים שעשו בהם שֵמוֹת, טועם ערוצים נשכחים בלשונו הגמלונית, מטעים עיצורים לא-קרואים בשפתיו הבשרניות. הבן הטוב משכיל, כאביו לפניו, להפוך את פניו מגופו של השם; אך הבן שלא הוּשְכַּל ולא העמיד לו פנים הופך את פניו של השם אל גופו ההרוס. הבן המְגָלֶה את פניו של אביו הוא מספר, המפתה את השם להחזיר את פניו אל גופו הנהפך, לקפוא על עומדו כנציב מלח בשעה שהוא נקרא לעזוב, להניח מאחוריו את העיר החטאה, כאביו לפניו. במקום לומר "אבי", היצור בא אל האב מאחורי שמו ומאמץ את זקנתו אל פיו.      

בהלה בבקתה. בן שאין לו שֵם צָר על מעגל האור שבתוכו אנחנו מדברים. הוא מביט בפניו של אבינו, ואינו קורא בשמו. עוד מעט יפקיר את "אבא" להמון מילים זרות, יקבור את השם היחיד תחת תל של מילים נרדפות שֶיְחַשְבוּ להן מקלט בגבולותיו. בַּאֵין-לו-שֵם שלו הוא משחית את פני אבינו. טוב, הוא לא משאיר לנו ברירה. ניתֵן לו שם, ולא רק זאת אלא שנאלץ אותו לשאת את שם אביו. נקרא לו פרנקנשטיין, וכך בעל כורחו, בעצם שמו יִקְרָא אבי, אבי. ושֶקֶט בבקתה. אנחנו מדברים.

וגם הורגים. ביסודה של כל פעילות לשונית מונח אקט של הקרבה. כדי להקים את השם היחיד "אבא" יש להגלות מן הזירה את אמא, להשכיח את התענוגות והכאבים שבשרה חקק פעם באילמוּתנו. אבל היצור שאין לו שם אוהב את הלשון, ומי שאוהב מכוון תמיד אל הבשר, להנאה ולכאב: "קלטתי שהמילים שאמרו עוררו מדי פעם הנאה או כאב […]". דיירי הבקתה מיטָהרים בלשונם, ואילו מקלטו של היצור גובל בדיר חזירים, כמעונם של כל האוהבים. הוא מתקרב למעגל האור של טקס העולָה, אבל טועה במילותיו של הלחש. במקום לבער את זיכרה של האמהות הקדומה, הוא מטמא את המזבח בשמותיה: הוא אומר "אש". הוא אומר "חלב" (מסמנים ארכיטיפיים של נשיות ואימהות). 

הוא ניגש אל המקום שבו אנחנו מדברים, אבל בדרך החלב. במקום לבוא אל הלשון במחי שכחתה של הלידה – "אבא" – הוא מיילד את עצמו לתוכה. אנחנו רחוצים ומבושמים, אבל המספר הגותי מזיע בעודו מדבר – כמו באהבה, כמו בלידה.

המספרים הגותיים הניחו לסופרי האימה המודרניים – יורשיהם, במידה זו או אחרת - את תשוקתם ללשון, שהייתה לְצוֹפֶן שְמַם החסר:  לשון בארוקית-מדי, שבה התאבלו על יתמותם ובה-בעת קִנְאוּ לה. פו, ג'קסון, לאבקראפט, קינג, בארקר ורבים אחרים ביקרו בצריף הגובל בבקתה, קראו בשפתיה של המפלצת בשעה שזו חילצה מגרונה הברות בעמל השמור למי שלא למדו לומר "אבי". השם שלא ניתן נוקב בלשונו של המספר חור לא-נקי: "זה יותר מסובך ויותר מפרך מאשר לחרבן, המאמץ המכָני שאנחנו עושים בשיחה" (לואי פרדינאן סלין, "מסע אל קצה הלילה"). רבות נכתב כבר על "פוריותם" של המחברים הגותיים, אבל החור הזה בולע ואינו יולד: "רוב המבקרים חושבים שהפרוזה שלי היא חתיכת חרא" (סטיבן קינג, בהקדמה לקובץ הסיפורים "משמרת לילה"). אנתולוגיות מסכמות בשקדנות את "תולדות הז'אנר", אבל איך זוכרים בנים שלא נקראו? באיזו לשון רושמים גנאולוגיה של שמות חסרים? המספר הגותי, יותר מכפי שהוא רושם, קורא בשמו של אביו את רישומו של הגירוש. הוא כותב – אם הוא כותב בכלל – אב ליתמותו: מפתל את אין-שמו במה שהוּקא משם האב, בולש את קורותיו בשיירים. נפל לך משהו, אבא. כאן, ממש ליד השם שלך (כל יצירה גותיות היא פארודיה, במובן זה:(para-odos – "ליד השיר"). המספר הגותי מְפָרֵש בפנים הזקנות החונות על גבולו של השם, פורש בהן את קורות הַפרשָתוֹ מן הזמן, מפריש מהן שֵם לאין-שמו. על-יד השם–בתבנית הפארודיה, בפֶרֶש החוק – היתמות עצמה נעשית לו לזיכרון, למורשת, למילה. המספר הגותי מחזיר אל לשונו של האב את התג העודף - אות הגירוש שנָכוֹנָה עליו, האות האחת שבה ניתן לו לדבר. הלשון אינה מחזירה לו דבר, ובוודאי שאינה מחזירה אותו אל חוגה; אבל בשעה שהיא נזכרת בשיכחתה היא נותנת סימנים בשיכחתו, מונה באוזניו את טעמיה; מלמדת אותו להגיד את אין-שמו, מחזירה לו באות שנתן לה, במתנתו שהיא חוזרת ומגרשת אליו, אות בְּאות.

המספר הגותי מניח על מפתנו של אביו מתנה: גוויית כלב. ראש כרות. חתיכת חרא. הוא יולד מן הפצע שפער בו אביו את שארית שמו, מוציא גנאולוגיה מן התחת: "דלתות המחראות, מטונפות כהוגן, התנדנדו, עקורות מציריהן [...] רבים גנחו ונאנקו כמו פצועים ויולדות" (סלין). הוא טובל את ראשו בפסולת, לקרוא במרקמיה כִּבְמַרְאָה את תוויה האבודים של זקנתו. תראה, אבא. אתה הולך למות, וזקנתך קוראת בשמי. תקרא, אבא. שכחת לקנח את שמך, והלכלוך שהצטבר ברווחיו אומר לי בני. אתה מבין, אבא: סגרת מפניי את פיך, אבל החור שלי היה פתוח כל הזמן. "בן, הפה הפתוח שלך לא מפסיק לשלשל" (סבו של סטיבן קינג לַסוֹפֵר, בילדותו, על פי האוטוביוגרפיה "על הכתיבה"). שלחת אותי מעל פניך, אבל ירכתי שמך שָעו למנחתי. הפכת את פניי לאדמה, אבל באת אלי מאחורה. תשמע, אבא, איך המילים נוזלות לי מהחור, כמו לפני לידה: "קילוח מים בישר על יציאה" (סלין). מה, כבר גמרת? אתה הולך? בסדר. אני אקרא בפצע שפתחת את חתימת שנותיך הקשות. אני אקרא ואיוולד.

לך, אבא. אני יכול לבד.

כמעט מאתיים שנה לאחר הולדתו של היצור חסר השם בספרה של מרי שלי, מספר גותי אחר הולך וּמְיילד את עצמו אל הלשון, בזיעה ובייסורים ובבדידות גדולה: "הוא רכן על הספרים הקטנים כאילו חייו תלויים ביכולתו ללמוד לקרוא. פניו הקטנים היו מתוחים וחיוורים […] תמונה של תפוח ואגס, והמילה 'תפוח' רשומה תחתיה בכתב ידו הגדול והמוקפד של ג'ק. בנם העביר את מבטו מן המילה אל התמונה, שפתיו נעות, מחלצות את הצלילים, מזיעות אותם אל העולם"  (סטיבן קינג, "הניצוץ", 1977).     

ערים, שפלות ואנשים - שיר ג' / תרגם יותם בן משה

ג

פרוספרו אשר על האי
נתון בתנוחה רומנטית,
מִשֶּׁכַּלְתָּה אהבתו לצמוח
הניח את כִּשְׁפּוֹ.

האמת אשר בִּבְארות השבט,
ברייה פותה ופתיינית,
אינה נעורה ללחשי אדם
אלא בפרדוקסים

היא מורה למחפשיה
כי אף קדוש ואף חוזה
אל בארות האמת לא יבוא
אם לא יכניע לָאמת את צמאונו.

יותם בן-משה הוא תלמיד שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לבלשנות, מתרגם ועורך.

שיר א

ערים שפלות ואנשים - שיר א' / תרגם יותם בן משה

ערים, שפלות ואנשים (cities, planes and people) הוא מחזור בן שישה עשר שירים מאת לורנס דרל (1912-1990), שגרסאות ראשונות לתרגומו יופיעו כאן בחלקים.

לורנס דרל היה משורר, סופר ומחזאי. קשה לומר לאיזו ארץ הוא שייך - אירופאי שחי סביב הים התיכון. זכה למירב פרסומו על רביעיית אלכסנדריה, חמישיית אביניון וספרי המסע המצוינים שכתב, אך מגיל חמש עשרה ועד מותו כתב גם שירה, עד מהרה בסגנון אישי בוטח, עם רגל אחת במשקל וחרוז. אחיו הוא ג'רלד דרל, מחבר משפחתי וחיות אחרות ושלל המשכים. הרומן שלי עם לורנס החל במהלך הטיול הגדול שעשיתי ביוון לאחר הצבא, בניסיון להתחקות אחר אודיסאוס בלי ספינה. שירי־המקום של דרל לאתרים כאפידברוס, נמאה ואיתקה שימשו לי לעתים מפתח לנוף היווני, ותרגומים ראשונים שלו דרשו להיכתב לקראת סופו של המסע, במסעדות וברכבות.

המחזור ערים, שפלות ואנשים אוטוביוגרפי במידת מה. דרל גדל בהודו שתחת השלטון הבריטי עד גיל 11, אז נשלח להתחנך במולדת. נאבק עם מערכת החינוך הבריטית ונכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. מן המחנק של אנגליה נמלט ב- 1935 אל האי קורפו במערב יוון יחד עם אמו, אחִיו, אחיותיו וננסי, אשתו הראשונה (מתוך ארבע). שנתיים לאחר מכן עברו לזמן מה לפריז, להתרועע עם סופרים כגון הנרי מילר ואנאיס נין. לאחר שובם לקורפו החלה מלחמת העולם השנייה, וכשנפלה יוון נמלטו הוא וננסי עם בתם פנלופה אל אלכסנדריה שבמצרים, שם נפרדו ב- 1942. את התקופה הבאה בילה דרל בשירות הדיפלומטי הבריטי, בקהיר ובאלכסנדריה, ובעת זו חיבר את ערים, שפלות ואנשים, שתוארך על ידי דרל לשנת 1943 בביירות, ופורסם שלוש שנים לאחר מכן בספר באותו שם.

—ימב"ם

ערים, שְׁפלות ואנשים
(ביירות 1943)

א

אי אז בבטלה היתה תחילתי,

לרגלי בן־התמותה הרך נמתח
מישור הלילה, תמים כְּלֵב בן־יומו
ועל קצותיו אי אז פסע
בבטלה, בבטלה שלמה.

אה, עולם של מראות קטנות באור.
הפתיל הגס במנורת השמש למאור:
שם ראה את הרי ההימליה כמו כבשים
בניע פרקי ענק מניחים לו
כנגד ירך תמה ירך סלעית.

בעשב הזה משכה הרוח מסרקים
אל אגמים זכים ואל שיחים,
על הרוח הזאת, חסרת הטעם
נישאו נמרים, נוצות נפלו או נפרשו:
אבל הכל נסע צפונה עם גלגל־התפילה,
ציטוטי הזמירים, לצד הדרך.

נשים שהזדרזו להזדהות עם הנְּקָבות
היכן שנחלים פרצו מאבן
הטילו מימיהן כגנבות.

שיירות חנו כאן ללגום את טיבט.
במסדרונות הרוח אל לְהָסָה
היה לי בית־ספר ראשון
בְּפנים שנישאו מן האוכף אל השלגים:
מילים שנסחפו בזעקת צופרים רכה
מטה לשפלה ולערים המיושבות.

כך אי אז בבטלה היתה תחילתי.
בטרם נודע דבר על טוב מזה או רע
אך לאור אותה סבלנות אדירה
התגמד הבשר,
התגמד המוות:
איכויות אחוזות במהות אלמותית,
אך כבולים לַגלגל, באש בהירה
ונצחית בערו לשנתי השביעית.

לכל הפונים לצאת במורד
נהר צמיחתם הארוך, העגום:
אותו רצף זוועות סכוּר,
פושר וחסר־סיבה שבנפש,
לפניכם אני מניח כאן תחילה
תחילה נצחית, בתום, בבטלה

עד יהי כאבכם למילה.

יותם בן-משה הוא תלמיד שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לבלשנות, מתרגם ועורך.  

אני, עצמי והפרופיל / ארז וסילבסקי

1. כל הזמן אני רוצה לדעת מה חושבים על זה אחרים

כל הזמן אני רוצה לדעת מה חושבים על זה אחרים. אם יש לי כבר רגש, אוי כמה טוב שיש שותפים לרגש. אם הדעה באמת שלי, אולי אקבל עבורה תמורה?

אני מחפש בגוגל. כותבים שם שבאמת יש עוד אנשים שחושבים על זה גם. שזה משהו. אינסוף דברים פוטנציאלים מרחפים בחלל והם כלום: שמש מרוחה בחמאה, לנקות שחור מתחת לציפורניים, חלום על בני-אדם שהם בעצם נחשים, שמסתכלים עליהם מקרוב והם חתולים, אני דוגר על גרגיר של כלום ומישהו אחר דוגר על אותו-סוג גרגיר ואז שנינו, ושלושה, ואחרים, ואם הרבה אז זה כבר כולם. ואז זה משהו. ועל משהו אפשר לדבר.

כל הזמן אני רוצה לדעת אם אוהבים את זה גם אחרים. זה נראה לי חכם ומעניין, ואז אולי גם אני חכם ומעניין. אבל לא מדי. כי חכם ומעניין מדי זה כמו שמש מרוחה בחמאה, או לתהות כיצד מסתנכרנים הרגלי השתנה, או לאהוב ריח של שמרים בנייר אלומיניום. זה לשקוע במרווחים אינפנטסימליים בין משהואים, לתוך כלומים חסרי תקנה.

אני מצלם תמונה של גרגיר ומראה לכם. אם אתם רואים - זה משהו.


2. היומן השלישי

כדי לכתוב יומן אחד, צריך אדם לכתוב שלושה. אחד ישמור במגירה נעולה, לא יראה לאיש וגם לא ירשה שיתגלה לאחר מותו. שני ידפיס בעשרות או מאות עותקים, יחתום עליהם בשם בדוי ויתלה על לוחות המודעות בצומת-דרכים נידח או בעיר מרוחקת. את השלישי יניח על מדף בסלון, יקריא ממנו בפני חברים, ילקט ממנו וישלח להוצאות הספרים ולמדורי המכתבים למערכת.

בראשון יכתוב כל יום או כל יומיים ובו יפרט בלא חן את כעסיו וכאביו הקטנוניים ביותר, את לבטיו החוזרים על עצמם מדי-יום, את שצף מחשבותיו ודעותיו, מתישים ונדושים ככל שיהיו. שם יציין או לא יציין שמות אנשים מפורשים ככל שירצה. ידבר בשפת הקוד שבינו לבין מוחו או יאריך בהבהרות עד יבוש הדיו. יתהה בקול-רם-בשקט ויערוך טבלאות בעד ונגד ורשימות של מטלות, חלומות, חפצים, חרדות ותכניות לסופ"ש.

בשני יכריח את עצמו לכתוב את סודותיו המביכים ביותר, את אלו שלעולם לא יעז להגות בקול, ורק בקושי ייאות להעלותם על נייר או להתעכב עליהם במחשבותיו. בו יהא תמיד מתריס. יכיש כנחש מפוחד. יבחר במילים הבוטות, הגסות והשנואות עליו ביותר.

ובשלישי יותיר רק מה שזוקק מן השניים הראשונים; את מה שצמח ברקבובית מזרעי משפט או דימוי מוצלח. יעבירוׁ לכד-חרס נאה, ואף יצמיד לו מקל במבוק או סככת ברזל, עליהם יוכל להשתרג ולהתפרא וללבלב ולהעלות ריח. ואז יזמין אנשים לגנו המסוגר. ואז יצביע על צמחיו ויאמר: ראו, זה אני. זו ההצדקה לכל סבלותיי ושתיקותיי.


3. אני, עצמי והפרופיל 

זהות, או לכל הפחות מודעות לזהות, הן לא דבר שמצוי ומתמיד בנו מעצמו. אף על פי כן, כמעט אי אפשר לנו בלעדיו, או שלכל הפחות אנחנו חשים שאי אפשר לנו בלעדיו. אנחנו מחויבים לייצר לעצמנו אישיות מפורטת וקבועה בהרבה משיש לנו באמת, שאם לא נעשה זאת, תיכּפה עלינו זהות שכזאת על ידי אחרים. אנחנו נדרשים לטעם מוזיקלי, נטיות פוליטית, העדפות קולינריות, סגנון דיבור, תחביבים, צבע אהוב ועוד אין-ספור תשובות לשאלות שיתכן שלא שאלנו את עצמנו מעולם, וזאת גם אם הלכה למעשה עמדותינו בכל אותם עניינים ארעיות ומושפעות כל כך מתנאי הסביבה, שאין להם יותר משמעות לגבינו מאשר לסוג אריחי הרצפות שעליהם אנחנו מרבים להלך יותר מכל ביום שני הראשון בחודש.

באותה מידה שאנחנו נענשים באי-נעימות על היעדר זהות, אין-קץ לתגמולים ולתענוגות שעשויים להינתן לנו אם נצטיין ביצירה ובתחזוקה של עצמי. בכך האינטרנט הוא כלי מועיל מעין כמוהו. באמצעותו, אין עוד אנחנו נאלצים לאחסן את קונסטרוקציית העצמי המורכבות שיצרנו בשכלנו ההפכפך, אלא ניתן לנו מקום שבו לא רק יהיו שמורות מפני הטשטוש והשכחה הצפויים להן אצלנו, אלא גם יוצגו ברבים ויהיו נגישות לאחרים מבלי שנצטרך להיות מעורבים בצורה פעילה לעתים כה קרובות. הגידול בקביעות וברמת הפירוט של הזהות מקרין מזו המאוחסנת מחוצה לנו אל הֵעתקהּ המאוחסן בתוכנו. ככל שגדלה מידת האינטראקציה בין העצמי הנשלף שלנו לעצמי הנשלף של אחרים, כך חשים אנו בטוחים יותר במציאותו של העצמי ובפרטיו, וכך מתרבות נקודות-ההזדהות שבהן אנחנו יכולים להחדיר את מקלות העינוגים של ההסכמה שבשיפוט בין העצמי המדומיין שלנו לעצמי המדומיין של אחרים.

שנינו אוהבים את אותה להקת האינדי אינדונזית, וזה נחמד לגלות. גם אתה מחבב את שפינוזה יותר מאת כל שאר הפילוסופים של העת החדשה, וזה מרגש במיוחד. יש עוד אנשים שזוכרים לפרטי פרטים את הסרט המשונה ששידרו אז בלילה בערוץ 6, כשהייתי בן 12, וזה אורגזמי ממש. הודות לאינטרנט, העצמי שלנו נעשה למשטח אירוגני עצום-מימדים שבו נקודות עינוג רבות ורגישות יותר מתמיד.

האינטרנט, אפילו יותר משהעלינו בדעתנו, הוא מכשיר האוננות היעיל ביותר שהומצא מעולם.

ארז וסילבסקי הוא תלמיד שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לפיזיקה ומשמש כעורך האינטרנט של כתב-עת אמירות. קטעים נוספים פרי עטו ניתן לקרוא בבלוג שלו. 

חתול, עש, ארנבת - שלושה פסלים של אנטון פובזנר

לחצו על התמונות לצפייה בהגדלה.

אנטון פובזנר הוא תלמיד שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לספרות אנגלית. בשעות הפנאי הוא בונה פסלים ממתכת, עצמות וחומרים אחרים. 

המרכלים / איתי זכאי

כְּשֶׁהִתְחִילוּ לְרָכֵל

נוֹסְפָה לְקוֹלָם שִׁכְבָה מְחֻסְפֶּסֶת וְשַׁמְנוּנִית

כְּדֵי שֶׁיוּכַל לְהִתְמוֹסֵס עַל הַשְּׁטָחִים הַמְּעֻדָּנִים שֶׁל הָאֹזֶן

בְּמֶרְכַּז הַשִּׂיחָה  - אֲבָל הַרְבֵּה מֵעָלֶיהָ-  נִמְצָא מוּשָׂא רִיכוּלֵיהֶם.

לָבוּשׁ לִכְבוֹד חֲגִיגָתוֹ בְּשִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית,

וְשׁוּלֶיהָ יוֹרְדִים עַד לְגֹבַהּ הָרָאשִׁים: הֵם מָסָךְ מִתְנוֹפֵף בֵּין שְׁנֵי הַמְּשׂוחֲחִים,

מַסְתִּירִים חֲלִיפוֹת אֶת בֶּן- הַשִּׂיחַ,

סְפוּגִים בְּאַלְכּוֹהוֹל- כְּדֵי לְשַׁוּוֹת לַדְּמוּת מִשְׁקָל, אֲבָל מִבְּלִי לְהַכְבִּיד עָלֶיהָ.

וְהֵם אוֹהֲבִים אֶת זֶה שֶׁנִּמְצָא מֵעֲלֵיהֶם, שֶנַעֲנֶה מִיָּד לְהַזְמָנָתָם.

רָצוּ לְהַבִּיט לְמַעְלָה אֶל מִתַּחַת לְשִׂמְלָתוֹ, אֲבָל בּוֹשׁוּ הָאֶחָד מֵהַשֵּנִי,

אוֹ שֶׁהַדָּבָר בִּכְלָל לֹא הָיָה אֶפְשָׁרִי, וְלֹא רָצוּ לְהַכִּיר בַּגְּבוּלוֹת שֶׁל

סִפּוּרֵי הַיֹּום-יוֹם,   

וְלָכֵן סִלְּקוּ אוֹתוֹ מֵעֲלֵיהֶם בִּצְחוֹק נִבְעָר, וְעָבְרוּ הָלְאָה

איתי זכאי הוא תלמיד שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לכימיה. בעבר פרסם משיריו בכתבי העת לשירה 'כרמל' (גליון 15) ו-'עיתון 77' (גליון 344). ספרו 'מלח על מלח ושירי התרועעות', שממנו נלקח שיר זה, יראה אור בעוד חודש בהוצאת 'עיתון 77'.

אתר אמירות 2.0

עד היום, כמו שאולי שמתם לב, היה אתר אמירות יותר גרסה אלקטרונית של כתב העת המודפס, מאשר ישות חיה בפני עצמו. מעכשיו, מאחר שלא כל כך נעים לראות אתר לא-מעודכן, ומאחר שחבל על כל היצירות הנמקות להן במגירות של תלמידי תכנית אמירים, בודדות ועצובות, ננסה לפרסם מדי שבוע (בלי נדר) משהו שיצר מישהו מאמירים. כדי להתניע את ההתחדשות המשמחת הזו, הרי אנחנו מפרסמים עוד רגע (ברשומה שתעלה ממש אחרי זו) אחד משיריו של משורר הבית של תכנית אמירים, הלא הוא איתי זכאי.

תלמידי ובוגרי התכנית המעוניינים לפרסם יצירה באתר מוזמנים לשלוח אותה בדוא"ל ל - amirot.texts@gmail.com.